הוא כמעט חלומה של כל אם פולנייה, רהוט, חכם, שקול, נאה, עורך דין. יהודים רבים, מן הסתם, אומרים שאם הוא לא היה ערבי – הוא היה מושלם. דמותו הנעימה פילסה לו דרך ללבם של ישראלים רבים, ערבים ויהודים, שהלאומיות היא לא הערך הכי חשוב בחייהם. הוא איפשר ליהודים לעכל את הרשימה המשותפת. ההערכות במערכת הפוליטית ומחוצה לה גרסו שהפוליטיקאים הערבים לא יוכלו להתאחד, בשל העוינות והשונות השוררות בין הקבוצות הפוליטיות שמרכיבות את הרשימה. הם הצליחו. עודה והרשימה שעמד בראשה העניקו למצביעים הערבים תקווה לייצוג משמעותי, וכזה שלא עוסק בעיקר בשאלה הפלסטינית, אלא גם בסוגיות אזרחיות שמטרידות אותם.
המפלגה השלישית בגודלה בכנסת. הציניים שבינינו מפלרטטים עם הרעיון שמנהיגה יהפוך לראש האופוזיציה מאובטח בידי השב"כ. מי היה מאמין. ומדוע הוא אחד מנבחרי רשימת "משפיעים 2015" דווקא בקטגוריית שבטים, ולא בזו הפוליטית? בגלל הייצוג. עודה אינו מהממולחים בפוליטיקאים, ודאי לא כמו אחמד טיבי, נניח. הוא אינו לאומן נוסח חנין זועבי, וגם לא קומוניסט רושף כמו זקני חד"ש. הוא מביא את דמותו של שבט שלם, ובעיקר דור הביניים והדור הצעיר שרוצים פשוט להיספר כאן. להיות שווי זכויות באמת. עודה הסובלני הפך את השיח הפוליטי־ערבי לחברתי יותר, וככזה, למשהו שאפשר לעכל אותו במארג השבטים הגדול שלנו, חסר הסובלנות והסבלנות בדרך כלל.
על הדרך, הוא כמעט הצליח להסתיר את הביגמיסטים, הלאומנים, ואלה שהדמוקרטיה היא רק כלי בשבילם לקדם את הקול הפלסטיני בפרלמנט הישראלי. אבל למי שציפה לעידן חדש ביחסי יהודים־ערבים, או לכל הפחות לשינוי ביחסי ערבים־ערבים בכנסת, נכונה בכל זאת אכזבה. "אוכלים לו את הכבד, בחד"ש וגם ברשימה המשותפת", זו אבחנה רווחת בסביבה הפוליטית של עודה, ולא צריך להיות קרוב מאוד לשם כדי להתרשם כך. די לראות במה בלטו הח"כים של הרשימה עד כה, כדי להבין מה קורה שם. באסל גאטס השתתף במשט המחאה לעזה, בוודאי שלא בתמיכת ראש הרשימה. גם בסוגיית שובת הרעב מוחמד עלאן, בלטו הח"כים שאנו רגילים לראותם בנסיבות כאלה. היכן בלט עודה אחרי הבחירות? בצעדת המחאה מהיישובים הבדואים לירושלים. מימוש מלא של הבטחתו להיות חברתי, לא אלים, ולהיאבק על זכויותיהם של ערביי ישראל. הצעדה, כצפוי, לא הניבה תשומת לב ציבורית גדולה מדי, ובטח לא תוצאות. אבל היא בהחלט הביאה בשורה חשובה.
מבחינה פוליטית, נדמה שעודה הוא פוטנציאל שעדיין לא מומש, במובן מסוים. בעיקר לאור העובדה שהוא נאלץ להיאבק כדי לשמר את התפרים העדינים, שמחברים את הרשימה; וכמובן, להיאבק כדי לשרוד אישית אפילו בתוך מפלגתו שלו. בחירתו של הפעיל שצמח מלמטה למקום הראשון ברשימה המשותפת הפתיעה רבים, גם בחד"ש. הבשורה של עודה לשבט שהוא מייצג היא שהגיע הזמן להכיר בכך שכולנו חיים כאן יחד, וכעת יש להיאבק עבור חיים טובים לכולם, ערבים כיהודים. בחזונו, הנרטיב הלאומי יפנה דרך – ובכן, לחיים עצמם. וכך, עוד 15 שנים נהיה מוכנים, על פי אמונתו, לסגן ראש ממשלה ערבי. ולא במסגרת מדינת כל אזרחיה.
שום דבר לא נראה כרגע בשל לכך, אבל לעודה בכל זאת הישג משמעותי. הוא העדשה שדרכה רבים צופים בפוליטיקה ובחברה הערבית. בעבור יהודים רבים הוא מצליח לצייר לאלה פנים אחרות, ממה שראו/הוזנו בהם עד כה. לכן תפקידו כמייצג שבטי וחברתי חשוב יותר מזה הפוליטי. בפוליטיקה, בינתיים, הוא רק פנים יפות; שם עוד נכונו לו מאבקים לא פשוטים, ובכלל לא בטוח שבתוך בליל המפלגות השונות שהתגבש לטובת בחירות 2015, הוא יצליח לשרוד כמנהיג לאורך זמן. הוא יתמקד בלהמשיך ולהוביל את חד"ש, לפחות, ולדבוק במרכולת האידיאולוגית שהוא מציע – חזון של שוויון חברתי בין ערבים ויהודים. והמשימה הזו היא מהקשות בפוליטיקה הישראלית.
–
- אופורטוניזם, קווים לדמותה /// סיפורה של פוליטיקאית שנויה במחלוקת // מאת: שרה ליבוביץ־דר
- למה הגט של גנץ ולפיד מכוער כל כך? // הטור של רותם דנון
