fbpx

למה ישראלים לא יורדים מהארץ – האמת // מאת בעז גאון

0

שורות אלו נכתבות בקומה השמינית של מגדל זכוכית בשיקגו, המשקיף לעבר אגם מישיגן.
הן נשלחות באיחור, כי הכותב הורחק ממקלדתו על ידי שורה ארוכה ונטולת הפוגה של טיסות טרנס־אטלנטיות, אוטובוסים בין־מדינתיים, מוניות צהובות, קריאות פומביות בעברית ובאנגלית, והרבה מאוד בוריטוס שמנוניים עטופים בנייר כסף, שנבלסו תוך ריצה והכתמת ז'קט של פולגת. היחיד ושאין בלתו.

בין לבין, אגב שהות בת שלושה חודשים על מלגה באוניברסיטת איווה, הספיק המנסח להתעדכן בדיון על אודות "מה עושים עכשיו" (אוכלים מילקי בארץ? אוכלים דמוי־מילקי בחו"ל?). מקץ שלוש שנים למחאת 2011, שהוציאה שבעה אחוזים מאוכלוסיית הארץ לרחובות, כדי לתבוע את אתחולה של החברה הישראלית, עד אשר התברר כי כדי אתחלה יידרש יותר מאשר לשאוג "העם! דורש!" וכו'. ואז בבוא יום הבחירות, אחרי שופינג בעזריאלי, או דהירה לירושלים בכביש 443, או מתן הנחיות למנקה הגנאי, לומר זה לזה כי "עם כל הכבוד לזה שבגלל נתניהו אין לנו גרוש, אני סומך עליו שיגן עלינו מהזונות האלה, באיראן". ובהקשר הזה, הנה נתון אגבי מטלטל שדליתי ממרק הסטטיסטיקות לרגל הרצאה באוניברסיטת שיקגו: אחוז הישראלים שתמכו במחאה, שיצאה נגד המדיניות הכלכלית של נתניהו, עמד על 87; אחוז הישראלים שתמך בממשלת נתניהו בפרוץ מלחמת עזה (קיץ 2014) – היה 87. לפעמים, ספרייה שלמה של מחקרים על אודות פסיכה לאומית כזו או אחרת יכולה להתמצות בצמד שורות.

מכל מקום, ואם אני מבין נכון, הדיון החברתי־כלכלי שמתחולל היום בין שורות החברה הישראלית שהיו מסורות לשינוי ב־2011 מתפלג בין הטוענים כי עדיין אפשר לשנות את ישראל מבפנים – שעל כן צריך להישאר ולהילחם; לבין אלו הטוענים כי הדד־ליין עבר, המסה הקריטית הצטברה, והמדרון שומן בשמן. אלה שפונים לישראלי חפץ החיים, אזרח העולם, תאב השלכת, שגורס בצדק כי האנטישמיות ברוב רובה של אירופה – וכמעט כולה של ארצות הברית – היא מה שנגיף האבולה הוא לשדרני פוקס ניוז (לאמור, בלוף היסטרי שנשען על תקדימים קמאיים), פונים ואומרים לו כי מוטב לו לברר כיצד אומרים בגרמנית "ותן לי גם לחם שחור". או איזה סוג של דלק ממלאים במכסחת הדשא האמריקאית.

ובכן, אני כאן כדי לומר לכם, מנקודת מבטי בקומה השמינית, כי הדיון האמור מבוסס על הנחה מוטעית שקשורה גם היא לפסיכה הישראלית. שמהול בה תמיד קמצוץ של בוז לגויים. כמו גם איזו אנכרוניסטיות משובבת נפש בנוסח רהיטי שוק הפשפשים. וכי האמת היא, בעיניי, מרה יותר ומשחררת יותר כמעט באותה המידה ובכל מקרה זו שלא מאפשרת התפלגות כה דיכוטומית, כירורגית ומופרכת, בין אופציית העזיבה לאופציית ההישארות. וכן, אני מקווה לשטוח את כל זה מבלי להידרדר לניסוחים אופראיים בסגנון ידידי בן כספית, על אודות קיצוץ הידיים שצריך להיות עונשו של כל מי שמגיש דרכון ישראלי לפקיד הגירה.

ההנחה המוטעית של שוטחי הטענה כי "צריך לעזוב" היא כי סך כישרונותיהם כישראלים בני 30 ו־40 שקול ואפילו עולה על אלו של אירופאים ואמריקאים בני 20 ו־30. במילים אחרות, גלומה בתזת "צריך לעזוב כדי שיהיה לנו טוב" ההנחה הסמויה כי על מפתן פקולטה חו"לית כזו או אחרת, או מקום עבודה נחשק, מחכה מישהו – אגב נשיכת שפת תחתונה – לישראלים בעלי שם לא מוכר, קשה להגייה, ונטולי גינונים חברתיים, שיירשו חיש מהר את מקומם של אקדמאים, כותבים או עובדים צעירים יותר. שלא עשו צבא ושטרחו כל חייהם, מאז התיכון, בהתברגות מאומצת, מחודדת מרפקים, אל משבצת מקצועית כזו או אחרת. שהתאמתם אל התרבות המקומית היא טבעית, נטולת חיכוך או קשיי פענוח, כמו ישראלי הצוחק מ'גבעת חלפון'. או שמחסיר פעימה למשמע סירנה. או שמחטט באף ברמזור. ושיעשו הכול, כלכלית וחברתית ופוליטית, על מנת להעיף קיבינימט את כל מי שיתחרה עמם על משבצתם המקצועית – יהיה זה גאון בן 22 בוגר הארוורד. או זוכה פרס פוליצר בן 32 מניו יורק. או ישראלי פלוס שלושה, בן 40 פלוס־מינוס, עם ממוצע 80 מאוניברסיטת תל אביב או מכללת נתניה, כי היו לו מילואים בשבוע של הבחינות. והוא לא רוצה "לבאס את החבר'ה".

בין ההנחה הזו המבוססת על השוויץ הישראלי הישן והטוב ("אין כמו בארץ", "אם תרצו אין זו אגדה", "אנחנו וילה בג'ונגל", "האמריקאים נטולי יוזמה", "האירופאים מרובעים") לבין המציאות הגלובלית, אין כל קשר. רוב רובם של הישראלים המהגרים לחו"ל הם לרוב מוכשרים פחות מאשר האמריקאים והאירופאים שהשכילו להתברג אל עמדות שההתברגות אליהן חייבה כישרון רב, קשרים והרבה מאוד פוליטיקה. אם כן, הדילמה עבור רוב הישראלים איננה "האם להגר לחו"ל ולהצליח" או שמא "להישאר בארץ ולהתרושש". למעשה, היא בין "האם להישאר בארץ ולהתרושש", בנסיבות שמעניקות ליהודים־ישראלים דוברי עברית יתרון תמידי, קבוע, וממכר – או שמא "להגר לחו"ל ולהיות נהג מונית". או דורמן. או מגלגל בוריטוס. כמו מאות אלפי פליטים ממוצא לבנוני, סורי, איראני, פקיסטני, פלסטיני, הודי ואחרים שעזבו את מדינתם מאוחר מדי – ואיבדו באחת כל יתרון תרבותי, מעמדי, השכלתי, או כזה שמבוסס על מוניטין וקשרים. ושנאלצו מרגע הגירתם ואילך לחייך בהכרת תודה נואשת לכל אמריקאי או אירופאי, ממוצא פלסטיני, הודי או אירי – שייתן להם טיפ של דולר תשעים, במקום דולר וחצי.

הרכיב השני הנעדר מטיעוני המבקשים להגר, כפתרון למצוקה האמיתית של יוקר המחיה בישראל, הוא העובדה שאת רוב רובו של העולם הדיון הזה לא מעניין בכלל. כמו גם את רוב הישראלים שהיגרו בגיל צעיר יחסית, והצליחו מאז להיקלט. בעוד שבתודעה הישראלית, בכל פעם שמישהו מכריז "אני עוזב!" מתרוממת אל השמים להקת עורבים שחורה, ואיפשהו מנסרים כינורות.

האמת היא, כמובן, שרוב הערים המפותחות הפכו כבר מזמן לערי פליטים, בפועל או לשעבר. וכי בערים האמורות, הגירה איננה מבצע הרואי המאציל על המבצע הילה נבואית, אלא סתם מהלך של שליפת דרכון, הנחתו על הדלפק הרלוונטי, ואז פירוק מזוודות ויציאה לחפש עבודה דלת־הכנסה. בתכנית הבינלאומית שאני חלק ממנה מאז אוגוסט האחרון, ושמסונפת לתכנית הכותבים האמריקאית The Iowa Writers Workshop, לוקחים חלק 29 כותבים ממדינות שונות. ביניהן מצרים, סודן, אפגניסטן, עיראק, ערב הסעודית, ונצואלה, קובה, הונג קונג, מלזיה, סינגפור, סין ודרום אפריקה. אף אחד מהמשתתפים, ודיברנו על כך ארוכות בחדר המשותף שבסוף מסדרון מלון ה־Iowa House, לא רואה בעזיבת הארץ שבה הוא נולד משהו שצריךלכתוב עליו. הביתה או בכלל. זה צעד. מעשה. לא פשוט, מחייב מאמץ אבל שכיח ועל כן שגרתי, כמו נישואים, או גירושים, או הבאת ילד לעולם, או גמילה מסיגריות. או בקנה מידה מפלגתי, פרישה מהממשלה. לאמור, משהו שהדיבור עליו הוא בדרך כלל סימן לכך שהוא לא עומד להתבצע. כי אם מישהו באמת היה רוצה לעשות את זה, אז הוא כבר היה עושה את זה. וכי אם הוא לא נעשה,  הרי שהסיבה איננה חוסר אפשרות. אלא שיקול קר של נסיבות, לרוב. שמסתיים בהחלטה כי המצב הנוכחי, גרוע כפי שיהיה, הוא טוב יותר מאשר האלטרנטיבה שהיא גרועה יותר.

אז נכון, ולדימיר נבוקוב היגר בגיל 42 לארצות הברית, כדי ללמד בוולסלי קולג' ולהמיר את רוסיותו באמריקאיות. ובקט כתב את 'מחכים לגודו' בצרפתית.

אבל רוב רובם של הישראלים, כולל אותי, אינם נבוקוב ואינם בקט. עבורנו, כל הכרזה טלפונית נרגשת על אודות הגירה ממשמשת, באוזני זר כזה או אחר שאצלו אנו רוצים לעבוד, תיענה בתהייה "תזכיר לי מי אתה?". בו בזמן, יש לנו אפס כוונה ללבוש מדי גבר־מעליות ולהגיד "גוד מורנינג, מיסיז אבו־לעיש" באיזה בית מגורים לונדוני מעכשיו ועד היום שבו נמות, בדירתנו בת החדר ורבע בבריקסטון. בעוד ילדינו מחזיקים את ידינו, אלו שנרשמו ללימודים במכללה מקצועית בעיר לייסטר. כי אוקספורד עולה 40 אלף ליש"ט לשנה.

אלו קווי הגזרה האמיתיים של השיח אם "לעזוב או לא". עזיבה איננה מבטיחה חיים טובים יותר, כמו שאין בה דבר הרואי או מקומם. היא צעד. רוב רובם של הישראלים לא עושים אותו, וגם לא יעשו. הם מרוששים מדי,מבוגרים מדי, נטולי יתרונות יחסיים וגם, מקרב היהודים שבהם, מכורים ליתרונות המעמדיים המוענקים להם מדי יום, כחלק מן האליטה האתנית־דתית של הארץ הזו. שיישללו מהם באחת ברגע שיצאו מכאן, עד כדי כך שהם יהפכו למעין פלסטינים ולמעין סודנים, דוברי עברית. ובעלי שיגעונות גדלות.

איך מגדירה מחדש יהדות ארצות הברית את המונח התבוללות

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook