אין פסטיבל רוק יהודי ואין תעשיית רוק יהודי.
אבל האם זה אומר שהוא לא התכונן כלל כז'אנר, או כמוטיב, כגנטיקה של יצירה, או שמא זה אומר שהוא לא קיים בכלל? אם מחפשים פשוט "Jewish rock", מגיעים לרוב ל"כתבות רשימה" שהפכו כבר מזמן לשפה פסאודו־עיתונאית משל עצמן, על "10 כוכבי הרוק היהודים הגדולים ביותר". רובן חופפות: בוב דילן (הנולד, כידוע, בשם רוברט אלן צימרמן), בילי ג'ואל, דיוויד לי רות (סולן ואן היילן), לו ריד, מארק בולאן (סולן טי־רקס ומחלוצי הגלאם־רוק). וריאציה אחרת על הרשימה, המופיעה באיזשהו אתר לוויין של MTV, מתהדרת בכותרת "כוכבי רוק שלא ידעתם שהם יהודים", שמציינת את פינק, מארק רונסון (אותו ראיתי במו עיניי חובש כיפה שחורה בלוויה של איימי וויינהאוס ביולי 2011, אליה הזדמנתי במקרה – אבל זה כבר סיפור אחר). גם כאן, אגב, מתעקשים לכלול את דילן.
מיותר לציין, אגב, שהחיפוש "Christian Rock Festival" מוביל לשפע אזכורים, סיקורים והמלצות. אבל הוא גם מוביל אל עבר קיתונות של לעג. להקות רבות מצניעות במידה כזו או אחרת את האמונה הנוצרית של חבריהן. "אנחנו נוצרים שמנגנים רוק, אבל לא רוק נוצרי", הם אומרים. במושגים הפשוטים ביותר, לפחות מבחינת תעשיית רוק הנוצרי, זו שפועלת – בין אם ממניעים תיאולוגיים או כלכליים, ולרוב שניהם – כדי להפיץ אותו בקרב נוער שצמא לתופים ולגיטרות, הרוק שם בשביל לתרגם את הנצרות לשפה צעירה, הפוך אותה למגניבה. הוא גם זה שנפגע במשוואה. להיות מתויג כ"רוק נוצרי" הוא גורל קשה. "Creation" הוא פסטיבל גדול, אבל הוא גם כלא ז'אנרי.
אם כך, למה לצאת לחפש אחר רוקנרול יהודי? לא עדיף לברך על כך שנחסך ממנו הגורל הלא נעים הזה? איך דנים בסוגיה הזאת מבלי להפוך לסבתא טרחנית ששואבת איזו גאווה ערטילאית מזה שסלב כך וכך הוא יהודי? אפילו את הגרסה הפטריוטית הנפוצה בהרבה, של שמחה בשמחתו של מוזיקאי ישראלי כזה או אחר שמצליח בחו"ל, אני לא חולק; אז למה אני הוגה שוב ושוב בשאלה שניסח גלעד כהנא באלבום הראשון של ג'ירפות, בשיר "שיטין": "למה אין שיר פאנק יהודי?". "כי אנחנו חושבים פעמיים במקום להתפעם", הוא ענה לעצמו אז.
איור //יוסי לגזיאל
רוצים לקרוא את כתבתו המלאה של עמית קלינג? הירשמו לקבלת גליון מתנה
