מקס, דוד של אבא שלי, היה סוחר יינות ולפיכך הלא יוצלח של המשפחה. שלושת אחיו היו עורך דין די עשיר, כימאי עשיר מאוד שעשה הון בעסקים, ורופא אמיד שהתמחה באלרגיות (סבא שלי). ואילו הוא היה רק סוחר יינות מהמעמד הבינוני. ובאזור עיר הבירה וושינגטון די־סי זה אומר שכשיצא לגמלאות בסביבות גיל 70 עבר להתגורר עם אשתו אסתר בקוטג‘ דו־קומתי שנראה כמו עשוי מרציפן וניצב לצד עוד בתים רבים שנראו בדיוק אותו הדבר, מוקפים במדשאה, בקהילה מגודרת של פנסיונרים, מאחורי מחסום מתרומם ושומר.
הבן שלו כבר נהיה רופא שיניים עשיר למדי, שגבה סכומי עתק מחברי קונגרס על טיפול שורש. והוא לא היה רופא השיניים העשיר־מאוד היחיד במשפחה. היו עוד כמה, מפוזרים בקונטיקט ובווירג‘יניה, לכולם בתי מידות על שפת אגם, רישיון טיס עם מטוס דו־מנועי שממתין בשדה תעופה סמוך, והמון זמן פנוי מגיל 45 ואילך, עת פרשו לגמלאות וטיפחו כל מיני תחביבים משונים בביצות של דרום פלורידה. הם נחשבו לוולגריים אך מכובדים. אי אפשר לא לכבד כמות כל כך גדולה של כסף שנצברה בפרק זמן כה קצר, תוך הפגנת נכונות לבחוש ברוק של אנשים שאין להם יחסי אישות עמם, אף פעם לא עניין של מה בכך.
המעמד הגבוה וגם הנפוץ ביותר במשפחה כלל את הרופאים שהיו גם כנרים חובבים בדרגת מיומנות כה גבוהה עד שלמעשה אפשר היה לומר עליהם, ואמרו עליהם, שהם בעצם מקצוענים או שיכלו להיות מקצוענים, ועל כל פנים הם כולם, עד האחרון, תמיד סיפרו את אותו סיפור, איך בשלהי נעוריהם הגיעו למסקנה הכואבת שהם אף פעם לא יהיו יאשה חפץ (או במבנה התחבירי שלהם – יאשה חפץ הם אף פעם לא יהיו), והחליטו ללכת ללמוד רפואה באוניברסיטה יוקרתית. והם היו רופאים של ממש. לא סתם רופאי שיניים, אלא מנתחי מוח וכיוצ“ב. כירורגים מהדרגה הגבוהה ביותר. אדם שהגיע להישגים במשפחה שלי, הישגיו צוינו בהדגשה יתרה: ”ראה, הוא כירורג מהדרגה הגבוהה ביותר, הגבוהה ביותר“.
ואילו אדם כמו דוד מקס, שהיה פשוט סוחר יינות שלא ידע להפיק צליל אחד יפה מאף כלי נגינה, פשוט לא דובר בו. כשאחיו אירחו בטרקליניהם ערבי מוזיקה קאמרית שבהם ניגנו בעצמם, מקס הביא את היין. ובטרקלין שלו, בבית ממרציפן בקהילת המרציפן, אי אפשר היה לארח נפש חיה, גם לא את דרי הבית, כי אסתר הקפידה שכל הכורסאות והספה יהיו תמיד מכוסות בציפוי לינוליאום שקוף. וגם לא נעלמה מעינינו העובדה שבנו היה רופא שיניים עשיר מאוד – כלומר, גנב תאב בצע, למרות שהוא עשה טונה של כסף ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. בכל אופן, למקס הייתה ביואיק. מכונית אמריקאית גדולה מהזן הישן, זולל הדלק, עם המנוע שמשמיע נהמה עמוקה והמושבים שמדיפים ריח עור יוקרתי. ובישראל של אמצע שנות ה־70 זו הייתה נחשבת מכונית מפוארת לכל הדעות. אבל באמריקה זו הייתה מכונית של כלומניק כמו מקס, וכשאני הכרתי אותו הוא נהג בה בצורה מוזרה ביותר, אוחז בהגה בחוזקה, פרקי אצבעותיו לבנים ממאמץ, רכון עליו כך שסנטרו היה ממש שעון על הדשבורד, רגלו בקושי מגיעה לדוושות הגז והבלם, ועיניו המביטות אל הכביש מצומצמות לכדי חריר. ישוב במושב האחורי, שואף מלוא הנחיריים את ניחוח העור האקסקלוסיבי, אצבעי מלטפת בערגה את כפתור החלון האוטומטי )בישראל פתיחת חלון באוטו הייתה אז פעולה ידנית חורקנית ומייגעת, שהצריכה לעתים לא מעט נחישות(, לא הבנתי את פשר ההתנהגות של מקס ליד ההגה, גם לא כשחלף על פני רמזור אדום או שלט עצור ושאל את אשתו אסתר הישובה לצדו מה היה צבע הרמזור הזה או מה היה כתוב בשלט הזה. ילדים לא שמים לב לעניינים כאלה. הם נהנים שמסיעים אותם. ולמקס היה את האוטו הכי מגניב. הרבה יותר מגניב מהאולדסמוביל של סבא שלי. שיעור בדיני כשרות יום אחד הוחלט לחגוג איזה אירוע משפחתי במסעדת סרטנים על המזח בבולטימור. צריך לומר שהמשפחה שלי הייתה מהזן המתבולל. לא המתהולל. ממש לא. אבל המתבולל.
בדור של אבי רבים וטובים נהו אחר משכב גויים ואף באו בברית הנישואים והעמידו צאצאים – שכולם היו קוורטרבקים וצ‘ירלידרז עם שיניים צחורות בתיכונים שלהם – עם גברים ונשים נוצרים שלא העלו בדעתם להתגייר, הרעיון היה מגוחך לחלוטין. הזרם הרפורמי, כולל אלה עם זמרי הגוספל השחורים בבית הכנסת, היה נטורי קרתא ליד המשפחה שלי, שהגדת הפסח שלה )השריד היחיד שנותר מימי הקומוניזם, לפני שההוצאה להורג של חבריהם המרגלים הזוג רוזנברג וההשתוללות הכללית של מקארתי הוציאו להם קצת את החשק לדבוק בהשקפת העולם הזו( הייתה אוסף של שירי טבע שנכתבו על ידי נזירות אוסטריות באלפים והובאו לאמריקה על ידי סבתי, שמצאה אצלן מחסה במנוסתה ברחבי אירופה מאימת מלחמת העולם הראשונה. ומכאן, שלאיש במשפחה הזו מעולם לא הייתה ולא יכולה הייתה להיות בעיה כלשהי עם אי־התאמתו של הסרטן לדיני הכשרות. להפך. הבעיה היחידה שלהם עם סרטן הייתה בדרך כלל שהוא לא לובסטר טבול חמאה מומסת.
למזח בבולטימור נסעתי עם מקס ואסתר, כמובן. והקשבתי למקס מקלס ומהלל את איכות בשר הסרטנים במזח של בולטימור, שבצלחות מסעדותיו מוגשים – לדבריו – המובחרים שבסרטנים בעולם, לא היצורים הקטנים ודמויי העכביש שאני אולי מכיר מהים התיכון )לא הכרתי(, אלא מפלצות מצולות אמיתיות, שצביטת הצבת שלהן יכולה לנפץ עצם של אדם. ואמנם, בהגיענו למסעדה הדריך אותי מקס איזה סרטן להזמין, והסרטן המהביל שהונח לפניי על צלחת לא אכזב. הוא היה בגודל של פריזבי. שריונו מכוסה פלפל שחור חריף. ציידו אותי בסינר, באזמל ובפטיש. והייתי יכול להתעסק באתגר הזה שעות, אילולא כמה דקות לאחר הרמת הכוסית, כשכולם עסוקים בהרגעת הרעב שנוצר כשמשפחה מורחבת שלמה צריכה להזמין אוכל במסעדה, שמעתי את מקס צווח בכאב, ”אסתר, הקוק־סאקר תפס אותי בנחיר, גודדאמיט!“.
הסרטן של מקס, התברר, הפגין עמידות ראויה לציון בפני שהייה ממושכת במים רותחים, וראה באור שלילי למדי את העובדה שמקס מנסה לפצח לו את השריון עם פטיש ואזמל, בזמן שהוא מנסה להתאושש מקלחת המים הרותחים. הוא הצליח לקרוע את נייר הדבק שכפת את הצבת השמאלית שלו, ומיאן להרפות מהאף של מקס גם לאחר שקרע את נחירו הימני לגזרים. רק מטגן הצ‘יפסים האקוודורי הצליח לחלץ את מקס מלפיתת המוות הזו. הבעלים כבר היה היסטרי. המראה של מקס עומד עם סרטן דבוק לו לפרצוף ודם ניתז מאפו לכל עבר כמו בסרט אימה דל תקציב סוג ב‘ עם אפקטים לא אמינים ותסריט גרוע עוד יותר על אודות פלישת סרטנים מהחלל החיצון, ממש לא היטיב עם הביזנס באותו ערב – ולקוחות מבוהלים החלו לצאת מהמקום. אבל מטגן הצ‘יפסים האקוודורי ידע בדיוק מה לעשות, אחרי שרב־המלצרים נכשל בניסיון להפריד את הסרטן מאפו של מקס בלי להפריד את אפו של מקס מפרצופו. האקוודורי, שבדיעבד התברר שזייף את תעודת ההסמכה למטגן צ‘יפסים, הגיח מהמטבח חמוש בלהביור והתיז להבת אש בכיוון הכללי של מקס והסרטן. מקס המפויח, עשן מיתמר משערו, עמד שם מתנודד, הלום משהו, הסרטן המת והחרוך מוטל למרגלותיו. ואז האקוודורי אמר, בזמן שחיכה למשטרה שהוזעקה לעצור אותו בעוון תקיפה בנסיבות מחמירות, ”רק אתם היהודים צריכים שסרטן יזכיר לכם מי אתם! אלוהים שלכם אמר לכם לא לאכול סרטנים. מה הסיפור שלכם? גם סרטנים אתם חייבים? אתם חייבים הכול?!“.
”היינו צריכים ללכת לאכול לובסטר“, אמרה אסתר. וגם זה משפט יהודי מאוד.
איור//תום אנגלר
רוצים לקרוא את מגזין ליברל? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
