'עולם היורה' הוא הסרט הגדול של השנה, ואחד הסרטים המצליחים ביותר בהיסטוריה. הוא הפתיע את הוליווד ואת העולם כשפתח עם הכנסות של 208 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו בארצות הברית – הפתיחה המוצלחת אי פעם – והמשיך עם ניפוץ רף חצי המיליארד והדחת 'הנוקמים: עידן אולטרון' מראש רשימת שוברי הקופות של 2015 כבר בסוף השבוע השלישי. זהו סרט שעושה את תפקידו – להציג אנשים בורחים מדינוזאורים – היטב. אבל לצד ההצלחה הסנסציונית שלו, יש גם טרוניות של פלאונטולוגים על כך שהסרט חוטא למדע ("הדינוזאורים בסרט לא התעדכנו מאז שנות ה־90", אמר ד"ר תומס הולץ מאוניברסיטת מרילנד), ולא חסרות קטילות של מבקרי קולנוע בעיקר סביב אפיון הדמויות הראשיות ומערכת היחסים הקלישאתית ביניהן, ובעיקר יש תלונה אחת שחוזרת שוב ושוב בדיונים על הסרט באינטרנט: הדינוזאורים. הם לא נראים אמיתיים.
לא כל הצופים מסכימים על כך, כמובן. רבים נהנו מאוד מהסרט ומהאפקטים שבו – ויעידו על כך בין היתר נתוני הקופות המרשימים. אבל שיטוט קצר בביקורות ובפורומים של חובבי קולנוע ברשת מעלה הרבה טענות. "קשקוש ממוחשב מההתחלה ועד הסוף, עם מיליארד פיקסלים של יצורים מרונדרים להפליא שלמרות זאת נעים בלי שום משקל או נוכחות", נכתב למשל בביקורת על הסרט באתר Pajiba. ובכלל, מאז עליית הסרט ביוני השנה מציפים את הרשת מאמרים, רשימות וסרטוני יוטיוב מפורטים שמתחרים זה בזה בתיאורים שליליים, ומביאים ניתוחים מדוקדקים ודוגמאות ספציפיות מתוך הסרט של כל טעויות ה־CGI.
הטענה לגבי אפקטים ממוחשבים מודרניים שנראים רע לא מוגבלת ל'עולם היורה' בלבד. כמעט כל סרט קיץ הוליוודי זוכה לאותן נחרות בוז, ונדמה ששנאה לאפקטים ממוחשבים הפכה לדעה ה"נכונה" בקרב אניני טעם. אבל בניגוד לסרטים אחרים, במקרה של 'עולם היורה' קל יותר להצביע על הטעויות ועל ההחמצות, כי הפעם יש למה להשוות.
'עולם היורה' הוא סרט ההמשך השלישי ל'פארק היורה', סרטו הקלאסי של סטיבן ספילברג שיצא ב־1993. ובין המתלוננים על האפקטים בסרט החדש חוזרת ועולה טענה אחת: הדינוזאורים ב'פארק היורה' המקורי – סרט שיצא לפני 22 שנה – היו אמינים ומפחידים יותר מאשר בסרט החדש. גם היום, יש לומר, האפקטים בסרט המקורי מחזיקים מעמד, וההוכחה לכך היא התשבחות שזכה להן הסרט כשיצא להפצה מחודשת תלת־ממדית לפני כשנתיים.
'פארק היורה' סימן, מבחינות רבות, את תחילת עידן האפקטים הממוחשבים בקולנוע ההוליוודי, ולאורך אותן שנים התפתח כוח המִחשוב בקצב מטורף. היום כל טלפון נייד זעיר חזק יותר ממה שהיה נחשב מחשב־על ב־1993. דברים שאפשר היה לעשות אז רק בחוות מחשבים סודיות במרתפי הוליווד, היום כל ילד יכול לעשות באמצעות מחשב אישי ותוכנה שהורדה פיראטית מהרשת. אז איך ייתכן שהאפקטים של 1993 נראים טוב יותר מהאפקטים של 2015? והאם הם באמת היו כל כך טובים – או שמדובר בסך הכול בטענות של סנובים נוסטלגיים? הניסיון לענות על השאלה הזאת מקפל בתוכו את קיצור תולדות האפקטים הממוחשבים בסרטים הוליוודיים, מההתחלה ('פארק היורה') ועד הסוף ('עולם היורה').
כדי לנסות לקבל תשובות לשאלה הזאת מהצד האחר של הקלעים, פניתי לשחר לבבי, יליד הארץ וכיום יושב בקנדה. ללבבי ניסיון של למעלה מעשור בעבודה על אנימציה ממוחשבת בסרטי ענק. כיום הוא אנימטור בכיר בחברת Digital Domain, שבה עבד על סרטים כמו 'המשחק של אנדר', "אקס־מן: העתיד שהיה' ו'מהיר ועצבני 7'; לפני כן עבד בלונדון על 'כוח משיכה' ו'ג'ון קרטר', ושהה כשלוש שנים בניו זילנד בעבודה על 'אווטאר'.
"'פארק היורה' הוא ללא ספק אחד מאבני הדרך הראשונות בתחום ה־CGI", אומר לבבי. "עד היום הסרט עומד במבחן הזמן, והאפקטים שבו עדיין מהווים השראה להרבה סרטים שבאו אחריו. במובן זה 'פארק היורה' הוא יוצא דופן ולא משקף סרטי CGI אחרים מאותה תקופה. אני יכול להבין את טענת הצופה שנראה כאילו לא הרבה התקדם מאז, אבל כל מי שמעורה בתהליך היצירה יאמר לך שזה לא מדויק בכלל".
אם כן, מה גורם לאשליה הזאת, שגורמת לאפקטים של פעם להיראות טובים יותר? לשאלה הזו יש חמש תשובות עיקריות.
.
[ תשובה ראשונה ]
זו הנוסטלגיה שמדברת
.
השימוש באנימציה ממוחשבת (Computer Generated Imagery, בקיצור CGI) לא התחיל ב'פארק היורה'. ניסיונות ראשוניים ופשוטים בתחום אפשר היה לראות כבר בשנות ה־70 – מסכי מחשב "עתידניים" בסרטי מדע בדיוני כמו 'מלחמת הכוכבים' ו'הנוסע השמיני' הציגו תמונות־קווים פשוטות ונעות.
במהלך שנות ה־80 ותחילת ה־90, ה־CGI – כמו גם המחשבים עצמם – התפתח בקפיצות ענק, מהאנימציה הקובייתית והקשיחה של 'טרון' ועד לשילוב אמין של דמויות כמו רובוט הכספית ב'שליחות קטלנית 2' בתוך תמונה מצולמת.
בתחילת שנות ה־90 אפשר היה לראות אנימציה ממוחשבת בעיקר בפרסומות, אותות פתיחה ותשדירי בחירות: לוגואים ממוחשבים מסתובבים, עולים, יורדים, מתפרקים ומתחברים היו שיא האופנה. גם סרטונים קצרים שעשויים באנימציה ממוחשבת כבר התפרסמו: חברת פיקסאר, בתחילת דרכה, הציגה את המנורה המקפצת לוקסו וצעצועים חיים בסרטון הקצר 'Tin Toy'. אבל המראה של יצירי אנימציה ממוחשבת עדיין היה תמיד "פלסטיקי" ונטול טקסטורה של ממש. אי אפשר היה לטעות ביצורים האלה כדברים "אמיתיים". ובוודאי שהצגת בעל חיים עצום ממדים באופן שישכנע שהוא חלק אמין מהעולם נחשבה לפנטזיה.
דינוזאורים נראו על המסך כבר ב'קינג קונג' (1933). הקוף הענק נלחם בטירנוזאורוס רקס, באמצעות אנימציית עצירת תנועה. אמני אפקטים גדולים, כגון ריי האריהאוזן, יצרו במשך הרבה שנים ובהרבה סרטים דינוזאורים מרשימים מאוד – אבל "אמיתיים" הם לא היו; תמיד נדרשה מהקהל רמה של השעיית חוסר האמונה כדי לחשוב שהבובה הנעה הזאת היא אכן דינוזאור ענק.
'פארק היורה' שינה את כל זה. הסרט הזה, בזמנו, היה המצליח ביותר אי פעם מסיבה מרכזית אחת: צפייה בסרט הייתה הדבר הקרוב ביותר לטיול בפארק אמיתי שבו דינוזאורים חיים ונושמים. הדינוזאורים הממוחשבים של 'פארק היורה' היו קפיצת מדרגה עצומה ביחס לכל דבר שנראה עד אז על מסך קולנוע, כי אף במאי לא יודע להגדיל את תחושת היראה וההתפעלות יותר מספילברג. הוא מתח ככל האפשר את הזמן עד שצצו הדינוזאורים, והפך את הרגע שבו הם מופיעים להתגלוּת. מובן מאליו שהצופים זוכרים אותו כמשהו חד־פעמי ומופלא – הם פשוט מעולם לא ראו דבר כזה לפני כן.
'עולם היורה', הסרט החדש בסדרה, לא יכול להשיג אפקט כזה מהסיבה הפשוטה: הוא יצא ב־2015, וכולנו כבר ראינו דינוזאורים. דינוזאורים ממוחשבים ושאר מפלצות מגיעות למסך על בסיס קבוע. אפילו סדרות טלוויזיה, כמו 'משחקי הכס', כבר יכולות להציג דרקונים ענקיים ומשכנעים – וגם בהפסקות הפרסומות אנחנו רואים באופן קבוע אפקטים שהיו נחשבים לנס גלוי לפני שנים לא רבות. בלי אפקט הראשוניות, סרט בסדרת 'פארק היורה' אולי יכול להיות מרשים, אבל לא מדהים כמו בעבר. אפשר לחוות פעם ראשונה רק פעם אחת.
–
איור: ניר פילוסוף
–
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית.
