את תחילת הכרסום במעמדם ובהשפעתם, חייבים כנראה נחום ברנע ודן מרגלית לאחד, אהוד אולמרט. בזירת האש הצולבת סביב פרשיותיו, שני ה"טוראים" שלנו (כהגדרתו המיתולוגית של ברנע) היו ה'יורים' הנשמעים והנקראים ביותר; ובהתאמה, גם הניזוקים ביותר. ב־2007 נולד 'ישראל היום' בזמן הטוב ביותר עבור בנימין נתניהו, שישב אז חבול באופוזיציה והחל להניע את גייסותיו נגד אולמרט. מרגלית הובא כבכיר הכותבים ובתגמול שמן במיוחד לחינמון האידיאולוגי, והחל לטווח את אולמרט בעשרות אלפי מילים, כמעט יום ביומו. ברנע ('ידיעות אחרונות'), שבמשך קריירה ארוכה נמנע מליפול לבורות כאלה, החל להיראות כמי שגויס לטובת מלחמותיו של המו"ל נוני מוזס, לקעקוע 'ישראל היום' והגנה (מסוימת) על ראש הממשלה המשוקץ.
גילם המצרפי הוא 148 שנים. גיל הפנסיה מזמן חלף לו, עבור שניהם. חלק מתחנות חייהם השיקו אחת לשנייה. מרגלית הפך ל'מולטי־טאלנט' העיתונאי הראשון, כשהבין את הכוח המצרפי של מותגו האישי, בעיתונות המודפסת ובטלוויזיה בו זמנית. עד אז (שנות ה־80) הייתה נהוגה הפרדה בין עיתונאי שני התחומים. הוא הגיש תכניות מדוברות וכתב טורים, שצוטטו והדהדו בכל קצוות הסצנה הפוליטית והתקשורתית. ברנע היה הנערץ שבעיתונאי ישראל. כתב כוכב ועורך מוערך, שהפך לבעל טור שסוגדים לו. התנ"ך של הפוליטיקה. האיש שבגללו קונים עיתון ביום שישי, ומצטטים איש לרעהו פסקאות נבחרות.
המלחמה בין 'ישראל היום' ו'ידיעות אחרונות' עשתה לשניהם רע. ככל שכורסם מעמדו המסחרי של 'ידיעות', החלה לרדת גם השפעתו. ברנע המגויס עוד הבריק פעמים רבות בטורו בשנים האלה, אבל לא כמו בימי הזוהר. הקסם הועם. הפוליטיקה סביב מאבק העיתונים הייתה לרועץ עבור חתן פרס ישראל לתקשורת. הוא, במידה רבה, היה פני ההפסד בבחירות האחרונות, שהיו בין 'ישראל היום' ל'ידיעות אחרונות' יותר מאשר בין ביבי לבוז'י. אולי לא רצה להגיע לשם, ודאי לא תכנן זאת, אבל עסק הביש הזה היה גדול גם ממנו. פעם, לא היו נוגעים בו. תרכובת של יראה וכבוד, שהייתה שמורה רק לו. אך בשנים האחרונות, הפך לשק חבטות. מ'ישראל היום', דרך קולגות כרביב דרוקר, עבור באביגדור ליברמן, בני בגין ושלי יחימוביץ' וכלה בבנימין נתניהו. מי לא עשה סיבוב על נחום. בחלק מהמקרים, היה זה בעקבות פליטות פה שאינן מכבדות אותו. יש שאומרים שהאיש, שהיה החרוץ והמוכשר מבין אמני המקלדת, פשוט התעייף. שמאז שחזר מכמה חודשים אצל מרטין אינדיק ב'מרכז סבן' האמריקאי, הפכה כתיבתו ללאה יותר; ובחירת הנושאים לתמוהה לעתים. אולי היעדרם של מקורות משובחים כמו אריק שרון, אהוד אולמרט ודן מרידור, נתן את השפעתו (בעת שלשכת נתניהו סגורה ומסוגרת בפניו); ואולי, רק אולי, גם הגיל עושה את שלו.
ומרגלית? מרגע מעברו ל'ישראל היום' היה לזרא בעיני רוב הברנז'ה העיתונאית. הטורים נראו מגויסים, התחושה הייתה שהוא מלחך את פנכת בעל ההון וראש הממשלה הישן־חדש. המימרות שחזרו על עצמן כמו 'בני האור ובני החושך' הפכו מתישות. הפרשנויות השוטפות נתפסו כבנאליות. אולי הוא קיבל מקום של כבוד בעיתון שהפך לנפוץ בישראל, אך זו חוכמת גוליבר בארץ הגמדים. סביבו לא היו כותבים בכירים באמת, והעשייה העיתונאית השוטפת שם היא 'קופי־פייסט' לתמצית כותרות האתמול. בלי חשיפות מטלטלות או סיפורים מדוברים. מחית גרבר שלב א. בשנה האחרונה עשה פניית פרסה. החל לירות את קליעיו גם נגד נתניהו. בטוויטר, בראיונות ואפילו בטוריו. קליעי הגומי הפכו לכדורי ברטה, ואז לצרורות מרגמה וטילי פאג'ר. אבל כבר לא היה כמעט מי שיקשיב. ב'ישראל היום' עשו בחוכמה. במקום סקנדל, פשוט החלו להצניע אותו. הרגו אותו ברכות.
ברנע ומרגלית עדיין נקראים, מדוברים ומרוויחים משכורות שרובנו יכולים רק לחלום עליהן. אבל האחד נראה ככוכב רוק, שסיבובי ההופעות שלו נעים על אדי הדלק של תהילת העבר; והשני? הוא הפך לנטע זר בממלכה השנויה במחלוקת, שפינקה אותו כה רבות בעבר. ומלך בלי ממלכה הוא, ובכן, סתם נתין. כמוני-כמוך.
.
צילום: דן קינן, תומר אפלבאום, 'הארץ'
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את גיליון המשפיעים של ליברל במתנה עד הבית
