כנרת זבנר, המתאמת הבלתי רשמית של פעולות היהודים באיווה סיטי, עמדה בערב ראש השנה האחרון על מפתן דלתה המוקף שיחים מלבלבים וציקדות וקיבלה את המוזמנים בברכות "שנה טובה", ו"גוד טו סי יו". באוויר נישא ריח של דשא ושל כבד קצוץ. מעל לראשה נצנצה גרילנדה ועליה נורות בגודל פנינה. מעבר לכתפה, מבעד וילונות הכותנה שעל החלון, שקשקו יהודי איווה סיטי כוסות יין אדום קליפורני, פורט דרום־אפריקאי ורום קובני.

בתוך הבית פנימה הוצגו האורחים זה לזה בהתאם לפרוטוקול היהודי־אמריקאי שאין בלתו מהאיסט קוסט ועד הווסט קוסט, לאמור, לא רק על פי שמותיהם או קרבתם חלילה למארחת, אלא על פי הישגיהם המקצועיים, תואריהם האקדמיים או המענקים שזכו להם. זה נשמע כך: "זה ד"ר צ'רלס ברנר, יו"ר המחלקה הביוכימית של אוניברסיטת איווה… וזה ד"ר ג'רלד סורוקין, מנכ"ל סניף 'הִלל' המקומי ולשעבר דוקטור במחלקת מדעי המדינה של האוניברסיטה… וזה ד"ר ג'וזף זבנר, מנהל מחלקת רפואת החירום של בית החולים של אוניברסיטת איווה". ד"ר זבנר הוא גם בעלה של כנרת, המשמש קונסול כבוד של ניקרגואה מאז שהציל אזרח ניקרגואי מאיזו תסבוכת רפואית־פנימית.

אחרי ה'אינטרודקשנס' בבית הזבנרים, הופרשו הילדים המסורקים בקפידה לחדר צדדי. החדר היה עמוס בספרים, כמו גם בארון התורה בן 200 השנה שאביו של ג'וזף זבנר הביא איתו מוונצואלה לארה"ב. כנרת הרימה את כיסוי החלה במשיכת פרק יד לצלילי אנחות התפעלות לנוכח האופן שבו ארגה את צמות הבצק. היא בירכה על הנרות, הציגה את ד"ר סורוקין מ"הלל" (אגודת הסטודנטים היהודית־אמריקאית), והוא – חנוט בחליפה אפורה, חולצת פסים, עניבה אדומה ונעליים מבריקות ככדור באולינג – אמר "שהחיינו". הח' הייתה גרונית באופן מרשים. מיד אחר כך הסתדרו בעלי תארים, עונדי העניבות והעגילים, בתור הארוך לבופה ההדור שבמטבח, שם הוצבו זו לצד זו קערת ענק של חומוס וקערת ענק של כבד קצוץ. בסלון, כשמפיות על ברכי מכנסיהם השחורים ברובם, רטנו הסועדים על כך שמתוך 400 יהודי איווה סיטי בקירוב, רק כ־70 הגיעו לתפילת ראש השנה בבית כנסת, ואחר כך על אודות הפוליטיקאים האמריקאים המתגלגלים אל תוך איווה בתדירות של אחת לשבועיים בערך, לאור היותה מדינת ההצבעה הראשונה בבחירות המקדימות בארה"ב ("הבן שלי", אמר לי ד"ר זבנר, "כבר פגש את ברק אובמה ארבע פעמים").

יום קודם לכן, מהעבר השני של נהר איווה, נערכה ארוחת חג שונה לגמרי, עד שאפשר היה לחשוב שמדובר בדת אחרת. הבית היה גדול יותר אבל גם ריק יותר, ועל הקירות, במקום יצירות שמן או שמיכות רקומות, נתלה דיקט של מפת ארה"ב ועליו סיכות המסמלות את המדינות שבעלי הבית כבר ביקרו בהן. הנוכחים, יהודים־ישראלים כולם, מדדו זה את זה לא על פי הישגיהם או תואריהם, אלא על פי מידת הקרבה שלהם למישהו קרוב ("זה יונתן, האח של כך וכך… זו אשתו, ששירתה עם אשתו של זה וזה"). בפתח הבית לא חיכתה המארחת בלבוש אלגנטי, אלא שלושת ילדיהם השובבים שלה ושל בעלה, איש מערכת הביטחון, שצרחו את שמות הנכנסים במורד הרחוב כאילו איווה סיטי היא מושב בעמק חפר.

את ארוחת החג אכלנו לאורך שולחן פיקניקים ארוך, מרפק צמוד למרפק, עם צלחות נייר וסכו"ם פלסטיק. התאורה הייתה ניאונית ופרוז'קטורית, להבדיל מאור הגרילנדות והנרות אצל הזבנרים; וה"אמן" הקולני ביותר לא נשאג אחרי "שהחיינו", אלא אחרי הפסוק "שייכרתו אויבינו ושונאינו וכל דורשי רעתנו" ("אמן!!!"). חלק מהסועדים הישראלים נמנו אמנם עם הקהילה האקדמית־רפואית של איווה סיטי, אבל אחרים התגלגלו לארה"ב בשליחות תעשיות הביטחון הישראליות, כמו בעל הבית שעובד באלביט, או נפתלי סטרמר, איש רפא"ל לשעבר שהפך להייטקיסט בתחום הרובוטיקה, שהפך לבעל המפעל לייצור החומוס המצליח באיווה, "אואזיס" (שממנה נרכשה קערת החומוס שהגישה כנרת זבנר לאורחיה).

אצל הזבנרים קראו פסוק אחד או שניים, ואז שלחו את מי שרצה לטבול תפוח בדבש לבית אחר במורד הרחוב. בבית הישראלי, להבדיל, קראו את כלל ברכות המזון השונות, בכוונה גדולה. הזבנרים לא הזמינו את הישראלים, והישראלים לא הזמינו את הזבנרים או את שאר צמרת יהדות איווה סיטי. פה ושם, בין כבד קצוץ לחומוס, אפילו שוגרו חִצי ביקורת תלולי מסלול. היהודים האמריקאים אמרו שהישראלים שכחו מה זה להיות יהודים, בעיקר אנשי הימין שבהם, ושהיהדות שלהם נטולת ערכים אוניברסליים וכל כולה לאומית. הישראלים מצדם אמרו שהיהודים האמריקאים הם סנובים, חובבי טקסים ומעמדות, וכי משהו בתקשורת בין שני המחנות "פשוט לא עובד".

לכאורה – אותו החג, אותו העם, אותה התפילה ואותם העזרים הטכניים (כיפות, נרות, הררי מזון). למעשה, שתי נבחרות יהודיות שונות בתכלית. תרבותית, פוליטית, כלכלית ודתית. מצד אחד, נבחרת אמריקאית לבושה בהידור ששמה דגש על ערכים, מסורת ומעמד, כמו גם על התרפקות מתגעגעת ל"ישראל של פעם", קרי של שנות ה־60 וה־70. מצד שני, נבחרת ישראלית, לבושה בחופשיות, גרובת גרביים ללא נעליים (המארחת ביקשה להוריד בכניסה), הקוראת את הטקסט הדתי כלשונו, מנתחת את המניעים הפסיכולוגיים לעריפת ראשים על ידי פעילי דאעש ובעיקר – מתגעגעת געגועים עזים לישראל של 2014. ובין שתי הנבחרות, סימבולית וגיאוגרפית, מפכפך נהר איווה הנשפך למיסיסיפי.

סדר פסח בניו יורק // צילומים: אימג'בנק

איך זה קרה?

ב־2010, כפי שיודע כמעט כל יהודי אמריקאי שמגדיר עצמו ככזה, פרסם עורך ה"ניו ריפבליק" לשעבר פיטר ביינרט מאמר מעורר בלגנים ב"ניו יורק טיימס רוויו אוף בוקס", תחת הכותרת "כישלון המנהיגות היהודית־אמריקאית". ביינרט טען אז, לצלילי הכחשות סמוקות לחי מצד מנהיגיה הרשמיים של הקהילה היהודית, כמו גם מצד ספונסרים לאומיים כמו רון לאודר וצ'רלס ברונפמן, כי הדור הבא של יהודי ארה"ב עתיד לנהור אחר אובמה יותר מאשר נתניהו; לתהות בשאלות הנוגעות להתחממות כדור הארץ יותר מכאלה הנוגעות להתחממות הגבול הישראלי־סורי; אל פעילות לטובת מאבקי זכויות פנים־אמריקאיים ומאמצי זכויות אדם בינלאומיים, יותר מאשר אל שורות המאבק (למשל) לרשום בתעודות הזהות של אמריקאים הנולדים בירושלים את המילים "בירת ישראל".

הקואליציה הרגישה בין המחנה הציוני האמריקאי, כתב ביינרט, לבין המחנה הליברלי האמריקאי – שכשני שלישים מיהודי ארה"ב מחזיקים בעמדותיו – עומדת לפני התפוררות. הסיבות הן ההיטמעות הכמעט מוחלטת של יהודי ארה"ב בתוך החברה האמריקאית, יחד עם העובדה שישראל הפכה לתפוח אדמה לוהט, לא מאחד ולא רומנטי, בעיקר לא עבור הצעירים שיצאו לדפוק שלטי עץ על מדשאות ועליהן הכיתוב "אובמה 2008". התוצאה היא שחיקה בסמכותם של המוסדות המייצגים את יהדות ארה"ב באופן רשמי (ועידת הנשיאים, איפא"ק, פדרציית הקהילות היהודיות, הדסה וכיוצא באלה), שרובם ככולם נוטים ימינה; כמו גם פרישה מאסיבית הולכת ומואצת של דור יהודי־אמריקאי צעיר ושלם מכל השיח היהודי־אמריקאי באשר הוא. ובכלל זה, השיח סביב ישראל, כמובן.

אולי לראשונה בתולדות ההיסטוריה של יהדות ארה"ב, שרוב פרקיה נכתבו ב־100 השנים האחרונות, רמז ביינרט שעל גדות ההדסון, הפוטומק והמיסיסיפי גדל דור הרואה את עצמו יותר אמריקאי מיהודי. בהרבה. לפיכך, עמדותיו ביחס לישראל ייקבעו אך ורק על פי השאלה אם זה טוב או רע לארה"ב. ובעיני הנשיא האמריקאי – יותר מאשר בעיני ראש הממשלה הישראלי. זאת, עם כל הכבוד לטיולי "תגלית", או בשמם האמריקאי "זכות מולדת" (Birthright), שצעירים יהודים רבים שלקחו חלק בפרויקט מכנים אותו "Jewish Sex Camp", על שם מה שקורה שם בין הסיור ביד ושם לפגישות עם הדוברים מטעם צה"ל, יש"ע או ממשלת ישראל.

שלוש שנים אחרי המאמר הפולמוסי של ביינרט, באוקטובר 2013 פרסם מכון הסקרים "פיו" סקר מקיף שהוכיח את טענותיו עשירון אחר עשירון. במסגרת הסקר, שאי אפשר לצלוח ארוחת ערב של כבד קצוץ מבלי לשמוע עליו (לעומת הישראלים הגרים בארה"ב, שלא שמעו עליו אף פעם), רואיינו יותר מ־70 אלף יהודים־אמריקאים ב־50 המדינות, כדי לשרטט באמצעותם "דיוקן עדכני של היהודים האמריקאים". "המטרה המרכזית של הסקר", כתבו עורכיו שאינם משויכים פוליטית באופן מוצהר, "היא לחקור את הזהות היהודית בארה"ב ולהבין – מה זה אומר להיות יהודי באמריקה היום?".

הנה התשובות: 73 אחוז מהעונים מגדירים את השואה, על השלכותיה המשפחתיות והזיכרונות שהותירה, בתור הגורם המעצב של זהותם היהודית. במקום השני, בתור "החוויה המעצבת" המגדירה מיהו יהודי־אמריקאי, ממוקם משהו שמכונה "שמירה על אורח חיים מוסרי". אחריו, במקום השלישי עם 56 אחוז, "התנדבות למען צדק ושוויון", הצהרה הקשורה למיתולוגיה היהודית־אמריקאית הליברלית, שממקמת את יהודי היבשת בתקופה הסוערת של לפני יובל שנים לערך, בחזית המאבק לשוויון זכויות והזדמנויות, כתף אל כתף עם מרטין לותר קינג. "דאגה לישראל" באה רק אחרי כל אלה, עם 43 אחוז, כמעט בשוויון עם "שמירה על חוש הומור" (42 אחוז), מה שאומר שבארה"ב של היום לאדלסון, לאודר ואחרים יש יתרון של אחוז זעום על לארי דיוויד, ג'רי סיינפלד, וודי אלן וג'ון סטיוארט – בכל הקשור להשפעתם על הזהות היהודית־אמריקאית.

הגורמים המעצבים השני (מוסר) והשלישי (צדק, שוויון) בחוויה היהודית־אמריקאית דהיום, קשורים לתהליך ההוא שביינרט דיבר עליו ב־2010, לאמור: לתהליך ההתנתקות של המחנה הליברלי האמריקאי מהמחנה הציוני. לא מתוך עמדה אנטי־ציונית, כמו מתוך חוסר עניין או שובע מהתעמולה הבלתי פוסקת לפיה "יום יבוא" ויהודי ארה"ב יצטרכו לארוז תיקים ולהימלט לישראל כדי שלא לגמור כמו סביהם וסבותיהם באירופה, הצהרה שאף אחד לא מאמין לה כבר. אולי למעט אייב פוקסמן מהליגה נגד השמצה, שהולך ומזכיר (בעיני יהודים אמריקאים, אפילו מן הימין) לוחם וייטקונג קשיש שמתחבא בתוך תעלה שמתחת לשדה אורז, כי אולי האמריקאים יחזרו. לפי מכון פיו, 70 אחוז מיהודי ארה"ב מזהים עצמם כדמוקרטים ורק 22 אחוז כרפובליקנים, כשבתוך המחנה הרפובליקני יש רוב מכריע ליהדות האורתודוקסית (שמהווה מיעוט אמריקאי קבוע, אם כי גדל בשנים האחרונות).

נעשה סדר, לאור המספרים: היהודי האמריקאי מודל 2014 זוכר את השואה, וחשוב לו – לאורה – לחיות חיים מוסריים ולפעול למען צדק ושוויון. הוא דואג לישראל, אבל דואג יותר למוסריותו ולערכי צדק ושוויון. כל זאת לעומת סבו וסבתו, אנשי "הדור הנפלא ביותר", The Greatest Generation, כפי שמכונים מי שלחמו במלחמת העולם השנייה (את השם המציא העיתונאי טום ברוקאו, בספרו מ־1998), ש־93 אחוז מהם הצהירו כי הם יהודים על פי דתם. היום, 68 אחוז מיהודי ארה"ב מגדירים את עצמם כ"יהודים על פי דתם", לאמור שהדת היהודית מהווה חלק קריטי בזהותם היהודית־אמריקאית. 32 אחוז הצהירו כי "אין להם דת כלל". לאמור, הרכיב היהודי בזהות האמריקאית מוגדר על ידי ערכים אחרים, שבטיים־תרבותיים או ערכיים יותר, מאשר דתיים.

את ההמשך אפשר לנחש. פרישת היהודי האמריקאי בן הדור הזה מהשיח הדתי, ובעקיפין מהשיח הישראלי, מותירה את זירת הפעילות הדתית והפוליטית למיעוט היהודי האמריקאי, הדתי והלאומי. הרוב המכריע מבין אלה שאמרו כי הם "חסרי דת" לא מקיימים כל קשר עם מוסדות יהודיים כלשהם ואינם מגדלים את ילדיהם באווירה יהודית. שישה מתוך עשרה מהם באו בנישואי תערובת. 58 אחוז נישואי תערובת בסקר האחרון, לעומת 24 אחוז ב־1982, ו־17 אחוז עד 1970. אז נכון, רוב יהודי ארה"ב חושבים שההתנחלויות מסכנות את ביטחונה של מדינת ישראל (44 אחוז לעומת 17 אחוז שלא חשבו כך). אבל הרוב הזה לא פעיל באיפא"ק כדי לאזנו פוליטית, לא פעיל בג'יי סטריט כדי להשמיע חזק יותר את קולו של הרוב הדומם, לא לוקח חלק במאבק היהודי הפנים־אמריקאי בין הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים לזרם האורתודוקסי; וברוב המקרים הקשר שלו לישראל מתחיל ונגמר ב־Jewish Sex Camp. ראשית, כי זה בחינם. שנית, כי החיילים הישראלים חתיכים, והישראליות, על פי השמועות, זורמות. שלישית, כי ברור לכל מי שנוסע וחוזר מהטיולים הללו כי מדובר במסע תעמולה חד־צדדי, פוליטי לעייפה, שמטרתו לשכנע אמריקאים לעזוב הכול, להתגייס לצה"ל ולעשות עלייה. כמו שקרה לסטיבן סוטלוף, יהודי־אמריקאי מפלורידה ש"גילה את ישראל" אחרי "תגלית", עלה אליה ולמד בה, עבד כעיתונאי, נשבה על ידי דאעש בסוריה ונרצח בידיהם בעריפת ראש.

כל זה מוליד ציניות מצד יהודי ארה"ב שאינם מגדירים את עצמם כיהודים על פי דתם. הם מזהים כי הקשר בין יהדות ארה"ב לבין ישראל איננו מבוסס על ערכים, אלא יותר על אינטרסים, וכי זו הסיבה שרוב רובם של חברי הקונגרס, שאינם יהודים, קמים למחוא כפיים כ־40 פעמים בקירוב בכל פעם שראש ממשלה ישראלי (לא רק האדמו"ר נתניהו) נואם את נאומיו בבית הנבחרים. למרבה האירוניה, אגב, כל מופע כזה של נתניהו, יעלון או רון דרמר מרחיק עוד את יהודי ארה"ב החילונים והליברלים מהשיח היהודי הפנים־אמריקאי או השיח היהודי הפרו־ישראלי. ביינרט טעה כשניבא את קריסת המוסדות היהודיים הוותיקים. להפך, המונופול שלהם מתחזק, ככל שהקהל שאותו תיארנו מתרחק מהשיח היהודי־אמריקאי. המרוויחים העיקריים בארה"ב הם מנהיגיה הדתיים יותר והימניים יותר של הקהילה, שאינם מייצגים את רובה של יהדות ארה"ב ותומכים בימין הישראלי. המרוויח העיקרי בישראל הוא בנימין נתניהו ודרדקי ימין שסביבו, דוגמת דני דנון.

לכל זה יש להוסיף את הטרנד, שגם הוא עומד בבסיס ההתרחקות ההולכת וגוברת בין יהדות ארה"ב לבין היהדות הישראלית. בשנות ה־20 של המאה הקודמת, ועד שנות ה־60 לערך, מעמדו של היהודי האמריקאי בארה"ב הזכיר במשהו את מעמדו של הישראלי. הוא פעל באווירה עוינת, הוא נדרש להשתלב בסביבה השונה ממנו תרבותית, הוא זכר את השואה ומלמל תחת שפתו, באימה כנה, "לא עוד". זה כבר לא המצב. היום, לפי מכון פיו, רבע מיהודי ארה"ב מרוויחים 150 אלף דולר ומעלה בשנה, לעומת שמונה אחוזים מכלל המבוגרים בארה"ב שמגיעים להכנסה הזו. 58 אחוז מיהודי ארה"ב הם בוגרי קולג'ים לעומת 29 אחוז מכלל אוכלוסיית המבוגרים בארה"ב. החלום האמריקאי בהתגשמותו.

כל זה מעמיד את היהודי האמריקאי הממוצע במקום שסותר כמעט בכל פרמטר את זהותם של יהודים ממוצעים מסוג אחר, אלה החיים בישראל. אלה שאינם עשירים, שאינם נשואים ל"שיקסע" בלונדינית או לפרוטסטנט מקונטיקט, שחושבים שבין ההתנחלויות לבין ביטחון ישראל אין כל קשר, ושיהדותם נובעת קודם כל מהדת היהודית והתנ"ך, ושאין להם עניין אמיתי בחיי צדק, שוויון או מוסר – כי יש עניינים בוערים יותר על הפרק. כמו להספיק להגיע למרחב המוגן תוך 30 עד 60 שניות. התוצאה היא חוסר נחת יהודי־אמריקאי מתגבר מהיהדות הישראלית. עכוזים אמריקאיים הנעים בחוסר נוחות בכל פעם שהמודל היהודי־ישראלי מתואר (על ידי ישראלים, אוונגליסטים, או חברי קונגרס נוצרים) בתור המודל היהודי הרצוי; ושכל דבר הסותר אותו הוא בגידה בתנועה הציונית, שנאה עצמית ואהבת ערבים. תוצאה נוספת כאמור הוא הוואלס הארוטי שרוקדים יחד הימין הדתי הישראלי והכוחות היהודים־אמריקאים, הרואים בישראל את סלע קיומם ונצר הגדרתם היהודית. עם כל הכבוד לשלאגרים של ניל סיימון, כן?

–

צריך להבין: כל זה איננו בבחינת תהליך קל עבור היהדות האמריקאית הליברלית, שהתחנכה לראות בישראל ערש תרבותי וגם מקור לגאווה בגין הצלחותיה בשדה הצבאי, הכלכלי והאמנותי. השבר הזה מכאיב לו, כמו איש הנשוי לאישה שאהב פעם מאוד, ומאוד היה רוצה לאהוב שוב. רק שהוא השתנה, והיא השתנתה, וצעירה לא יהודייה הנמצאת בדרך להפגנה בעד זכויות האינדיאנים בשמורות בניו מקסיקו טופחת לו ברכות על ירכו, במושב שליד הנהג.

בקיץ האחרון, מיד אחרי ההשתוללות האחרונה בין המנהיגות הישראלית לבין המנהיגות החמאסית, שהמחישה שוב ליהודי ארה"ב כי ישראל איננה בסטיון של צדק ומוסר – אלא בסטיון צבאי שנועד לספק ביטחון לתושביו בכל מחיר – התמלאו כמעט כל מגזיני האליטה האמריקאית במאמרים נוברי נפש. המחנה הליברלי הציוני מרט את שערותיו, כאב את תהליך ההיפרדות שאנו מתארים פה, בין הנבחרת היהודית האמריקאית הליברלית (שמגדירה את יהדותה באמצעות ערכים), לבין הנבחרת היהודית־ישראלית (שיהדותה דתית־לאומית).

ב"הארפר'ז" כינס ברנרד אבישי פורום דוברים ישראלי־פלסטיני בירושלים, תחת הכותרת "לאן אנחנו הולכים מכאן", שאלה רטורית שכביכול נשאלה על הישראלים והפלסטינים, אבל למעשה מייצגת את התהייה הגדולה ביותר של יהודי ארה"ב היום – ביחס ליהדותם, ולקשר בינה לבין מדינת היהודים. בסיומם של 14 עמודי כרומו שכללו האשמות הדדיות מצד אראל מרגלית, דני דיין, יו"ר איגוד התעשיינים הפלסטיני בסאם חורי, הסוקר חליל שקאקי ואחרים, נדמה שהתשובה הייתה ברורה לכולם. לאמור, שלאף אחד אין מושג.

בינתיים, ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס" ניסה ג'ונתן פרידלנד לגונן על הקונספט של "הציוני הליברל", בין השאר באמצעות חלוקת שבחים לספרו של ארי שביט "הארץ המובטחת", שיצא באנגלית קודם והפך לרב מכר יהודי־אמריקאי בדיוק מן הטעמים שתיארנו עד כאן. לאמור: הצורך הנואש של יהודי ארה"ב, המתרחקים מין השיח היהודי־דתי, למצוא עוגן ערכי־יהודי להיתלות בו. כל זאת בעידן שבה ישראל כבר לא מספקת את זה, כי היא מיליטריסטית בפעולותיה, דתית באופייה, היפר־קפיטליסטית ומעדיפה את מיט הרומני, הלבן והמיליארדר, על זוכה פרס הנובל לשלום ברק אובמה, שזכה פעמיים לרוב מכריע של המצביעים היהודים. בכתבתו, יותר מאשר להגן על ספרו של שביט ממתקיפיו מימין ומשמאל, ביקש פרידלנד להגן על התזה לפיה אפשר להיות ליברל וציוני. כלומר, אמריקאי ותומך ישראל. אך מבין השורות בצבצו מאמץ, אגלי זיעה ודמעות. לפני 20 שנה, יש להניח, הוא היה כותב את הכתבה הזו ברבע מהזמן, ברבע מכמות המילים, ולארי שביט לא היה רב מכר.

שבועיים אחרי בליץ המילים האמור פרסמה קוני ברוק ב"ניו יורקר" תחקיר מרובה עמודים על איפא"ק. גם כאן, לצד עבודת תחקיר מרשימה על המתחים שבין איפא"ק לבין ממשל אובמה, ועל האופן שבו איפא"ק הפך דה־פקטו למשרד הלובי של ראש הממשלה הישראלי המכהן, בצבצה משאלת לב קטנה לצד העובדות והציטוטים. לאמור: שאיפא"ק נחלש.

למעשה, באיפא"ק עשירים כשהיו, גדולים כשהיו ומשפיעים כשהיו. עד כמה הם חזקים? לפני אי אלו שנים הוצג לי כתב ההתחייבות שעליו חתם ברק אובמה, בכתב ידו כסנטור ועוד לפני שמישהו חלם עליו כמועמד לנשיאות – כדי לקבל את תמיכת איפא"ק. אובמה התחייב שם לשורה של נושאים הקשורים לביטחונה של ישראל, שאינם שנויים במחלוקת בתרבות הפוליטית האמריקאית ועדיין – זה נקרא והרגיש כמו חוזה, בין מועמד שצריך את איפא"ק לבין איפא"ק שתופס אותו במקום רגיש. בלי המסמך ההוא, אובמה היה מתקשה לצלוח את המרוץ לסנאט. בדיעבד, ייתכן שזה מסביר גם חלק מהטינה בין איפא"ק לבין אובמה.

אובמה באייפאק // צילום: אימג'בנק

כתבתה של ברוק מאששת את מה שראיתי במסמך שהוצג לי. לאמור, שאיפא"ק, הנציגה הרשמית כביכול של האינטרסים הישראליים בארה"ב, מכתיבה למועמדים אמריקאים מה להגיד ומה לא להגיד, איפה לעמוד ואיפה לא, כתנאי הכרחי לקבל תמיכה, או כסף, או חנינה ממתקפות פוליטיות צורבות. "כשאתה עומד להצביע", סיפר חבר הקונגרס לשעבר בריאן בירד, יהודי שייצג את ורמונט בבית הנבחרים, "השאלה היא לא 'האם זה מה שנכון לעשות לטובת ארה"ב?', אלא הרבה פעמים 'מה איפא"ק יחשבו על זה?', וזה מייצר אצלך סתירה, בעיקר בנוגע להחלטות שאתה כתומך ישראל מאמין שהן סותרות את ערכיה הנעלים ביותר ובסופו של דבר גם מובילות לחיסולה". בירד גם תיאר את הזלזול של ישראלים באמריקאים בכלל וביהודים אמריקאים בפרט, כי "אנחנו לא מבינים כלום, וכי לא עזרנו ליהודים מספיק בשואה, או בגלל מה שעשינו לאפרו־אמריקאים או לאינדיאנים, או מה שזה לא יהיה. בשורה התחתונה הם חושבים שהקונגרס עומד למכירה והם רוצים שנסתום את הפה ונשחק את המשחק".

למה כל זה חשוב לשאלת "מיהו יהודי־אמריקאי"? כי איפא"ק, כפי שניתן היה לחוות מכל הכתבות שהוזכרו לעיל ושפורסמו אחרי המלחמה בעזה, כמו מכל השיחות שניהלנו, אני ועמיתי טל קרא־עוז, עם יהודים מניו יורק ועד איווה, נתפס בעיני יהודים אמריקאים (ליברלים) בתור העצב החשוף, הניב הבולט, כתם הבירה המביך על חולצת ראש השנה הלבנה שלהם. אי אפשר להתעלם ממנו, ויש לו חלק ניכר כנראה בהעכרת טוהרת כל העסק הזה שנקרא "להיות יהודי ולדאוג לישראל". ובעיקר – הם חשים, כמעט כולם וללא יוצא מן הכלל, כי הוא הפך את השאלה "מיהו יהודי" לשאלה "מי תומך יותר בימין היהודי הישראלי", וככזה, הוא כבר איננו יכול לדבר בשם יהודי ארה"ב. נכון להיום, איפא"ק הוא שם קוד להתרחקות בין רוב יהודי ארה"ב לבין "הנושא הישראלי".

"ליברל" ביקש לראיין את אנשי איפא"ק, שהתראיינו על ימין ועל שמאל ב"ניו יורקר", ושכותב שורות אלה ראיין רבות את דוברם המקצועי ג'וש בלוק, לעתים על המבורגר משובח בקיי סטריט. באיפא"ק סירבו. ביקשנו לראיין את הדובר שלהם, מרשל וויטמן, רפובליקני גאה ולשעבר יו"ר ה"ועדה התחיקתית" של "הקואליציה הנוצרית" באמריקה. הוא סירב. ביקשתי מוויטמן להתקשר אליי לאיווה, כדי שנדבר על זה. הוא לא ענה. עד כאן על "השדולה הפרו־ישראלית" באמריקה, שאין לה עניין להחזיר טלפונים למגזין ששמו מזכיר את ה"צד הלא נכון" של המפה הפוליטית האמריקאית מבחינתם. משום מה, יש לי תחושה עמומה שאם עורך "ישראל היום" היה מתקשר, וויטמן היה שואג "אל תנתקו את השיחה הזו!".

–

"שאלת ההישרדות של ישראל, כן או לא", אומר מנכ"ל "הלל" באיווה סיטי, ג'רלד סורוקין, "היא נון־אישיו". אנו שקועים שנינו בספות העמוקות של בני הזוג זבנר וטובלים קרקרים בכבד קצוץ. "מתי זה קרה? בעיקר אחרי ה־11 בספטמבר. מהרגע הזה ואילך, כשאמריקאים ובכלל זה יהודים אמריקאים חושבים על 'הבעיות במזרח התיכון', הם חושבים על עיראק ואפגניסטן, לא על ישראל ולא על איראן. לתוך זה נכנס פקטור נוסף, והוא זה שצעירים אמריקאים היום דואגים לעתיד הכלכלי שלהם יותר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה, והאנרגיות שלהם בכל מה שקשור למחאה או להפגנות או לפעילות פוליטית מכל סוג – מופנות לשם. והכול כאמור תוך נקודת מוצא שישראל לא נמצאת בסכנה, לא עכשיו ולא בעתיד. אף אחד לא באמת קונה את הנבואות של נתניהו".

מסביבו החליטו להתרוצץ בדיחות על עורכי דין, יהודים ובכלל, ואני שאלתי את שאלת 100 מיליון הדולר: אם מכון פיו צודק ורוב יהדות ארה"ב היא ליברלית, למה רק המיעוט הימני, הדתי והלאומי מממן את המוסדות היהודיים הרשמיים? כמו גם את התשתית הפוליטית של הימין הישראלי?

"כי יהודים ליברלים", התערב ד"ר ג'וזף זבנר, "מרגישים שיש בושה בלהתערב בפוליטיקה של מדינה אחרת או בלומר לישראל מה לעשות. אם תיתן לי 10 מיליון דולר ותגיד לי 'תתרום את זה כדי להשפיע על הפוליטיקה בישראל, מטעמים יהודיים' – אני אגיד לך שזה מבזה".

ג'רמי בן עמי, נשיא ג'יי סטריט, הארגון המנסה להפוך לקונטרה הליברלית של איפא"ק הימנית, רוצה להאמין אחרת. הארגון, הוא מספר, גדל במיליון דולר מדי שנה (כעת הוא עומד על כמה מיליונים בודדים, לעומת התקציב השנתי של איפא"ק שמתקרב ל־70 מיליון דולר). ועידת הנשיאים, שסירבה בשנה שעברה לקבל את ג'יי סטריט הציוניים לתוך שורותיה, בצעד שהתפרש כדיקטטורי ועלה לה בהרבה מאוד פרסום רע, מנסה בימים אלה לנסח נוסחה שתאפשר את קבלת הארגון, מבלי לגרום להם עצמם להצטייר כלוזרים.

את הטרנספורמציה של הזהות היהודית־אמריקאית תולה בן עמי, נוסף לכל מה שתיארנו כאן, לזמן שעבר מאז שיהודי ארה"ב וישראל הגיעו לאן שהגיעו וקיימו ביניהם, עד רגע מסוים בהיסטוריה, קשרי משפחה. היום, הוא אומר, קשרי המשפחה בין ישראל לארה"ב רופפים, למרות שלכולם יש איזה בן דוד שלישי בבית שמש או קריית אונו. כל זה מייצר דינמיקה של התרחקות וניסיון להגדיר מחדש את היהדות לא כחוויה דתית או לאומית – אלא ערכית ואמריקאית. אם הטרנד הזה יימשך, הוא אומר, הקהילה היהודית האמריקאית תחדל בהדרגה להתנהג כ"בלוק קוהרנטי" אחד ותתפרק למעשה לשלושה מחנות העיקריים: הימני־לאומי־דתי, המיוצג היום בוושינגטון על ידי איפא"ק; הציוני־ליברלי, המיוצג – לדידם – על ידי ג'יי סטריט; והמחנה הרדיקלי והפוסט־ציוני, שמבקש לשקוע בתוך האמריקאיות ולחפש בה את הגשמת ערכי השוויון, הצדק והמוסר – גם, ולעתים בעיקר, תוך ביקורת קשה על ישראל. המחנה הזה הולך ומתחזק בשנים האחרונות, כתגובת נגד לבוטות של איפא"ק, כמו גם להתערבות הגלויה של ממשל נתניהו בפוליטיקה הפנים־אמריקאית.

בן עמי מתנגד לטקטיקה האנטי־ציונית, וגורס גם הוא, כמו פרידלנד, ביינרט ואחרים –

שאפשר לחדש את הברית הליברלית־ציונית ולהגדיר באמצעותה את החוויה היהודית האמריקאית. אם לא, הוא מזהיר, כמו ליברלים־ציונים אחרים, יהודי ארה"ב ייתקעו עם איפא"ק; וישראל תיתקע עם המחנה היהודי האנטי־ציוני, הגדל, המחרים והמנדה. "לפני שעזבתי את הבית ב־1968", מספר איש ג'יי סטריט בוושינגטון סטיבן שטרן, "ההורים שלי לקחו אותי הצדה והבהירו לי שאני חייב לצאת רק עם בחורות יהודיות. זה הדהים אותי והתנגדתי לזה, ובסופו של דבר נישאתי ללא יהודייה, שהתגיירה מתוך ניסיון משותף של שנינו לחזור למקורות ולחיות חיים יהודיים – אבל באופן שונה מהותית מהחוויה של הוריי. ב־1967 הייתי פעיל נגד המלחמה בווייטנאם, ומהשנה הזו החלה ישראל לשלוט בעם אחר ואי אפשר היה להתעלם מזה. הפתרון שלי הוא להיות מעורב במאמצי השלום הישראלי־פלסטיני, מעמדה ציונית שאומרת שיש ליהודים בעולם זכות להגדרה עצמית לאומית, במדינה משלהם". עד כאן ניסוח מתומצת של האופציה הציונית־ליברלית כאמצעי להגדרת הזהות היהודית באמריקה.

שטרן הוא איש מפויס, כמו גם אשתו מרגרט שנוהגת לברך על הנרות מדי שבת (בתם, שרה, חיה בארץ). ליברלים־ציונים אחרים מפויסים פחות, על גבול הקריזיונריות היהודית הישנה והטובה. כמו אחד מגדולי החוקרים השייקספיריים של זמננו, פרופ' ג'ים שפירו מאוניברסיטת קולומביה, אותו הכרתי כשגרתי בניו יורק באמצע העשור הקודם. "אני ציוני", אומר שפירו במבטא יהודי־ברוקליני ואנטי־שייקספירי בעליל, במשרדו שטוף השמש והבכירות האקדמית בקמפוס הירוק של רחוב 116. "למדתי בישיבת פלאטבוש ובכיתה הסמוכה למד אחד, ברוך גולדשטיין. גם השתתפתי מדי קיץ במחנה של תנועת בית"ר, שם נופפתי באגרופים ודקלמתי שירי 'תל חי! תל חי!'. היום אני דמוקרט, ציוני־ליברלי אמריקאי, ואני אומר לך שהישראלים לא מבינים את החוויה היהודית־אמריקאית, כמעט כמו שאנחנו אולי לא מבינים את החוויה הישראלית. ביבי לא גר פה עכשיו, ועבר הרבה מאוד זמן מאז שהוא גר פה, והוא לא מבין שרוב רובם של יהודי ארה"ב מרגישים מנוכרים מהעמדות שהוא מייצג. הוא מהמר על זה שהמפלגה הרפובליקנית והימין הנוצרי ימשיכו לתמוך בישראל, ובמקביל מפתח קשרים עם מדינות שלא ממש אכפת להן מזכויות אדם כמו סין, ויש לזה השפעה על הקהילה היהודית־אמריקאית, בדיוק כמו להשתמש בג'ון קרי כשק אגרוף. זה פוגע ישירות בתמיכה היהודית בישראל, וזה לא רק ביבי כי אחריו יבוא בנט או ליברמן. אז ברור לי שעבור הישראלים כולנו פראיירים ותפקידנו כיהודים־אמריקאים הוא להעניק תמיכה כספית ולשכנע את אמריקה לתמוך בכסף. אבל התמיכה בישראל בקרב היהודים הולכת ויורדת. בין השאר בגלל איפא"ק, שהוא כמו סוחר סמים שממסטל את תומכי ישראל מימין עד שנדמה ששיקול הדעת שלהם אבד. אז מה תעשו כשתמיכת היהודים האמריקאים תאבד? תלמדו סינית?".

שמואל פרידמן נפגש עם עמיתי, טל קרא־אוז, בסניף ארומה ברחוב 72, לבקשתו. הוא מחברו של הספר "Jew vs. Jew: The Struggle for the Soul of American Jewry", שיצא בשנת 2000 ועמד על המאבקים הפנימיים ביהדות ארה"ב, ובכלל זה בכל הנוגע ליחסה לישראל ולציונות. פרידמן מסמן שלושה תהליכים עיקריים שעומדים בבסיסה של דעיכת הזהות היהודית בקרב רוב יהודי ארה"ב הליברלים: התערות היהודים בחברה האמריקאית, תוך נישואי תערובת; תרבות הנגד של שנות ה־60, שמרדה בערכים השמרניים של דור ההורים היהודי; והקואליציה ההדוקה וההרמטית בין הימין הישראלי למנהיגות הרשמית של יהודי ארה"ב והלובי האוונגליסטי. "יותר מכל אדם אחר", אומר פרידמן, שמקפיד לבקר בישראל מדי שנה, "נתניהו אחראי לזה שישראל הפכה לנושא פוליטי מקטב. הרפובליקנים שתומכים בישראל תומכים גם בצמצום זכויות הומוסקסואלים, באיסור הפלות או באי־הסדרת נושא ההגירה. אלה נוגדים את הערכים הבסיסיים שהיהודי האמריקאי הממוצע מאמין בהם".

לוין גרין הוא עורך דין חובש כיפה, בוגר ישיבת פלאטבוש, כמו פרופ' שפירו. הוא כותב בכיר ב"דיילי ביסט" מנקודת מבט רפובליקנית, ואת מראייניו מקפיד לכוון ל־Wolf & Lamb, מסעדת בשרים כשרה ליד הרוקפלר סנטר שרוב סועדיה הם גברים חנוטים בחליפות יקרות ושראשיהם עטויים כיפה שחורה. זה נראה כמו בית כנסת יותר מאשר מסעדת סטייקים. גרין עבד בקמפיין של ג'ורג' בוש האב, כיהן במשרד המשפטים שלו והיה פעיל בשורה של קמפיינים רפובליקניים. בין השאר, בזה המוצלח פחות של חברת תנועת מסיבת התה, מישל בקמן. ערב הקמת המדינה הקשיבה אמו של גרין להצבעת האו"ם ברדיו, והוא התחנך על ברכי הפסוק "כי היינו לעג וקלס בגויים". רק שבאמריקה, הוא אומר, קרה דבר יוצא דופן: היהודים הצליחו. והצליחו מאוד. ב־1967 ישראל ניצחה במלחמה, ושאלת הישרדותה, כן או לא, הונחה על המדף. גם הוא, כמו עמיתיו בימין, מסמן את נתניהו כמי ששינה את כללי המשחק ביחסי הגומלין הפוליטיים בין ישראל לארה"ב, בעיקר באמצעות בחישה – שהמיעוט השמרני בירך עליה והרוב הליברלי הזדעזע ממנה – במערכת הבחירות האחרונה לנשיאות. אלא שגרין הרפובליקני, להבדיל מבן עמי, ביינרט או פרידמן, לא מזהה כאן הזדמנות להתחדשות מצד הזהות היהודית הליברלית. הוא מזהה פרפורי גסיסה. "הם במרוץ נגד השעון", הוא קובע. "ישראל עוברת מהפכה ציונית־דתית, והיא לא תהיה הדבר הזה שהציונות הליברלית רוצה שהיא תהיה". דוד חזוני, איש ה־Israel Project שהומלץ לנו לשיחה על ידי איפא"ק, מסכים עם גרין. הליברלים באמריקה משחקים לדעתו משחק אבוד, ולדבריו הוא לא יודע "מה זה ג'יי סטריט", ורומז כי רבים מפעילי הארגון הם בכלל לא יהודים. את חיבוטי הנפש של הרוב היהודי האמריקאי הליברלי הוא ממשיל לתסכולם של המפא"יניקים אחרי ניצחונו של מנחם בגין. "היהודים הליברלים, כאילו גנבו להם את ישראל", הוא אומר. "זה כל הסיפור. עכשיו לך תסביר להם שהם גרים בארה"ב, ולא בישראל, ושישראל היא בכלל לא המדינה שלהם".

חזוני צודק. נכון להיום, המדינה היהודית מייצגת את כל מה שהמחנה הרפובליקני מאמין בו, יהודים ולא כיהודים כאחד, בדיוק כפי שהיא ייצגה בתקופות אחרות את מה שהמחנה הציוני־ליברלי היהודי האמין בו. על זה נאמר: ליידיז אנד ג'נטלמן – מהפך. אבל בדרך לשם, בל נשכח, היהודי האמריקאי שאינו מגדיר את עצמו באמצעות ציונות, לאומיות או דתיות, הוא הרבה אמריקאי, אבל מעט מאוד יהודי.

ניתוח: אפקט "שמשון המסכן": איך נפסיק לשנורר ונתחיל להבין באמת את יהודי ארצות הברית / מאת אורי סביר >

–