עם הרשות להתחתן מגיע גם התסכול בגין העובדה שעד כה לא התחתנת, ועל כך אינני מקנא בשום אמריקאי. מיותר לציין שאני נורא מקנא בהם על היום בו העניק בית המשפט העליון היתר חוקתי גורף לנישואים חד־מיניים, והבית הלבן הואר בצבעי הגאווה. על היום שלמחרת – לא מאוד. עוד יום. השמש תזרח בבוקר, השמש תשקע בערב, ועושה רושם כי גם לתוך השקיעה הזו לא אצעד יד ביד עם אהובי. היא תטבע בים לחינם, בדיוק כמו קודמותיה.
לא אפסיק לעולם לקוות ליום בו תתיר מדינת ישראל נישואים גאים של ממש (וככל הנראה אקווה לנצח), אבל קחו בחשבון כי מרגע שאנחנו מתחתנים, אנחנו מתחתנים! אין יותר פרצופים קורבניים וייסורי לב מחופשים לאידיאולוגיה. כאילו אם רק הייתה פה מדינה נורמלית כבר הייתי נשוי באושר, עם ארבעה ילדים. אם המדינה מתנרמלת הרי שהאחריות עליך, כך שמוטב שתמצא עם מי להתחתן עד גיל 36, כי אחרת אתה לא שונה בכלום מרווק זקן ודפוק ששוכב עם ילדות, או מרווקה מסכנה, לבד בשולחן הסדר, שכל המשפחה מרכלת על איך מתייבשות לה הביציות.
אני מוסר את הטיעון הזה, ואני מבין שזוהי נחמה מיקרוסקופית ממש, אשר מעידה יותר מכל על הפתטיות הקשה של הטוען, ובכל זאת מתעקש עליו. פשוט כי לפעמים נדמה לי שחלק מהבוז בקרב הציבור הלהט"בי כלפי נישואים ומשפחה וכל מה שנחשב הטרו־נורמטיבי, הוא למעשה דיון אחר.
כהומואים מדוכאים, שמדינת ישראל לא מאפשרת להם להתחתן ולהתרבות כאחד האדם, למעשה מעולם לא היינו צריכים להתבגר. אם רצינו להתבגר, נמצאנו בבעיה. אם כמו רוב האנשים, נעורים נצחיים נראים לנו כמו עסקה מצוינת, לא יהיה פשוט למסור עכשיו את הפיטר־פניות שנכפתה עלינו בכוח; זו שעם השנים למדנו לחבב. אולי לא הפחד מפני אובדן הזהות הייחודית הוא שמנהל אותנו, כי אם הפחד להזדקן.
*************
הפייסבוק הוא כרגיל ברומטר מצוין לרגש הנחיתות של חבריך (ואגב, לא לשום דבר אחר); וביום בו הכריז ברק אובמה כי האהבה ניצחה (או משהו אחר שנשמע יפה, ושאנשים שאין להם אהבה חוו כהתרסה קלה), הפייסבוק שלי התחלק לשני חלקים בלתי שווים. הרוב העבירו את תמונת הפרופיל באפליקציה החגיגית ששטפה את הרשת החברתית, זו שצובעת אותה בצבעי דגל הגאווה. גם אני עשיתי כן, מהסיבה הפשוטה שאני אוהב את תמונת הפרופיל שלי ושמח להסב אליה תשומת לב מחודשת בכל הזדמנות. החלק השני, שאיננו פחות קורבן אופנה מהראשון, יצא בנאומים משלו לאומה שעיקרם: מה יש להתלהב לעזאזל מהחלטה שלא נוגעת אלינו, ושאין לה שום קשר אלינו, ואם רציתם להתחתן בחו"ל הייתם יכולים לעשות את זה כבר קודם; ואם אתם חושבים שעכשיו ישתכנעו הביבים והבנטים והדרעים ויחליטו לתת גם לכם להתחתן כאן, אתם טיפשים גמורים, ולא מגיע לכם שיתחתנו איתכם בכל מקרה.
אם כותבי שורות אלה הם סטרייטים, לא אשמתם שהם לא מבינים. אם הם הומואים או לסביות מהדור שלי ומעלה, הזיכרון שלהם קצר. הם שכחו כיצד הפרצוף של ההורים שלנו לבש צורה של סימן שאלה כשהעזנו לבטא בפעם הראשונה את המילה "הומו". ההורים שלי ידעו, בטח ידעו, ידעו שאני "שונה", ידעו ש"יש לי קשיים", אולי אפילו ידעו שאני "מתלבט בקשר לנטייה המינית". המילה הזו, "הומו", נפלה מתוך הפה שלי כמו כתם זפת שהתפשט בסלון. מה זה הומו? מי הומו? למה הפסקנות הזאת? ההומואיות שלי היא השערה כרגע, כיוון שהיא תיוג ריק שבחרתי לעצמי בלי שיש לי שום ניסיון עם גברים או עם נשים, ואם בכלל הייתי יודע מה זה הומו הייתי יורד מהרעיון. נדבר בעוד חודש, נראה אם אתה עדיין שם.
אתם יודעים מה זה לצאת מהארון בעולם בו הבית הלבן מואר בצבעי הקשת? בעולם בו נשיא שחור, שוודאי יודע דבר או שניים על חופש, משתמש במילה "אהבה" בהקשר הזה? אני לא יודע. בטוח שהחוויה אחרת לגמרי. אני מדמיין שההתמקחות המעיקה מול ההורים על הנטייה המינית שלך, שאסור לנו אפילו לשנוא אותם עליה כי זו זכותם והם באבל ובלה בלה בלה, מצטמצמת לפחות בחצי. אבא שלי חשב במשך חודש בערך שאני אמות לבד מאיידס. הקייס הזה מת היום. הוא התחלף בבית לבן וצחור ונקי, שמואר בצבעי הקשת. וחתיכת אור. לא סתם אור קטן בקצה המנהרה.
*************
למה הדבר דומה? לאפשרות שמחר חבר קרוב שלכם יזכה בלוטו. אתם לא תהפכו למיליונרים. ובסוף החודש כשיצלצלו מהבנק לצעוק עליכם שחרגתם מהמסגרת, אתם מיד תחשבו שהוא כלב שלא מגיע לו, ואיך יכול להיות שהוא זכה ואתם לא. אבל בפעם הבאה שמישהו ישאל אתכם למה אתם טורחים למלא לוטו ולשלוח טופס, בחיים לא תזכו, תוכלו לענות לו שהוא טועה. אנשים זוכים, באמת, יש דבר כזה. זה אמיתי.
החלטת בית המשפט העליון בארצות הברית לא תהפוך אותי למיליונר. או לנשוי. או למישהו שסיכוייו להתחתן גבוהים יותר. היא רק תהפוך אותי למאמין. לא יזיק לי להאמין קצת.
אשר למדינת ישראל, שתהיה לי בריאה מדינת ישראל. צורה לה. לפחות עכשיו כשבארצות הברית מותר, ברור שהבעיה היא אצל המדינה ולא אצלי שיצאתי הומו. היא, בניגוד אליי, עוד יכולה תיאורטית להשתנות. לצערי, כאן אין המדובר בנישואים גאים אלא בנישואים אזרחיים, ועל אף שאין לי שום בעיה לסחוב על גבי הרחב והשרירי את כל פסולי החיתון של הארץ, אני צופה שגם יחד סיכויינו לא גבוהים במיוחד. באותו הקשר, המונח המאובק "ברית זוגיות" שב ועלה עכשיו, ואני מניח שעוד ידובר בו רבות, ולכן אני חייב לציין לפרוטוקול שאני מתעב את המושג "ברית זוגיות", באותו האופן בו תיעבתי את החליפה שהכריחו אותי ללבוש בבר־מצווה.
באמת, ברית זוגיות? שתבוא איילת שקד בברית הזוגיות אם בא לה. שתאכל היא פירורים מכף ידה של המדינה, ואחר כך עוד תתבקש לומר בקול גדול שהעוגה הייתה טעימה. מובן שברית זוגיות היא מעין דרך ריאלית ומכובסת לאפשר את הבלתי אפשרי, אך אחרי שהבית הלבן הואר בצבעי הגאווה, נראה שהריאליזם ספג מכה קשה. ריאליזם זה ללוזרים. ולכבס, שיכבסו את מה שמלוכלך. כשהומו או לסבית הולכים לצבא הם לא חותמים על "ברית שירות" עם צה"ל, הכוללת שירות מקוצר ופטור משמירות. כשאני חותך למדינה בנדיבותי קרוב למחצית מהמשכורת החודשית שלי, אני לא כורת עמה "ברית מיסוי" ומקבל נקודות זכאות. אם מעוניינת המדינה להעניק לי הטבות במס כפיצוי על האיסור להתחתן, היא מוזמנת לדבר עם הסוכן שלי וננהל משא ומתן. עד אז, שתסתום.
ככה כנראה נשמע אדם מאמין. אדם שמגיע לו. אדם שכבאפקט פרפר פרטי וציבורי משלו, זכויותיהם החדשות של אמריקאים שהוא לא מכיר חצו אוקיינוס וחוללו גם אצלו שינוי קטנטן. עכשיו, כפי שציטט פעם אביתר בנאי את אמא אווזה, עכשיו רק חסר שיבוא החתן.
