הפעם הראשונה שפגשתי את אריה דרעי הייתה בדלת המסתובבת של מלון המלך דוד. קיץ 1984, מיד אחרי הבחירות, שמעון פרס התמקם במלון ההיסטורי, וניסה להקים את ממשלת הרוטציה שלו. אף אחד לא הבין איך המוטציה הדו־ראשית הזו תעבוד, וכולנו, פוליטיקאים ועיתונאים, נהרנו למלון כדי לתהות מקרוב על הפלא המתהווה. במרכז תשומת הלב עמדה המפלגה החרדית החדשה ש"ס, לשון המאזניים בלשון המכובסת, וחבורה של ארבעה חברי כנסת תמוהים בפועל. כשהיו נכנסים למלון, היינו מכנים אותם מאחורי גבם 'הש"סקנים', כאילו היו להקת ציפורים משונה.
באחד הימים הגעתי לסקר את השיחות ובדלת נתקלתי בצעיר שמנמן, מגושם, חרדי, ששאל אותי אם אני אמנון לוי. עניתי שכן. "אני אריה דרעי, מזכיר מועצת החכמים". הוא היה בן 24, ואני הייתי עוד בפאזה שהייתי מתפוצץ מצחוק מהשם 'מועצת החכמים'. כיום אני בוש להודות שהיו לי ימים כאלה. מהר מאוד גיליתי שני דברים על הבחור. מדובר במטאור ענק, ומדובר בחידה.
31 שנים עברו מאז, ואני עדיין מנסה לפענח את חידת דרעי. הוא מהאנשים המתעתעים ביותר שפגשתי. חריף, אינטליגנט כמו תער, אדם עם יכולות תקשורת בין־אישית אדירות, שיודע להתעניין בזולת, ללמוד אותו על כל פרטיו, להכיר את מגבלותיו ואת יתרונותיו, ולנצל הכול ברגע המתאים. היכולת שלו לעכל חומר זר לו הדהימה אותי. כמה חודשים אחרי שצנח לפוליטיקה מעולם הישיבות, כבר ידע לפרטי פרטים איך עובדת התקשורת, והכיר את כל הדמויות הפועלות בה על בוריין. הוא היה מפתיע אותי בשאלות כמו "בעיתון חדשות אתה שייך לסיעת רינו צרור או יוסי קליין?", היה מדליף לי פרטים מדויקים מאוד על מה שקורה בחצר של עמוס שוקן, בעלי העיתון. להשוואה: השר יצחק פרץ, מנהיג המפלגה של דרעי אז, נתן לי יום אחד ידיעה בלעדית חשובה, ושאל אותי אם הוא צריך לספר גם לכתבים האחרים, או שהוא יכול לסמוך עליי שאני אעשה זאת בשבילו.
ככתב התענגתי על התצפית במהלכים הפוליטיים שלו, כמו שמתענגים על צפייה באלוף שחמט מעולה. היינו מדברים כמעט כל יום. כשהייתי מטלפן לביתו – אז לא היו טלפונים ניידים – כבר הכרתי לפי הקול עם מי מהילדים אני מדבר, ועם הזמן גם ידעתי על מה לדבר עם כל ילד, עד שאבא יגיע לטלפון. למרות הקשר האינטנסיבי, אף פעם לא היינו חברים, לשנינו היה ברור שאנחנו משני עברי המתרס. מצד שני, נהנינו לעבוד יחד, לגלגל מהלכים פוליטיים, לרכל על אנשים. היו תקופות שהוא החרים אותי בגלל ידיעות לא נעימות שפרסמתי עליו, אבל תמיד אחרי נתק של כמה חודשים היינו חוזרים לדבר. האינטרס היה חזק מהכעס.
****************
לקח זמן עד שהבנתי שלדרעי יש גם צד אחר. צד אפל, מפחיד, פלילי, חסר גבולות. חיות במצוקה הן חיות מסוכנות, ודרעי החשוד בפלילים, שחקירה תלויה ועומדת מעל ראשו, היה לאיש חסר מעצורים. הוא השתמש בכל הקשרים שצבר בחייו, כדי לנסות ולהימלט מאימת הדין. אני זוכר את הרגע המדויק שבו מאסתי בקרבתו. אבא שלי היה אז חולה מאוד, גוסס מסרטן. רוב הזמן הייתי ליד מיטתו. יום אחד דרעי הזעיק אותי למלון בתל אביב שבו שהה. הוא אהב מלונות יקרים. במלון ביקש ממני לעשות לו טובה אישית, להרים טלפון לאדם בכיר במדינה ולהגיד לו עובדה לא נכונה. שיחת טלפון כזו הייתה מסייעת לדרעי מאוד. עברו אמנם שנים רבות אבל עדיין אינני יכול להגיד במה מדובר, בגלל חיסיון עיתונאי־מקור. הייתי המום מהבקשה, שהייתה גם מחוצפת וגם מזלזלת. המחשבה שאעשה כזה שירות בשבילו הייתה מעליבה. הגבתי בהתאם, וקמתי ללכת, מפגין את הבוז שלי מעצם ההצעה. דרעי הבין מיד שטעה ושינה גישה. הוא התנצל עמוקות, וקרא לי בחזרה לשבת. הוא התחיל לשאול על אבא שלי, הוא ידע שהוא חולה, וכששמע שהוא מאושפז באסף הרופא, אמר לי בתקיפות שהוא לא מוכן שאבא של חבר שלו יופקר בבית חולים סוג ב. הוא כבר מתקשר לשר הבריאות, ומבקש לשלוח עוד הערב אמבולנס שייקח את אבא שלי להדסה. הוא הוסיף שהוא מכיר את הרופאים הטובים ביותר בתחום סרטן הריאות, והוא ידאג שהם יבואו לבדוק את אבי ולטפל בו. "אנחנו נציל אותו, אמנון".
הסתכלתי עליו בתדהמה. המניפולציה הייתה שקופה, דוחה. אמרתי לו שאת אבא שלי כבר אי אפשר להציל, והלכתי. בדרך הביתה שאלתי את עצמי, מה הייתי עושה, לו מצבו של אבי היה קצת פחות חמור. האם הייתי מתפתה? האם הייתי עושה את הטלפון שביקש ממני תמורת העברת אבי לבית חולים טוב יותר? האם ככה הוא שכנע אנשים לעשות בשבילו פעולות, תוך שימוש בחולשות ובמצוקות שלהם? מזל שלא עמדתי בדילמה.
אחרי הסיפור הזה התרחקתי ממנו כמו מאש. שנים רבות לא דיברנו. כתבתי עליו מאמרים בוטים, על חלקם אני מצטער. למשל על המאמר ביום שנכנס לכלא שנשא את הכותרת, "איזה יום שמח". מאמר איום. כשאדם הולך לכלא, ודאי פוליטיקאי בכיר, זה אף פעם לא יום שמח.
****************
אחרי שנות מדבר ארוכות וקשות הוא חזר, והוא מנהיג מפלגה חברתית שאומרת בדיוק מה שאני רוצה לשמוע, מילה במילה. הוא לקח על עצמו להיות מנהיג הדפוקים, הוא מייצג את השקופים. הוא מעורר להט חברתי ומוביל את השבט המקופח, במיצג שלכאורה חורג מהפוליטיקה גרידא. הוא מעז להעלות את העניין המזרחי, היחידי שמעז, הוא האיש שלי בכנסת. כמה ציפיתי למנהיג כזה. יש לי רק בעיה אחת איתו, האם אני מאמין לו? האם אני מאמין שהאיש חסר הגבולות ההוא באמת השתנה?
התשובה הכנה היא שאין דרך לדעת. אחד הפתגמים הכי טיפשיים שיש בעברית הוא המשפט, 'ניכרים דברי אמת'. לו האמת היית ניכרת וברורה, היה העולם מקום פשוט אבל בלתי נסבל לחיות בו. למזלנו האמת חמקמקה. לא ניתנת לפענוח. במקום אמת אנחנו נשארים תמיד רק עם הספק.
האם דרעי השתנה? מגיע לו ליהנות מהספק. עכשיו נראה מה הוא יעשה בו.
