[ מאת רועי לחמנוביץ' ונורית דאבוש ]
.
שני מסלולים יש לאלו המשמשים ברבנות. מסלול של נושאי משרה ציבורית ומסלול של אלו המחנכים בפועל המונים. הרב יובל שרלו בחר במסלול האחרון. זאת לעומת השם שהצגנו למעלה, דוד סתיו, שהיה חברו לצוות ההקמה של ארגון רבני 'צהר'.
שרלו בחר למצב את עצמו כמחנך להמונים. כמי שעונה כל היום לשאלות תלמידים ולא עוסק במישרין במאבקים פוליטיים, ודאי לא בפוליטיקה לשמה.
בצד עיסוקו התורני־רבני, שרלו הפך מומחה לשאלות אתיקה רפואיות, ובתוקף כך הפך לחבר בפורומים שונים. כל בחירותיו ה"מקצועיות", ממצבות אותו במקום המוגדר כ"משגיח הכשרות" של הציונות הדתית. שרלו הוא האיש שאליו פונים מאחורי הקלעים, גם ההנהגה הפוליטית, כדי שייתן הכשר למהלכים כאלו ואחרים – האם הם נכונים ומתאימים לערכי הציונות הדתית, אם לאו.
לא יהיה מופרך לשער כי הקריאה "רוץ שרלו רוץ", ולא משנה לאיזה תפקיד יהיה מדובר, תיענה אוטומטית ב"תודה, אבל לא תודה". גם לא ממש משנה כמה ומי ילחצו עליו. זאת למרות האמירה (שלא נאמרת מספיק), כי הציונות הדתית צריכה להצמיח את הדור הבא של מנהיגיה התורניים, הטבולים כולם בעולמה של תורה.
שרלו הוא מבכירי בניה של הציונות הדתית. משפיע בדרכו השקטה, הנסתרת כמעט, אך המהותית לחייו של מגזר שלם. קל להמר שגם במבט של שנים קדימה, נראה אותו בדיוק איפה שאנחנו רואים אותו היום; נטוע עמוק עוד יותר. מבוגר יותר, משפיע יותר, כותב יותר ופוסק יותר. ובקיצור, רבם של ההמונים.
.
צילום: דודו בכר, 'הארץ'
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את "גיליון המשפיעים" של 'ליברל' במתנה עד הבית
