בשלהי אוגוסט, בתום 50 ימי לחימה, התייצב בנימין נתניהו בזמן צפיית שיא בטלוויזיה למסיבת העיתונאים לסיכום מלחמת ”צוק איתן“. היה זה קיץ ארור בשביל ישראלים רבים, אבל אין לי ספק שאף אחד מהם לא ציפה לשמוע מראש ממשלתו מילים שירוממו את נפשו, יזדהו עם כאבו, ינסכו בו תקווה או יסחפו אותו בחזון שהן מביעות. לצדו של נתניהו היו שני עמיתיו לניהול
המערכה, שר הביטחון והרמטכ“ל. ובשניהם ניכרו הלחץ, המתח והתשישות הכבדה. יעלון החמוץ וחמור הסבר, וגנץ – שתמיד נראה כמו שחקן משנה זניח בסרט הוליוודי עתיר כוכבים משנות ה־60 על מלחמת העולם השנייה – היו כה כמושים ונבולים עד שלפרקים נראה היה כי הם קורסים לנגד עינינו כבמערכון סאטירי. לזכותם ייאמר שהיה בהם דבר־מה אנושי למדי. בניגוד אליהם, נתניהו, שיער שיבתו שטוף בגון סגלגל מארון מוצרי הטיפוח העצמי של ניסים משעל, נראה רענן יחסית. משל כל זה לא מספיק נוגע לו. שפתיו עודן, כבתחילת דרכו, מתעקלות כלפי מעלה בזווית פיו, יוצרות את החיוך הזחוח שהיה לסימן ההיכר שלו. בחנתי אותו, כפי שעשיתי אינספור פעמים בעבר, וחיפשתי, כתמיד, רמז כלשהו לפענוח חידתיותו המטרידה, המעיקה.
והפעם, נדמה לי, הבנתי משהו בקשר למה שאפשר לכנות ”פרדוקס נתניהו“.
רוצים לקרוא את טורו המלא של רוגל אלפר? הירשמו לקבלת גליון מתנה
איור// תום אנגלר
