הדיון בשאלה אם זכויות היוצרים תורמות או מזיקות לתרבות האנושית נסב לעתים קרובות סביב עכבר. אבל על התופעה הזו אפשר ללמוד גם מסיפורו של ברווז. ברווז בשם האוורד. האוורד חי בכוכב שבו בעל החיים שהתפתח לכדי מין אינטליגנטי לא היה הקוף, כמתואר בדרך כלל בסרטים מסוג זה, אלא הברווז. בנסיבות מוזרות הוא נקלע לכדור הארץ ועבר כאן הרפתקאות שונות בחברת גיבורי־על. את האוורד הברווז המציא כותב הקומיקס סטיב גרבר, שפרסם את עלילותיו בשנות ה־70 בחוברות הקומיקס של מארוול, אחת משתי החברות הגדולות בתחום בארצות הברית. הנוהל המקובל בעולם הקומיקס באותה תקופה (ובמידה רבה עד היום) היה שזכויות היוצרים על הקומיקס ועל הדמויות שבו שייכות לחברה, ולא לכותבים או לציירים. כך היה גם במקרה של האוורד: גרבר המציא את הדמות, אבל מארוול החזיקה בזכויות עליה. לכן, לאחר שהסתכסך עם מארוול ודרכיהם נפרדו, מצא את עצמו גרבר במצב שבו נאסר עליו, מבחינה חוקית, להמשיך ולכתוב על הדמות שהוא עצמו יצר.
גרבר יצא למאבק משפטי נגד החברה במטרה להחזיר אליו את ברווזו האהוב. בניסיון לגייס כסף למאבק הוא פרסם חוברת קומיקס חדשה, שיצאה ב־1982, ובמרכזה ברווז בשם "Destroyer Duck", שמנסה להציל את קרוב משפחתו, ברווז קטן (שמו לא מוזכר) שנחטף על ידי תאגיד מרושע. בסופו של דבר, גרבר ומארוול הגיעו להסדר מחוץ לבית המשפט, שבו ככל הנראה קיבל היוצר סכום נאה כלשהו, אבל הזכויות על האוורד נותרו בידי החברה. גרבר עדיין לא ויתר, ורקח מזימת חטיפה מתוחכמת. כמה שנים לאחר מכן הוא השתתף בכתיבת קרוס־אובר – סיפור המשלב כמה דמויות שונות מקווי עלילה שונים – של חברת אימג', שפרסמה את חוברות הקומיקס החדשות שלו, ושל מארוול. הכוונה הייתה ש"Destroyer Duck" והאוורד ייפגשו לרגע ואז ייפרדו מחדש. אבל בגרסה שכתב גרבר, הברווז שלו הצליח לחטוף את הברווז של החברה היריבה. מכיוון שהחוק עדיין לא התיר לו לכתוב סיפורים על ברווזים שקוראים להם "האוורד", נצבע הברווז בירוק וקיבל את השם הבדוי "לנארד הברווז". כך גרבר היה יכול להמשיך לכתוב על לנארד, בידיעה שהוא למעשה האוורד האמיתי, בעוד האוורד הברווז שעדיין מופיע על דפי החוברות של החברה היריבה אינו אלא מתחזה.
זכויות יוצרים הן דבר מוזר מאוד לפעמים.
———————————————
סטיב גרבר יכול לראות את עצמו כבר מזל. כותבי קומיקס אחרים נדפקו הרבה יותר על ידי השיטה, ובראש הרשימה ניצבים ג'רי סיגל וג'ו שוסטר, שני היהודים האמריקאים שהמציאו את סופרמן ב־1938. הגבר בעל התלבושת הכחולה, הגלימה האדומה וה־S על החזה, הפך מאז לאחת הדמויות הבדיוניות המוכרות ביותר בעולם, אם לא המוכרת מכולן. ספק אם יש אדם בוגר על פני כדור הארץ שלא שמע על סופרמן. הוא הופיע בעשרות יצירות בכל מדיה אפשרית, ושווה מן הסתם מיליארדים. אבל סיגל ושוסטר לא ראו הרבה מכל זה, מכיוון שכנהוג בזמנו, הם מכרו למו"ל הקומיקס שלהם את כל זכויותיהם על הדמות שיצרו – תמורת 130 דולר. אגב: הצ'ק שקיבלו על הסך המגוחך הזה נמכר במכירה פומבית ב־2012 לאספן, תמורת 160 אלף דולר.
אפילו אם אתם לא האנשים שהמציאו את הדמות, עדיין יש משהו קצת תמוה בעצם הרעיון שסופרמן בכלל שייך למישהו. בעלות על סופרמן היא הרי קצת כמו בעלות על הסמיילי, או על האות ג'. סופרמן הוא סמל אוניברסלי. ובכל זאת, אם צילמתם סרט על סופרמן, או סיפרתם עליו סיפור – ייתכן שעברתם על החוק. כי הזכויות על סופרמן שייכות לחברת DC קומיקס, ולאף אחד אסור לספר סיפורים עליו בלי רשותם.
הרעיון שסיפור, או דמות דמיונית, יכולים בכלל להיות שייכים למישהו, חדש יחסית. ככל הנראה לאף אחד מעולם לא הייתה בעלות על כיפה אדומה או על דמותו של שמשון הגיבור, למשל. כל עוד סיפורים עברו בעיקר מפה לאוזן, לא היה צורך להגן על סופרים מפני הפצה בלתי מורשית של ספריהם, מכיוון שהפצה המונית ממילא לא הייתה אפשרית. המצב השתנה עם המצאת מכונת הדפוס, שהביאה מיד אחריה את הדפוס הפיראטי: כל מי שמחזיק במכונת דפוס יכול להדפיס ספרים ולמכור אותם – גם אם לא הוא זה שחיבר את אותו הספר. וזה, כמובן, לא הוגן.
[ איור: רעות בורץ ]
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? הירשמו כאן כדי לקבל את הגיליון החדש במתנה עד הבית!
