אירינה יאסינה: אובדן הבלמים המפחיד של הנשיא הרוסי

בשנה שעברה נשאלתי מדוע איני אוהבת את ולדימיר פוטין. תשובתי הייתה שפוטין הוא נשיא החלומות־שלא־התגשמו שלי. השנה החולפת הביאה לשינוי משמעותי אצלי. פוטין גרם לי לפחד. אשתקד עוד יכולתי להרהר בהזדמנויות המדהימות שהיו ברוסיה בשנים הראשונות לנשיאותו. החלק הקשה של הרפורמות שהיו נחוצות הושלם באופן כזה או אחר. מחירי הנפט טיפסו. גשם מזהב הומטר על המדינה, שהייתה מוכנה להשתמש בכספים למטרות ראויות. כסף שהיה יכול להשלים את מה שהתחילו בשנות ה־90 הנשיא בוריס ילצין וראש ממשלתו איגור גיידר.

קשה לומר שהשנה החולפת היא זו שפוגגה את האשליות. האשליות התפוגגו מזמן, עם מעצרו של מיכאיל חודורקובסקי ב־2003. עם התקרית האלימה בבסלאן ב־2004. עם הבחירות שזויפו. אבל השנה החולפת הפכה את המציאות. 2014 הרימה מעומק התודעה הרוסית את התערובת הגדושה של שביעות רצון עצמית והעמדת פנים, של היעדר רצון לשנות משהו. אפילו את היעדר המחשבה.

כך התחלתי לפחד.

פוטין נעלב. הוא נעלב בגלל ארצות הברית ואירופה. זעם על כך שלא התייחסו אליו כאל שווה בין שווים. על כך שרק עמידתו בראש מעצמה גרעינית קנתה לו מקום ב־G8. הוא זעם על הדרישות שעלו כתנאי לביטול הוויזות בין אירופה ורוסיה. על כך שהאירופאים דרשו את ביטול המונופול של חברת האנרגיה הממשלתית גזפרום – במקום שהגז הרוסי ימשיך לזרום למדינות אירופה בהיקפים גדלים וללא שום תנאי. הוא זעם על כך שנאט"ו עם בסיסיה, והאמריקאים עם מערכת ההגנה האווירית שלהם, מתקרבים מדי לגבולותיו. ואז הגיעה אוקראינה. המדינה שמהווה בתפיסתו חלק אינטגרלי מהאימפריה הרוסית, כזו שבפועל לא הלכה לשום מקום – אלא רק שינתה צורה – רצתה פתאום להתקבל למשפחה האירופית.

כאן אבדו הבלמים.

2014 המחישה שיכול להיות הרבה יותר חשוך ברוסיה. ללא טיפת אור בקצה. סיפוח חצי האי קרים בתחילה, ואחריו המלחמה הלא מוצהרת בדונייצק ובלוגנסק. השקרים הגסים וההסתה בתקשורת הרוסית. השנה התברר כי המונח "מלחמות המידע" הוא אמיתי ומוחשי. אלו מלחמות אמיתיות, שהקורבנות בהן אינם האנשים, אלא מוחותיהם. ובלי מוח, אנשים חופשיים הופכים לזומבים. למעלה מ־90 אחוז מאוכלוסיית המדינה צופים בקביעות בטלוויזיה הרוסית. אין פלא ששיעור התמיכה בפוטין ובמדיניותו כמעט זהה.

בהופעתו האחרונה בפני הפרלמנט הכריז פוטין שרוסיה היא מדינה מלוכדת ועוצמתית. שהעם שלה מאוחד. מוכן לאתגרים העתידיים. שהעתיד המזהיר של המעצמה החשובה כבר מפעם כאן, והוא בלתי נמנע. שרוסיה הייתה ותישאר אחד ממרכזי הכוח בעולם. רוסיה של פוטין הופכת להיות מעין איראן פרבוסלבית. איני רוצה לפגוע באיראן, אבל התערובת של צביעות ימי־ביניימית והסברים פסבדו־דתיים של מניעיהם לא מותירה לי הרבה ברירה.

קשה למצוא השוואה טובה יותר.

פוטין ללא ספק בטוח בעצמו. הוא מרגיש תמיכה. הוא קורא לעם הרוסי לחתור ליעד הנכסף, ומשוכנע שיתגברו על הקשיים שבדרך. על המשבר הכלכלי שמורגש היום ברוסיה, בכל חנות ובכל בית, הם יתגברו. הרי יש בשביל מה. המצוקה, כמובן, אינה חלה על חבריו, על פקידיו ועל מעגלו הקרוב, אנשי ה"סילוביקי". ולכמה זמן יספיק האוצר הרוסי המידלדל? שאלה טובה.

הפחד אינו מקנן רק בי, אלא גם אצל אנשים משכילים, צעירים וחופשיים, שיכולים לחיות ולעבוד בכל מקום אחר בעולם. פוטין אינו זקוק להם. רבים מפחדים כעת מסגירת גבולות, כמו בימי ברית המועצות. לא סביר שזה יקרה. פוטין מייחל לכך שכל אלה שאינם שבעי רצון יעזבו. ממילא רוב האזרחים מרוצים, ויש מספיק אנשים שיתפעלו את צינורות הנפט והגז, יעבדו במפעלים ביטחוניים וישרתו בזרועות הצבא.

זו לא המדינה שעליה חלמנו כשהתפרקה ברית המועצות. אבל זו בדיוק המדינה שעליה חולם פוטין. הוא מוסיף לבלבל בין המילים "כבוד" ו"פחד". הוא רוצה שרוסיה תזכה בכבוד, אבל עושה הכול כדי שיפחדו ממנה. ב־2014 המחיש היטב את היותו רוסי מהאסכולה הישנה, בשר מבשרה של הקליקה השמרנית. זו שחיה על הפתגמים "מכה זה אוהב" ו"מפחד זה מכבד". אבל בעולם המודרני מכבדים בגין דברים אחרים, וודאי שלא אוהבים אותך בזכות המכות.