לו אפשר היה, מה טוב היה לחזור לעולמן של נעמי ורות המואבייה. ”עמך עמי ואלוהיך אלוהי“ – וכי לא כל מי שאומר ”עמכם עמי“, גם ללא האלוה, ראוי שנקבלנו בתוכנו? וכי לא כל מי שאומר ”עמכם לא עמי“, רצוי שנכבד את רצונו? בא לו אדם מרוסיה או מסודן, או אפילו מאום אל־פחם, ומבקש לחלוק עם העם היהודי את גורלו – נאמר לו, ”ברוך הבא“. יושב לו אדון כהן או לוי בלוס אנג‘לס ומצהיר שאין בינו לבינינו ולא כלום – נענה אחריו, ”ברוך שפטרנו“. מה יותר טבעי ומתקבל על הדעת מזה?
אכן בעולם שכולו טוב, כך היה דורש כל ציוני חילוני שננהג. בגלוי או בסמוי, הציונות החילונית חתרה מלכתחילה להגדיר את היהדות על בסיס חדש: לא עוד דת של מיעוט בגולה שההשתייכות אליו נקבעת על פי ההלכה ומוסמכיה הרבניים, אלא לאומיות של רוב בארצו, המאופיין, כמו כל עם אחר, על ידי השפה שבפיו והאדמה שמתחת לרגליו; כל מי ששפה זו שפתו ואדמה זו אדמתו, עם זה יהא גם עמו. לא על לאומיות ארץ־ישראלית המנותקת מהדת היהודית חלמה הציונות החילונית בראשיתה, אלא על לאומיות יהודית בארץ ישראל המושרשת בדת היהודית אך עצמאית ממנה. האידיאולוגיה ה“כנענית“, האנטי־יהודית, אף על פי שהיו לה חוזים מראש, הייתה התפתחות מאוחרת יותר, הטמונה בסתירות הפנימיות של אותו חלום יפה אבל גם תמים.
כי עולמנו, למרבה הצער, אינו כולו טוב – ולא רק עולמנו היהודי־ישראלי, אלא גם עולמנו האנושי־כללי. פעם היה אדם רשאי לנדוד לו בעולם כרצונו, להתיישב היכן שביקש, ולהיהפך, הוא ומשפחתו, לבני המקום, ותוך כדי כך לצרפתים, לספרדים, או לאיטלקים, בלי שום צורך באישורים וחותמות. קמה המדינה המודרנית, הציבה שוטרי גבולות, הנפיקה רשימות אוכלוסין, דרכונים וויזות, ולבסוף, אחרי טלטלות מלחמת העולם הראשונה, גם חוקקה חוקי הגירה שהגבילו את זכות ההתאזרחות בה. עד 1914, למשל, כל מי שרצה להיות אמריקאי, ולא סבל ממחלות עיניים או מבעיות בריאות חמורות אחרות, היה צריך רק לקנות כרטיס לארצות הברית. החל משנות ה־20 של המאה ה־20, האפשרות הזאת צומצמה בהדרגה.
ובכל זאת, ברור לכולנו: שאלת ”מיהו יהודי“ במדינת ישראל שונה משאלת ”מיהו אמריקאי“ בארצות הברית או ”מיהו צרפתי“ בצרפת. הסיבה לכך ברורה: בארצות הברית, בצרפת ובשאר המדינות המתוקנות, אשרת מהגר, ככל שהשגתה קשה, אינה קשורה ברקע הדתי של המבקש ואין לדתו של המעוניין התאזרח או לאזרח הוותיק שום מעמד חוקי: דין הקתולי כדין הפרוטסטנטי, ודין שניהם כדין היהודי, המוסלמי, הבודהיסט ונטול הדת. בין כל הארצות הדמוקרטיות שבעולם, רק מדינת ישראל, בתוקף היותה ”מדינה יהודית“, מפלה בין מהגר למהגר ובין אזרח לאזרח על בסיס דתי. הגורם ההיסטורי למצב הזה הוא שהמהפכה שביקשה הציונות החילונית לחולל נעצרה בחצי הדרך; הציונות הצליחה להקים מדינה יהודית אך לא להגדיר מחדש את העם החי בה. התוצאה ההיסטורית היא מציאות בעייתית ביותר, המקשה על ניהול חיים דמוקרטיים בישראל, מסבה אי־נחת לכל ישראלי הדוגל בערכים ליברליים, ומוציאה את דיבתה של ישראל בעולם כמדינה ”גזענית“ – האשמה שיש בה הרבה גוזמה, אבל גם משהו מן האמת.
איך מתירים את הסבך ההיסטורי שנקלענו אליו? ברור שאין פתרונות קלים. ההיסטוריה המיוחדת של עמנו שיצרה את הבעיה תצטרך, כך נראה, דורות לא מעטים ליישב אותה אחת ולתמיד. בינתיים, הנה רעיון צנוע אחד. במדינות מערביות רבות קיימות ”בחינות התאזרחות“ – כלומר, בחינה כתובה או בעל־פה שבה מתבקש המתאזרח להפגין ידע בסיסי בשפת המדינה, בחוקיה ובמנהגיה כתנאי להצטרפות אליה. למדינת ישראל אין בחינה כזאת, אך ליהדות יש: קוראים לה תהליך גיור, וגם היא דורשת הפגנת ידע בסיסי בשפת היהדות, בטקסיה ובאמונותיה. היום, כידוע, תהליך זה קשה ומסורבל: הוא כולל הבטחה לשמור על אורח חיים דתי ולעתים גם פיקוח רבני על קיומה, ולא רבים מוכנים לעבור אותו. ברם לא תמיד היה כך. היו תקופות שבהן רבנים הקלו בגיור והסתפקו, נוסף לידע הנדרש, בהצהרת אמונים שלא הייתה שונה בהרבה מהצהרתה של רות.
האם אפשר לדמיין שתהליך הגיור, כשהוא מנוהל בהסבר פנים ובלי התחייבות מצד המתגייר לקיום המצוות המעשיות, יוכל לשמש כחלק מ“בחינת התאזרחות“ של מדינת ישראל? האם ניתן לתאר שהשימוש המושכל בו יאחד חלקים גדולים של הציבור החילוני והציבור הדתי מאחורי דרך הצטרפות לעם היהודי שהיא מספיק קשה להרתיע את הלא רציניים ומספיק קלה לעודד את הרציניים? האם אפשר לחשוב על יום שבו אותו רוסי, סודני, או אפילו ערבי ישראלי, יוכל להפוך על ידי ”בחינת התאזרחות“ כזאת לאחד משלנו בלי לפגוע ברגשותיו ובכבודו העצמי? זה לא יפתור את כל הבעיה של ”מיהו יהודי“, אבל חלק זה יפתור גם יפתור. למה שלא נאפשר למי שמצוי בתוכנו ורוצה, לומר ”עמך עמי“ גם היום?
הלל הלקין הוא סופר, מחבר הספר ”מכתבים לידיד יהודי באמריקה: פולמוס ציוני“
–
- לאן הולך הכסף היהודי בבחירות האמריקאיות // הטור של ניצן הורוביץ
- ד"ש מזקני ציון: מסע בעקבות ההשפעה של היהודים בפוליטיקה העולמית // אורן נהרי
- הר הגעש בידינו // מה הפך את צומת שלוש הדתות לנפיץ כל כך? מסע היסטורי // מאת: יותם ירקוני
