בחצר הקטנה של הגומל מסיגריות, ישבנו שלושה אנשים עצובים לעשן את הסיגריה האחרונה, לפני שניפרד לעולמים, או לפחות לכמה ימים, מהסיגריות. בגלל העצב השתבש החוש המתמטי שלנו, ועישנו שלוש סיגריות כל אחד, בשרשרת, ממאנים להיפרד (האמת, עישנתי ארבע, אבל הייתי ממש עצוב).
התפתחה שיחה קרובה, כמעט אינטימית, בין שלושה זרים. הייתה שם אישה כבדת גוף, מבוגרת, שארבעים שנה מעשנת, אף פעם לא ניסתה להיגמל. רוב הזמן היא הייתה על סף בכי. בעלה בא איתה להחזיק לה את היד. שאלתי אותה כמה היא מעשנת, והיא רק השפילה את העיניים במבוכה, שזה קוד בין המעשנים ל"אתה אל תשאל ואני לא אשקר". צריך ללמוד לקרוא את הקודים האלה. אם אתה לוחץ על מעשנים, תקבל תשובות דמיוניות. מהשיחה התברר לי שהאישה העצובה הזו היא סופרת. זה לא באמת היה חשוב, כי בחדר העצוב של הגומל, כולם שווים; גנרל כטוראי, סופר כלבלר. האישה אמרה שהיא לא יודעת איך ייראו חייה עכשיו, בלי סיגריות, מה תעשה עם עצמה, איך תכתוב ספרים, כיצד תיכנס לחדר העבודה שלה. היא דיברה, ואני דמעתי, כאילו מגרוני היא מדברת, אני פיתום שלה; ועכשיו בעיניי היא כבר לא סופרת אלא ממש משוררת, שמחברת קינה חדשה על החיים הטובים שעוד רגע יאבדו לנו. והיה שם גבר כבן חמישים, שהתחיל לעשן רק לפני עשר שנים, מה שגרם לי ולסופרת קצת להתנשא עליו. נו באמת, מה אתה בא לפה, לליגה של הגדולים, היא ארבעים שנה, אני מודה שלושים, עם הפסקות קצרות באמצע. היה ברור שהוא גם זה שייכנס ראשון לגומל, וגם יצא ממנו שמח וטוב לב. לא אתפלא בכלל אם חסר האופי הזה, באמת עישן עכשיו את הסיגריה האחרונה בחייו. אחר כך נכנסה הסופרת, יצאה בוכה וברחה מהמקום בלי להגיד שלום.
הגיע תורי. בדרך כלל אין לי בעיה עם גמילות כאלה, אני כבר די רגיל אליהן. טקס נעים עם הגומל התורן, הרבה רצון טוב משני הצדדים ותקווה ורודה לעתיד טוב יותר. ובכל זאת חששתי, כי ידוע שאחת מתופעות הלוואי האפשריות של גמילה, היא שמפסיקים באמת לעשן, וזה ממש לא כיף.
על מה שקרה בחדרו של הגומל אין לי חשק לכתוב, ואם אכתוב לא תאמינו לי. נותרו מתי מעט שרואים בי יצור רציונלי ואיני רוצה לאבד אותם. לזכותי אומר שכבר עברתי גמילות מוזרות מזו. פעם ישבתי מול איש עם מטוטלת. מילאתי אחר ההוראות, הסתכלתי מימין לשמאל, ומשמאל לימין וחוזר חלילה. קיוויתי שאני כבר מהופנט והשעמום הזה הוא רק כיסוי לתהליכים נפשיים כבירים שמתחוללים בי באופן בלתי מודע; אבל כשהעפתי מבט במהפנט, הבנתי שהוא נכנס ללחץ כי לא קורה לי כלום. לבסוף לא נשארה לי ברירה אלא לזייף מצב היפנוטי, כדי לסייע לאיש הטוב הזה ולהשתחרר מהטיפול. פעם אחרת קיבלתי זריקה בשידור בטלוויזיה, שכבתי חולה יום שלם לאחר מכן, הייתי בטוח שהעובדה שאני מקבל את הזריקה קבל עם וצופים תכריח אותי להיות רציני. גם זה לא עזר, בין היתר בעקבות גילוי של תכנית טלוויזיה אחרת, שהגומל המזריק הוא שרלטן. עברתי גם דיקור סיני, ניסיתי טיפול הוליסטי, והיה אפילו רב אחד שהניח לי יד על הראש ובירך אותי לחיים בלי עישון. אני מאחל לעדתו שבברכות האחרות הוא מצליח יותר.
אני נגמל סדרתי. חיי מתנהלים בין מאבק במשקל עודף למאבק בסיגריות. כמובן שאפשר לומר: תילחם בשתי החזיתות כמו גבר, ובניסוח בן־גוריוני – תעשה דיאטה כאילו אין סיגריות בעולם, ותפסיק לעשן כאילו אין אוכל בצלחת. אבל בן־גוריון כבר איננו, ואני מהלוחמים שאפילו חזית אחת גדולה עליהם. ההבדל בין שתי המלחמות, למדתי, הוא שדיאטה עושים מתוך מחשבה שהיום אני אוכל פחות, כדי שמחר אוכל לזלול יותר. בגמילה מעישון יש משהו סופי מפחיד נורא. ממחר אין סיגריות. נאדה. אלוהים, מה אעשה עם הידיים בעת מבוכה? או שלווה? או כעס? או בבוקר עם הקפה והעיתון? או בלילה לפני השינה? או בכלל?
כשיצאתי מהגומל ברגליים רועדות, ניסיתי לנחם את עצמי שגם הגמילה מסיגריות זמנית, וכשאהיה זקן, שמוט על כיסא בבית אבות, אחזור לעשן. מה כבר יהיה להפסיד אז? זה החזיר לי את מצב הרוח לרגע, ואז חשבתי, שאם הכלל הוא שכשאהיה בבית אבות אעשן, זה צריך לעבוד גם הפוך: כלומר, אם אעבור כבר היום לגור בבית אבות, אוכל לעשן בנחת כאילו כלום. לא יודע אם זה נשמע הגיוני, אבל לי אפילו מחשבות כאלו עוזרות.
