הקליפ האחרון של טיילור סוויפט עד כה, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, לשיר 'Bad Blood' – ששבר שיאי יוטיוב כאשר הפך לסרטון הראשון שחצה את רף 20 מיליון הצפיות בפחות מ־24 שעות – הציג את הזמרת ככוכבת של סרט אקשן ניינטיזי רב־תקציב. סוויפט, לרוב בעלת תדמית עדינה כמו סביון, זו שהתפרסמה בזכות שירים כנים מדי על מערכות יחסים כושלות, זו שמעדכנת את העולם על בסיס יומיומי בנוגע לשלומן של שתי החתולות שלה, פתאום לוהקה – טוב, ליהקה את עצמה – להוביל הפקה יוקרתית ומוגזמת עם אסתטיקה על ציר טרנטינו/'עיר החטאים'. אבל בין כל הפיצוצים, הסבטקסט הצהוב על היריבות המקצועית עם קייטי פרי, האירוח של הראפר הלוהט קנדריק למאר לצד שורה ארוכה של כוכבות אורח מכל קצוות ספקטרום הטעם, מסלינה גומז ועד לינה דנהאם – נועד הקליפ גם לבסס את סוויפט, כרגע אחת משתי כוכבות הפופ הגדולות בעולם, בתפקיד של "מנהיגת חבורה".
בפרפראזה על הגרפיטי האיקוני שיצר ב־1989 האמן שפרד פיירי, "לטיילור סוויפט יש כנופיה". חבורת החברות שלה, המתועדות באינטנסיביות על ידי אתרי רכילות ובידור, היא לא רק רשימת "מי ומי" של נשים אמריקאיות צעירות ומצליחות (שכנופיית השותפות שלה ב'Bad Blood' היא תמונת מראה שלה, עם חפיפה מסוימת בין שתי הרשימות), היא לא רק 'ראט פאק' (Rat Pack, 'חבורת העכברושים') עכשווי, צעיר ופמיניסטי, עם סוויפט בתפקיד פרנק סינטרה. כמו שה'ראט פאק' לא היו רק חבורת שחקנים־חברים שהגדירו בשנות ה־60, דרך מודלים כמו סינטרה, דין מרטין וסמי דיוויס ג'וניור "כיצד גבר אמור להיות", כך גם החבורה של סוויפט היא יותר ממעגל פנימי ומושא לרכילות. זהו אייקון המסמל את פסגת השאיפות הבלתי אפשרית של רבות מהמעריצות שלה, בין אם הן צעירות ממנה בשנים, בנות גילה או מבוגרות ממנה. עדת המעריצים הנחושה והאינטנסיבית שסוויפט מטפחת, בעיקר בקרב נשים צעירות, מתייחסת אליה לא רק כאילו הייתה אלילה חלומית ומרוחקת אלא כאילו הייתה חברה טובה. זה מתבטא לא רק באינספור שאלוני באזזפיד המציעים לגולשים לגלות מי מבין החברות של סוויפט הם, אלא גם בהתנהלות שלה עצמה. סוויפט שולחת להם מתנות, מגיבה להם בטאמבלר ובאינסטגרם. לחלקם היא אפילו שולחת כסף, בין אם בשביל שיקנו לעצמם בוריטו לצהריים (סצנה שקיבלה התייחסות מרכזית בכתבת פרופיל ארוכה שהתפרסמה עליה ב'רולינג סטון' טרם צאת אלבומה האחרון) או בשביל להחזיר את הלוואות הסטודנטים שלהם.
סוויפט – וצוות יחסי הציבור שלה – לא המציאו, כמובן, את תחום היחסים האינטנסיביים והפתוחים עם המעריצים. אבל ייתכן שיחסים כאלה מעולם לא התקיימו כל כך גבוה בשרשרת המזון של הפופ העכשווי. ואם להסתכל על כוכבת הענק השנייה בפסגת המצעדים כיום, ביונסה, ניתן לראות כי גם כוכבת פופ שמנהלת יחסים די שגרתיים עם המעריצים שלה (למרות ההתמקדות שלה, בעיקר בשנים האחרונות, במסרים מעצימים) הופכת לאובייקט של מה שמתחיל להיראות כמו סוג חדש של הערצה: ההערצה החברית, בה כוכב הפופ הופך ליותר מאובייקט תשוקה אלא למעין חבר דמיוני בשר ודם, גם אם רחוק באופן בלתי אפשרי. לפני כשנה, למשל, באזזפיד סיקרו חשבון טאמבלר מבודח של בחורה בת 20 שעברה פרידה קשה ובתגובה הכניסה בפוטושופ את דמותה של ביונסה על גבי שלל תמונות שלה עם בן הזוג לשעבר. זו בטח לא הפעם הראשונה בה מעריצה פנטזה על מערכת יחסים קרובה עם דמות נערצת (אם כי הפרויקט בלט ברמה גבוהה, גם אם מרומזת, של מודעות עצמית ואולי אפילו יחס קצת אירוני־אוהב לפרסונה ה"מעצימה" של הזמרת), אבל זו כנראה הייתה הפעם הראשונה בה השעשועים הפרטיים האלו הפכו לא רק לנחלת הכלל אלא גם לדבר שהתקשורת מצאה לנכון לעסוק בו.
–
170 שנה לפני עידן הביבריות
"בתמונה הגדולה אני חושב שיש מאפיינים ודפוסים של הערצה שנותרו די עקביים לאורך כל ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית המודרנית", אומר ד"ר נדב אפל, חוקר מוזיקה פופולרית המלמד באוניברסיטת בר אילן ובמכללת ספיר. "אתה יכול לקרוא דיווחים על התנהגות של מעריצים של פרנץ ליסט באמצע המאה ה־19 (ה'ליסטמאניה' נחשבת לאחד הטרנדים המתועדים הראשונים של הערצה המונית למוזיקאי. ליסט סחף את ברלין באביב 1841 עם סדרה של קונצרטים, שבעקבותיהם מעריצים – ובעיקר מעריצות – ניסו לחטוף, למסגר ולענוד כל פריט שאיכשהו נגע במוזיקאי, החל מפיסת בגד וכלה, לפי היינריך היינה, שסיקר את התופעה, בבדל סיגר, ע"ק) – ובהרבה בחינות זה לא מאוד שונה מאיך שמתנהגות כיום מעריצות של וואן דיירקשן. מצד שני, ברור שברגע שיש לך טכנולוגיות חדשות שמציעות אופני תיווך חדשים בין המעריץ והמוערץ, נפתחות גם אפשרויות חדשות לפרקטיקות חדשות של הערצה או דרכים חדשות ליהנות מהערצה".
לעומתו, המוזיקאית והתסריטאית שרון קנטור, שפרסמה לאחרונה פרק באנתולוגיה המקומית 'הלהקה היחידה שחשובה', אסופת סיפורי הערצה למוזיקאים, סקפטית אפילו יותר כלפי הדפוסים החדשים. "מודל החברות מתוחזק כמובן על ידי הפרופילים של הכוכבים עצמם, שעושים כאילו הם חברים שלך", היא אומרת.
– זה סותם את הגולל על המוזיקאים שפחות מעוניינים לחשוף מעולמם האישי. מישהו חידתי כמו מוריסי, במיוחד בתחילת דרכו, אולי היה מתקשה בכך.
"מודל הכוכב המרוחק, המסוגר, ללא ספק עובד היום פחות. על אף שכמובן הקִרבה היא קרבה מדומיינת. הרי השיתוף יכול להיות שיתוף אמיתי, ולאו דווקא כזה שנעשה על ידי סוללה של עוזרי יחסי ציבור אמביציוזיים. מאידך, הגבולות של המרחב הפיזי שמורים היטב כמו פעם, ואפילו יותר מפעם, כי הכוכבים עשירים יותר ומפורסמים יותר". פרויקטים פנטסטיים על הקשר בין המעריץ לכוכב ממש לא עושים עליה רושם, כדבריה. "ראשית, אני עצמי שיניתי את שמי בכיתה ז' לשרון קנטור ג'ורג' (על שם בוי ג'ורג', ע"ק) וכך חתמתי על כל המבחנים שלי. שנית, כי נושא הקאט־אנד־פייסט, בין אם בפוטושופ עכשיו ובין אם במספריים ומגזיני 'בראבו' באייטיז, הוא חלק מהותי מההערצה – הנשית, ככל הנראה".
– ובכל זאת, ימי ההערצה האובססיביים שלך היו בכיתה ז'. את לא חושבת שאותה צעירה בת ה־20 שמקדישה טאמבלר לביונסה היא 50% מעריצה ו־50% מבצעת פרפורמנס של הערצה?
"זה שהנעורים נמתחים עד בלי די, בין היתר כדי לשמר דפוסי צריכה אימפולסיביים, אנחנו יודעים לא מהיום. אבל כן, מה שאתה מתאר נשמע כל כך פוסט־מודרני שהייתי יכולה לראות אותו גם בגלריה כלשהי תחת הכותרת 'אל תעזבי אותי, ביונסה'. וגם על חוסר היכולת להפריד בין רגשות 'אותנטיים' לבין רגשות תרבות כלליים כבר שמענו הרבה".
גם אפל לא מכחיש את המקום המרכזי של השינויים הטכנולוגיים בתהליך. "האינטרנט מאיץ ומייעל כל מיני פרקטיקות הערצה שהתקיימו לפני כן. כלומר, הרבה יותר קל לאסוף באופן אובססיבי חומרים על מי שאתה מעריץ, הרבה יותר קל להיות בקשר עם מעריצים אחרים והרבה פעמים עיקר ההנאה שבהערצה קשורה יותר לתחושת הקהילה של המעריצים ופחות למי שאתה מעריץ, אז ברור שמתקיימות קהילות של מעריצים עם קרבה ואינטנסיביות של אינטראקציה שלא הייתה יכולה להתקיים לפני כן. מעבר לכך, מובן שהאינטרנט גם מטשטש באופן מסוים את המרחק. האפשרות שכוכב הפופ יענה לך בטוויטר או למייל, כלומר דברים שעד העשור האחרון היו לגמרי ברמת פנטזיה, הם יותר אפשריים היום אף שהם עדיין לא קורים יותר מדי. אבל צריך לזכור שמאז ומתמיד הערצה הסתמכה על איזושהי סתירה פנימית, שמצד אחד יש בה פנטזיה של קרבה ואינטימיות עם מי שאתה מעריץ – הוא היחיד בעולם שמבין אותך וכו', ומצד שני, הרבה פעמים מה שמגדיר 'כוכב' זה גם הריחוק שלו, החד־פעמיות שלו, העובדה שהוא באופן אינהרנטי שונה מכולם. כלומר, כוכבוּת פופ היא אולי הממד הכי מובהק שעוד מתקיים בו מה שוַלטר בנימין כינה ה'הילה' של יצירת האמנות – התחושה שכמה שלא תתקרב, עדיין תישאר רחוק. והאינטרנט עם כל טשטוש הגבולות שלו, אני חושב, לא באמת מערער על התחושה הבסיסית הזאת, שהיא גם חלק מהקסם של ההערצה. זו תהיה בעיה אם הוא באמת יערער על זה. עבור שני הצדדים".
– מה זאת אומרת, בעיה?
"אם הגבולות בין המעריצים ואובייקט ההערצה באמת יקרסו ותרגיש שמי שאתה מעריץ באמת יכול להיות קרוב אליך כמו חבר טוב, אז יהיה לך קשה להעריץ אותו".
– אז המעריצה שטיילור סוויפט מגיבה למשהו שהיא עשתה בטאמבלר, יכולה בהתחלה לצרוח בהתלהבות אבל אחרי כמה זמן תאבד משהו מהכיף?
"לא. זה שטיילור סוויפט מתייחסת פעם אחת לקיומך לא אומר שהגבולות קורסים. כאמור, זהו מתח שמתקיים והתקיים תמיד: מעריצים חיכו ליצור קשר עין בהופעה, כותבים מכתב ומצפים לתשובה. הבעיה היא אם זה באמת הופך למובן מאליו. היום יש פשוט יותר הזדמנויות ודרכים לנסות לזכות בתשומת הלב הנקודתית הזאת".
האם תגובה של טיילור סוויפט עצמה תהיה בהכרח אותנטית יותר מאשר תגובה של אחת משלוחות הפרסונה שלה? "ברמת המעריצה – ודאי שזה לא משנה", אומרת קנטור. "וגם ברמה המהותית אני לא בטוחה. היחצנים, המלבישים, היועצים, כולם הם חלק מ'טיילור סוויפט', שהיא הטיילור סוויפט שהמעריצה חושקת בה. אין לכל העניין הזה שום קשר לסוויפט הבשר ודם, אם כי קיומה של אחת כזו הוא – עדיין, לא לאורך זמן – תנאי בסיס להמשך קיומו של התמנון".
–
האינפנטיליזציה של הפופ
"אני הערצתי את בוי ג'ורג'", מספרת קנטור, "גזרתי והדבקתי כל פיסת עיתון שקשורה בו, נפשי נקשרה בפרסונה שלו כפי שהשתקפה באמצעי התקשורת הדלים של אז וגם באלבום אחד שהאזנתי לו באובססיביות. כשבגרתי, הפכתי לאוהדת מוזיקה מושבעת, מה שגרר רכישה מופרזת של דיסקים, הבנה קיצונית בדיסקוגרפיה – של הרבה להקות, לא רק אחת או שתיים".
– בעצם טיילת על כל הספקטרום של ההערצה. עשית גם את זו ה"בזויה" וגם את זו ה"נחשבת".
"זה משהו שאחוז מסוים בו הוא עניין של גיל ואחוז מסוים בו הוא מגדרי. אני לא מגדירה את ההערכה וההזדהות שיש לי עם מאדהאני, נגיד, כהערצה. אני כן מרגישה שהם מייצגים משהו בנשמתי – כמו הרוקנרול כולו, אפשר לומר – אבל זה שונה מאוד מהאובססיה שהיא על גבול ההפרעה הפסיכוטית הנקראת הערצה".
– לאובססיה תורם גם הסיקור האינטנסיבי של חבורת החברות שלה. הן ממש הפכו לראט פאק עכשווי, אבל זו רק עוד תשתית לפנטזיה.
"בוודאי. המְאמצים הגדולים של השיטה הזו הם כמובן דיסני. ההערצה הרי נבנית בגיל הרבה יותר צעיר, עם כל נושא הנסיכות. בעבר הן כולן היו בנפרד, לא ממותגות, ואז הוקם המותג הגאוני הזה, 'הנסיכות של דיסני', שהוא פשוט ראט פאק, גירלפרנדס, כולן תחת מטרייה אחת. או על צלחת פלסטיק רעילה אחת מסין, אם תרצה. יותר חברות, יותר מעריצות, יותר כסף, והטריק הוא כפול – אם הכוכבת מוקפת בפמליה של בנות לא מוכרות או מוכרות הרבה פחות, הרי שגם את יכולה להיות חלק מהחבורה הזו, תיאורטית או אפליקטורית. מצד שני, זה גם קורא לך, כאמור, לצרף עוד בנות להערצה".
כי העצמה או לא העצמה, המערכת כאן עדיין קפיטליסטית, מחושבת וקרה. כוכב הפופ יכול להיות אמיתי או מזויף לחלוטין, ועדיין הוא משרת כאן תעשייה שהיא גדולה ממנו עצמו. לכן בכתבה שהוקדשה באתר 'ביזנס אינסיידר' למערכת היחסים בין סוויפט לבין מעריציה הכותרת הייתה "טיילור סוויפט מצוינת בלהיות סלבריטאית", אבל ההפניה אמרה שהיא "אשת עסקים מבריקה". כך או כך, היא שווה 200 מיליון דולר. בכזה סדר גודל, אפשר להמשיך לא לחשוש ל"קריסת הגבול" בין הכוכב למעריציו, ולו מסיבות טכניות בלבד.
"הדפוס הזה קשור גם לתנאים של המודרניות", אומר אפל. "אנחנו חיים בחברה שהיא חברת המונים אנונימית, כשהכוכב הוא מעין יוצא מן הכלל בחברה הזו. אבל על אף שהוא איבד את האנונימיות שלו הוא מגלם פנטזיה של קרבה, שמן הסתם לא יכולה להיות מוגשמת במלואה. אבל זה לא רק בגלל שיש פשוט יותר מדי מעריצים, סטטיסטית – זה מראש סוג היחס שיכול להתקיים בין אינדיווידואל המתבלט בין מיליונים לבין ההמון".
– רגע, בוא נעשה סדר. מה בעצם כרוך בהערצה של כוכב פופ מעבר להערכה למה שהוא עושה? אתה יכול לנסות לתת מעין הגדרה מילונית?
"אני לא כל כך אוהב לתת הגדרות מילוניות, אבל דווקא ההגדרה שנתת מעניינת. בגדול, המושג הזה של 'הערצה', בניגוד ל'הערכה', וגם השימוש ב'פופ' או באופן כללי 'מוזיקה פופולרית' בניגוד ל'רוק' הוא חלק אופייני של החלוקה הפנימית של המוזיקה הפופולרית וגם של ההבחנה בין המוזיקה הפופולרית והאמנויות ה'רציניות'. 'הערצה' היא מושג שמשתמשים בו באופן מזלזל כדי לסמן איזשהו יחס שמתמקד יותר במה שנחשב לטפל. לא היצירה עצמה אלא ההייפ שמסביב, המראה החיצוני וכו'.
"כשמדובר בהערצה של כוכבים, הממד הילדותי יותר בולט. הערצה של כוכבות מתוּוכת גם דרך שיחים בוגרים כמו פמיניזם, קאמפ ועוד, אבל ברור שבעצם זה שאדם מבוגר מגדיר את עצמו כ'מעריץ', בעיקר של דמות מהתרבות הפופולרית, יש איזשהו ממד של אינפנטיליזציה, בדרך כלל מודעת לעצמה. צריך לזכור גם שכאמור, 'מעריץ' זה מושג שבאופן מסורתי השתמשו בו כדי לזלזל בקהלים מסוימים. בעשור האחרון מתרחש מעין ניכוס מחדש שלו, במסגרת התופעה הכללית יותר שמכונה 'פופטימיזם', אז אנשים גם מרגישים שיש משהו מעצים בלהעריץ ולהתוודות על כך".
–
שקיעת הרוקיזם ותחיית הפופטימיזם
ה'פופטימיזם' החל כהגדרה מבודחת בעיתונות המוזיקה הבריטית בשנות ה־80, והתפתח בהדרגה למגמה שלמה שניסתה ליצור מהפך בשיח ביקורת המוזיקה, שדגל עד אז, יאמרו הפופטימיסטים, ב'רוקיזם'.
מהו 'רוקיזם'? רוקיזם מקדש את הרוק לא רק כז'אנר או כסאונד, אלא כאתוס. הוא מעדיף את האלבום על פני הסינגל, דורש מאמנים לנגן על הכלים שלהם ולא להשתמש בפלייבק למשל, מתייחס בספקנות לריקוד ולרקדנים ומקדש מאוד את האותנטיות. דמויות אידיאליות עבור הרוקיזם יהיו מוזיקאים כמו ברוס ספרינגסטין, שכותב את כל החומרים שלו, מופיע שעות ארוכות ומקפיד לנגן לא רק את הלהיטים. בתוך כך, חשוב לשמור על כמה הסתייגויות: הפופטימיזם אינו מתנער בהכרח מהמוזיקאים האהובים על הרוקיזם, אלא רק מבקש להרחיב את ההסתכלות עליהם – ולמוזיקאים עצמם אין בהכרח הרבה קשר לאסכולות המתנגשות האלו.
לרוקיזם ולפופטימיזם, כצפוי, יש גם מה לומר על הדרך שבה "נכון" ו"לא נכון" להעריץ אמן. כמו שהרוקיזם רואה בפופטימיזם ובהערצה הפופית דבר מה שטחי, כך גם הפופטימיזם רואה ברוקיזם אסכולה קרה, מנוכרת, שכלתנית ובעיקר משעממת.
יש חשיבות להולדת הפופטימיזם באנגליה של אמצע שנות ה־80, כמו גם לתחייתו בשנות האלפיים עד להופעתו בכותרת ב'גרדיאן' מדצמבר 2014: "טיילור סוויפט מובילה את תחיית הפופטימיזם". סטודנטים בריטים צעירים כבר הספיקו להשתעמם בשלב הזה מהפאנק. הם צפו בלהקות כמו קראס ואמביקס מדברות בדרמטיות נגד שלטון תאצ'ר והשמרנות ההולכת וגואה, אבל לא ראו שהמוזיקה שלהם מובילה למשהו חדש וטוב. בסצנת הפאנק הם ראו עוד מאותם מאצ'ואיזם ואלימות שמהם סלדו. הם העדיפו לנגן מוזיקה שקטה ורגישה, שהפגיעות שלה הייתה גם ההתנגדות והאומץ שלה. למעשה, זו הייתה הולדת המונח הסותר רק למראית עין, 'אינדי פופ': ההבנה שלפופ יש ערכים מוזיקליים עצמאיים. כך, בשני צדי האוקיינוס – באנגליה סביב הסצנה שכונתה C86 (בעקבות אוסף על קסטה שהפיץ המגזין 'NME') ובארצות הברית בעיקר סביב הלייבל קיי־רקורדס – להקות כמו ביט הפנינג, יאנג מרבל ג'איינטס ואחרות פתחו את הדלת לגל הפופטימיזם הראשון. הדרך מכאן לסוויפט נראית רחוקה עד כדי בלתי אפשרית, אבל היא קצרה בהרבה.
המשותף לפופטימיזם על גווניו, בין אם הוא מגיע מהשוליים או מהלב הפועם והבלונדיני של המרכז, הוא שהוא מתריס פשוט מעצם היותו – מה שמוכיח, כנראה, שלפחות חלק מהטיעונים נכונים. "כוונות הפופטימיזם טהורות", כתב כריס ריצ'רדס ב'וושינגטון פוסט' באפריל האחרון, במאמר תחת הכותרת "אתם רוצים פופטימיזם או שאתם רוצים את האמת?". "הוא טוען שכל מוזיקת הפופ ראויה להאזנה רצינית, שגילטי פלז'ר זו פשוט הנאה, שהמוזיקה של אריאנה גרנדה יכולה וצריכה להילקח ברצינות כמו זו של יו 2 [עד כאן נראה ממש כמו פרודיה על רוקיזם, כולל הרפרנס הארכאי ליו 2, להקה שהעיבה על מיליוני משתמשי אפל בעולם כשכפתה את האלבום האחרון שלה על האייטיונז של כולם, ע"ק]. אבל למעשה, בדוגמה הפופטימיסטית נעשה שימוש שגוי. כאשר היא רפלקסיבית, היא הופכת לסגידה לתהילה. היא מתייחסת לכוכבי־על, למרות המשאבים התאגידיים האדירים שלהם, כאל אנדרדוגים. היא מעניקה חסינות להרבה מוזיקה פושרת. וגרוע מכל, היא מבקשת מכולם להסכים על המנצחים ואז להריע להם עוד יותר".
אף שמתחשק לבטל את דבריו של ריצ'רדס כקולו של הרוקיזם הגווע, כדאי דווקא להתעכב עליהם. אכן יש משהו דו־ערכי במעמד של טיילור סוויפט, של ביונסה, של איגי אזליה, של שאר כוכבות הפופ. הרוק יטען שהן מייצגות את הממסד, אך הפופטימיזם יטען שדווקא הרוק הוא הממסד. העניין הוא ששניהם צודקים. ביונסה היא גם אישה שחורה המעוררת השראה במיליוני נשים שחורות (וגם נשים לבנות, גברים שחורים וכו'), אבל היא גם תאגיד. היא עשויה מכסף. היא ה־1%, אבל בגלל מערכת היחסים שלה עם הקהל היא גם, איכשהו, דמות חיובית עבור ה־99%. כאן נכון להבדיל בין 'ביונסה' לביונסה נואלס. 'ביונסה' המתקיימת בלבבות הקהל היא לא עשירה, או ענייה, כי היא לא אדם, אלא קונספט. היות והיא ה"אינדיווידואל שאיבד את האנונימיות שלו" שתיאר אפל קודם לכן, היא שוכנת אצל כולם, בגרסאות פרטיות. כל זה לא ממש קשור לאישה הבשר ודם שעושה מכל העניין הזה סכומי עתק.
אז האם אנחנו רוצים פופטימיזם או שמא אנחנו רוצים את האמת? בשביל לענות על השאלה הזאת כדאי ללכת למקורות הציטוט שבהם השתמש ריצ'רדס, אותו כתב סקפטי של ה'וושינגטון פוסט'. כותרת המאמר שלו היא פרפראזה על השיר "האם אתם רוצים 'גל חדש' או שאתם רוצים את האמת?" של מינוטמן (Minutemen), אחת מלהקות הפאנק הכועסות והמיליטנטיות ביותר שניגנו בארצות הברית בשנות ה־80. אז, הגל החדש, הניו ווייב – פופ הסינתיסייזרים של האייטיז – נראה להם כשורש כל רע. הזמן שחלף מאז מוכיח את עקרות הדיון. הניו ווייב חב לפאנק את עצם קיומו, ושני הז'אנרים התמזגו באין מפריע במהלך סוף שנות ה־80 והגדירו מחדש את מה שהפך מאוחר יותר לאינדי ולרוק האלטרנטיבי של שנות ה־90 ואילך. רבות מלהקות הניו ווייב היו פוליטיות באופנים שהפאנק אפילו לא חלם עליהם – ולבטח פתוחות לקהל יותר מגוון.
גם לקנטור יש מה לומר בעניין. "ראשית, לפני שמסתבכים עם מגדרים ועם אוכלוסיות זועמות, כדאי פשוט לעשות הפרדה בין הערצה של כוכבי פופ לבין הערכה/אהבה – אפילו עזה וחובקת כל – למוזיקה. אני מכנה בשם 'הערצה' את הדבר הזה שלעתים אנחנו מגלים שיש לו אפילו קשר רופף או לא לגמרי הכרחי למוזיקה עצמה והוא יותר סביב הפרסונה של האמן. מובן שכדי לתחזק וכדי להגדיר אותה יש גם אהבה למוזיקה, אבל זה רק הבסיס, או הפורטל לפרסונה של האמן. הערצה מהסוג הזה בהחלט לא מחייבת איסוף של התקליטונים או ידיעת שמות המתופפים שניגנו איתו מאז 1986. שני האלמנטים האחרונים שציינתי אופייניים להערכה או לאהבה עזה למוזיקה והם מקובלים יותר, אם כי לא רק, בצד הגברי של המפה".
"בעשור האחרון המגמה הזו חודרת גם למיינסטרים של הכתיבה על המוזיקה והדיבור על מוזיקה", מוסיף אפל. "לדעתי זו בסך הכול עמדה שלפעמים הופכת לקריקטורה, אבל יש בה באמת משהו יותר בוגר ורציני ומודע פוליטית מאשר הפולחן של הרוק האינדי הגברי־סטרייטי שאפיין את ביקורות המוזיקה ואת שיפוטי הטעם הטוב עד אז ושבסך הכול עדיין די שולט בשיח הביקורתי בישראל.
"הטענה, בסכמטיות, היא שבאופן מסורתי מוזיקה שנתפסה כאיכותית הייתה מוזיקה שנוצרה על ידי גברים לבנים סטרייטים ונצרכה על ידי גברים לבנים סטרייטים ושיקפה ערכים שמזוהים עם גבריות לבנה סטרייטית. בסופו של דבר, כפי שאני תמיד אומר לסטודנטים שלי והם תמיד מתעצבנים, כנראה ההגדרה הכי מדויקת לרוק זה 'גברים לבנים עם גיטרה'. הרעיון הפופטימיסטי הוא גם לתת את ההכרה הראויה למוזיקה שמזוהה יותר עם נשים, שחורים או הומואים, שזו מוזיקה שתמיד זכתה להרבה הצלחה מסחרית שבאה בדרך כלל יד ביד עם זלזול ביקורתי. אם נשלב, שוב, בין הסוציולוגי לאסתטי, הטענה היא שהזלזול במוזיקה הזו הוא גם דרך עקיפה לזלזל בקהל שלה".
– השיח הזה בכלל משפיע על היחסים של המאזין עם הפופ? זה נשמע כמו משהו שרק מבקרים וסוציולוגים של המוזיקה מתעסקים בו.
"כן. הרבה אנשים שלא מודעים בכלל לכל הוויכוח הזה של פופטימיזם נגד רוקיזם וההצדקות שלו והמושגים האלה בכלל, עדיין הושפעו ממנו. כי הוא מתגלם כבר בכתיבה הקונבנציונלית בהרבה גופי תקשורת, בעיקר כאלה שפונים לקהל משכיל ו'מתוחכם'. ולא רק בכתיבה עצמה, גם באופן הסיקור, באסתטיקה, בהחלטה מה לסקר, בכלל – אי אפשר לברוח מזה".
–
אינטרנט הרג את כוכב הרוק. סוף דבר
אז מדוע על אף שההתנהלות של מעריצי פופ כיום סביב הכוכבים האהובים עליהם מזכירה את מה שעשו הוריהם בשביל לסמן את הערצתם לכוכבי הפופ של זמנם, עדיין יש איזשהו שיח ציבורי חדש סביב הערצה? כי אפל צודק: הפלורליזם שמציעה הגישה הפופטימיסטית חלחל למיינסטרים. הוא לא שינה את המעריצים, כמובן, כי הם עשו את מה שעשו מאז ומעולם, אבל הוא כן העניק רמה חדשה של פומביות וציבוריות להתנהגות שלהם. ההתנהלות של המעריצים, שנעשתה בשילוב האופייני לימים אלו של אינפנטיליות ומודעות עצמית, היא כבר דבר שלא נעשה בהיחבא; זהו לא קאט־אנד־פייסט במחברות אלא יצירה נראית לכל שיכולה גם לזכות בסיקור בבאזזפיד, אם אלת המזל הוויראלי תחייך כמו שצריך.
אם כך, מערכת היחסים החברית בין הכוכב למעריץ – גם אם היא פיקטיבית, גם אם היא קפיטליסטית בדחפיה האמיתיים – היא לא הנושא. העניין המרכזי הוא שקיעתו של הרוקיזם וניצחונו הסופי של הפופטימיזם, שכמו עוד הרבה קולות לא מסורתיים ולא שמרניים (אירוני, לאור השמרנות המוזיקלית הקיימת בז'אנר. לא שהרוק חף מאותה שמרנות, כמובן) הרוויח מעליית האינטרנט, בפרט מהשינויים שעברו עליו בעשור האחרון. אנחנו לא עדים לשינוי בדפוסי ההערצה, אלא בהפיכתו של המעריץ לארכיטיפ לגיטימי ואפילו מכובד (גם בגלל שהכוכב מכבד אותו בתגובתו; במובן הזה, כאשר כוכבת הפופ מגיבה למעריצה אחת, היא מגיבה לכולן, היא מאפשרת לחלום להמשיך להתקיים, והזהות הקולקטיבית שלהן כמעריצות מאפשרת להן לשתף את השמחה). המעריצות של סוויפט, לצורך העניין, היצירתיות והפעלתניות, זוכות להערכה – ולו בגלל שהשנים בהן מגישי טלוויזיה רציניים יכלו לגלגל עיניים לעבר המעריצות הצווחות בהופעות של הביטלס חלפו מזמן. השטחים החדשים נכבשים על ידי המעריץ. ואילו הכוכב עצמו – גם אם המעריצים לא יסכימו עם כך לעולם – הוא, למעשה, שולי.
"בסופו של דבר זו קלישאה די ותיקה שאתה לא באמת רוצה לפגוש את מי שאתה מעריץ", מסכם אפל. וכשאתה מדבר על מוזיקת פופ, מוטב שלא תפחד להשתמש באיזו קלישאה טובה.
–
[ איור: רעות בורץ ]
.
למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן
