כיצד הופך מדע לפופולרי? כיצד הופך היסטוריון – לא מאוד מפורסם – לאדם שהנגיש את ההיסטוריה אולי יותר מכל אדם אחר לישראלים? כיצד הופכים טקסט מורכב לפשוט לעיכול ולנהיר, אפילו להדיוטות? ובכן, זה פשוט: מספרים סיפור.
יש, כמובן, גם את עניין העיתוי. הררי מקדם תיאוריות ותפיסות מאוד אופנתיות – ההתאכזרות לבעלי חיים, השנאה לקפיטליזם, תחושת סוף העולם האקולוגי והמוסרי שמרחפת באוויר – ובהיבט זה הוא משמש מעט כאיש דת למאמינים חילונים שמבקשים מישהו שישים בפיהם מילים שאינם יודעים לומר בעצמם; או יעזור להם לנסח את תפיסת העולם המופשטת והכללית שלהם – שהיא סלט של קלישאות ותיאוריות מגובבות בחלקן – לשפה שעושה סדר, עושה היגיון ועושה שכל. הדיוטות מתייחסים לספר הזה בהתפעמות של מאמין שאוחז באבן מלוחות הברית המודרניים. פילוסופים והיסטוריונים, ובכן, הם מעט יותר ספקנים מהלקוח הממוצע של 'צומת ספרים'.
התובנות של יובל נח הררי מעניינות, אבל לא פורצות דרך. הראייה ההיסטורית שלו מפתיעה, אבל לא חתרנית או מהפכנית. הקונטקסטים והחיבורים שהוא מייצר בין כלכלה־סוציולוגיה־היסטוריה ואנתרופולוגיה נהדרים ומזמינים למחשבה, אבל מי שמצוי מעט בטקסטים היסטוריים חשובים יודע שהררי לא מחדש הרבה.
למעשה, אני מניח שבאקדמיה יש לא מעטים שמעקמים את האף נוכח הצלחתו, ואולי אפילו מייחסים לו שרלטנות. ככה זה. הצלחה מסחרית וחדירה תרבותית של איש אקדמיה למיינסטרים, אינם עניינים שבאקדמיה אוהבים לאהוב. למה? ככה. כי בדומה לכל גילדה, גם לזו האקדמית יש קודים משלה, מעגלים וגדרות חשמליים, ומי שפורץ מחוצה להם – קורע קריעה מעליו, מעליהם.
אבל זה לא העניין עם הררי. העניין הוא היכולת הפשוטה שלו לספר סיפור. ודייק: לכתוב היסטוריה כסיפור. בעידן הזה, של ההשטחה המתמדת של השיח ושל מבע העומק; של יכולתם של אנשים להתמודד עם טקסטים מורכבים, הררי הוא הכותב הטוב ביותר בין אנשי האקדמיה בישראל. והוא כנראה איש האקדמיה המוכשר ביותר מבין הסופרים. בסופו של יום גם מדע עובר לזולת באמצעות מילים. והררי יודע לעשות במילים יותר טוב מרוב הכותבים בישראל. בעיניי, הוא אחד הסופרים הישראלים המוכשרים של זמנו. והפן האקדמי, ובכן, זה כבר עניין אחר לגמרי. אבל אנחנו לא מדברים בחנויות הספרים על מדע. אנחנו מדברים על "שטח מדף". ככה זה. וזה ככה. ויכול להיות שיש עם זה בעיה. אם כי אני לא בטוח. ליובל נח הררי יש בוודאי תשובה, כתובה להפליא, לכך.
