פתח דבר
ביום ראשון, 3.8.2014, חיכו חוקרי המשטרה לחברת הכנסת חנין זועבי שהוזמנה להתייצב לחקירה. זועבי לא הגיעה שוב, בפעם השנייה בה זומנה. אופייני.
כתבת הפרופיל הזו יצאה לדרך עוד בטרם המלחמה בעזה. המלחמה הזו תדלקה אותה בכוחות חדשים, ברלוונטיות מחודשת. לפניה, היו מי שאמרו שהיא גמרה את הסוס. שהפרובוקציות שלה נמאסו. הבוטות מביכה. שיקול הדעת דפוק. היעדר הרגישות מקומם. בפוליטיקה, ובעיקר בתוך המגזר הערבי־ישראלי, תחושות המיאוס ממנה גברו. זועבי אמנם יושבת בבטחה בכנסת עד סוף הקדנציה, אבל מעמדה ספג מכה קשה באוקטובר האחרון. רק 3,812 אנשים הצביעו לה. שישה אחוזים מהבוחרים.
נדמה שאת העיתונאים היהודים היא מסקרנת יותר. אחת מהן, המזוהה עם השמאל, מגדירה את זה כך: "היא עקבית. חכמה. יש לה קו מנומק. קונטקסט ברור. היא לא מטורללת. אלא שהיא לא יודעת להתראיין. והיא אישה מורכבת. המחסומים הרגשיים שלה הם שאחראים לביזאריות שלה. כי היא כולה שכל. ומכיוון שהיא גם לא יודעת להתראיין – נוצרת הדמות הביזארית. שימי לב, אלה לא גחמות. והכי נורא – היא לא נעלבת. כמה שחובטים ועולבים בה – הראש נותר זקוף. אז שלא יתפוצצו?".
אבל כשחזרתי אל המגזר הערבי, שמעתי שוב ושוב את אותו משפט. "לכם יש את מירי רגב ודני דנון – ולנו יש את חנין זועבי". וכמו שרגב חוגגת כשהדם רותח, גם זועבי מסמנת קיץ גועש במיוחד. עם חטיפת הנערים ביוני, היא הרעידה מדינה שלמה באומרה שה"חוטפים אינם טרוריסטים". ועדת האתיקה של הכנסת הפילה עליה את העונש המרבי המותר, באופן חסר תקדים. חצי שנה של השעיה מפעילות הכנסת.
פרק א: אמא מסננת את השיחות
– שלום חנין, את מוכנה להיפגש בשדרות רוטשילד בתל אביב? נסתובב קצת, נראה אם גם בבועה התל אביבית את מלהיטה את הרוחות.
היא הסכימה מיד. יום־יומיים עברו, והכול התהפך. הדרום התחמם, וכך גם קבוצות במגזר הערבי־ישראלי. באחד מימי השישי התברר שהובילה הפגנה בחיפה. דווח על קריאות כ"קסאם חביב, תקוף את תל אביב!". היא לא הייתה אומרת בחיים משפט כזה, אמרו לי. ההפגנה, מכל מקום, התגלגלה לפסים אלימים. חברת הכנסת זועבי נאזקה. ומיד שוחררה. היא התעמתה עם השוטרים. בדיוק כמו שני השוטרים הערבים שאיתם התעמתה לאחר דיון בבית המשפט בנצרת, עלבה בהם ולדבריהם קראה לאזרחים לירוק עליהם. אותה תקרית שעליה נתבקשה להגיע לחקירה. את תיעוד ההפגנה אפשר לראות ביוטיוב. חלק מהסרטונים הועלו מטעמה. האינטלקטואלית שהזמנתי לסיבוב בתל אביב מופיעה בהם כפרובוקטורית גסה. צווחת, מגדפת ומסיתה כמוכרת בשוק.
"אני מבטלת את שיתוף הפעולה עם הכתבה", הודיעה בבוקר בו היינו אמורות להיפגש.
| סליחה?
"אני לא עושה את הכתבה הזו".
– את מתבלבלת. את המרואיינת, לא העורך.
אבל אז נזכרתי במה שאמרו לי עליה: היא מתבלבלת בדקויות. מוותרת על עידונים. יורה את השורה התחתונה והולכת: אין כתבה, היא אמרה, חאלס! לאחר מכן, אמה הופקדה על סינון השיחות.
ככל שנקפו הימים נדמה כמעט הביקורת ששמעתי בתחילת הדרך. אנשים ששוחחו עמי התקשרו וביקשו להוציאם מן הסיפור. הדברים שנאמרו שינו את אופיים. כמו שהסבירה לי אחת העיתונאיות החשובות ברחוב הערבי: "עכשיו, אחרי הפעילות של אביגדור ליברמן? אחרי מה שאמר עלינו והקריאה להחרים עסקים במגזר? אני לא רוצה לדבר עליה. עכשיו אנחנו צריכים לעצור את הקרבות הפנימיים.
"הוא שר החוץ של מדינת ישראל", סיכמה, "ואת יודעת איך מתייחסים אלינו עכשיו ברחוב היהודי? השתתפתי בהפגנה ההיא בחיפה. בשלב מסוים חששתי שם לחיי. ממש כך. והרי לא אמרתי דבר נגד קיום המדינה. בחיים לא פחדתי ככה. היו מכות נוראיות. המשטרה הלכה עם האלימות כמו בסרטים הכי מפחידים שמקרינים בקולנוע. זהו. אני מצטערת. ניפגש בימים אחרים ואז נשוחח".
וכך, למרות שגיאותיה, למרות האכזבה ממנה, זועבי יכולה לסמוך שוב על המציאות הישראלית ועל הגזענות היהודית, שיעלו את קרנה שוב במגזרה שלה. אייקון שדועך, וזוהר שוב. מנהיגה בעיני עצמה רוב הזמן, אבל במיעוטו של הזמן פיגורה בולטת. כזו שמערערת בגלוי על יסודות המדינה. היא מזינה את אביגדור ליברמן, כמו שאביגדור ליברמן מזין אותה. לפני כשנה ראיינה אותה נחמה דואק בערוץ הכנסת.
דואק: "את מדברת על שתי מדינות, נכון? שתי מדינות לשני עמים".
"לא", ענתה זועבי, נהנית לתקוע את האצבע בעינה של דואק. ובעין הצופה. "אני מדברת על מדינה פלסטינית מעבר לקו הירוק. ועל מדינת כל אזרחיה בצדו האחר של הקו".
דואק: "את הרי לא מתכוונת לזה באמת, נכון?".
זועבי: "אני כן".
דואק: "אבל למה שלפלסטינים תהיה מדינה ולנו לא?".
זועבי: "כי אנחנו הקורבן ומגיע לנו".
"לפעמים אני חושב שהיא נופלת טרף למניפולציות תקשורתיות. וזה, לדעתי, מצביע יותר על נאיביות מאשר על תחכום", כך אקדמאי בכיר שעוקב אחרי זועבי מקרוב. "לכן עברה דמוניזציה מלאה. היא ואני הרי לא מסכימים בכל דבר. ובכל זאת אני אומר: נעשתה לה דמוניזציה מלאה. כי היא הרי תומכת בזכויות הלאומיות המלאות של העם הפלסטיני – לצד מדינת ישראל: שתי מדינות ליברליות. דמוקרטיות. ללא חריגה מתכנית החלוקה. האזרחים הם הריבון ולא הלאומים. אז אמנם היא יכולה לומר לעתים דברים פרובוקטיביים, אך בסופו של דבר מדובר בתפיסת עולם לאומית, ליברלית וחילונית. כזו שתומכת בזכויות אזרח ובזכויות אדם".
| היא אומרת שלא תהיה כאן מדינה יהודית יותר.
"טוב, מה את רוצה שאגיד?".
פרק ב: הזועבים בשדות העמק היהודי
משפחת זועבי היא אחת המשפחות הגדולות במזרח התיכון. בניה יושבים בצמרות השונות בסוריה, בירדן ובמדינות המפרץ. אבל סיפור קשריה עם הציונות מרתק מכל אלה. בשנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת הם סייעו לקרן הקיימת לישראל לרכוש קרקעות בעמק יזרעאל. קשריהם עם היהודים הביאו להגדרתם בעיני רבים כבוגדים. כנופיות של המופתי פשטו על בתיהם, והם התגוננו באמצעות ארגון עצמאי שהקימו, במתכונת "השומר" הציוני. במהלך מלחמת העצמאות גירשו צבאות ההצלה הערביים את בני משפחת זועבי מכפריהם בעמק יזרעאל, כי הניחו שיסייעו ליהודים. מאוחר יותר, היו אלה אנשי "ההגנה" שהחזירו אותם לבתיהם. והם התמסרו לשלטון החדש.
בניה של משפחת זועבי היו חלק מנוף ילדותי בעמק. שכננו פלטיאל סלע, "שומר שדות העמק", היה זה ששכנע אותם לבחור במדינה היהודית, ולא לברוח. הזועבים, אסירי התודה, נמנו עם חבריו וסוכניו הקרובים. אבל אנו, הילדים שצפו בהליכותיו, לא ידענו דבר וחצי דבר מכל זה. ליד ביתו של "פלטי" היה תמיד הג'יפ המיוחד שלו והמון גברים ערבים עם או בלי נשותיהם, שהתארחו בחצרו. בכל שבת החגיגה הייתה מתרחבת, וליד הג'יפ חנו מכוניות נוספות. רק לימים למדתי שפלטי ז"ל היה מחשובי החוקרים של המודיעין הצבאי בצפון. זה שטיפח את השיעים בדרום לבנון וביכה אחר כך את הפיכתם לאויב.
היית מגיע אז לפלטי, שותה קפה. משוחח בערבית. מרכל. נהנה. תוהה אם ניתן בכל זאת לחבר לביתך קו חשמל, ובתמורה מגיש ידיעה או ניתוח שפלטי חיפש. עמירה דוד, בתו של פלטי, סיפרה לנו על קשרי המשפחה עם זועבי. זה החל בראשית המאה הקודמת. בעת שסבה, ישראל קוריס, מראשוני פתח תקווה, חזר מגלות בצרפת. האיש היה חבר באגודת השומר של אברהם שפירא, גבר חזק וגדל מידות. במהלך אחד הסכסוכים רצח כנראה ערבי ומיד אחר כך, מפחד נקמת דם, הוברח לצרפת. זמן־מה לאחר שחזר, הצטרף למושב חדש שהחלו להקים אז – בלפוריה – בלב עמק יזרעאל. פלטי סיפר על ילדותו שבה עבד ושיחק, כתף אל כתף, עם ילדי הערבים שבעמק. ומשפחת זועבי הייתה אז, כאמור, המשפחה הגדולה באזור.
פלטי, מראשוני קהילת המודיעין לפני ואחרי הקמת המדינה, תחזק את קשרי מערכת הביטחון עם הזועבים, עד סמוך למותו. כילד עבד ושיחק בשדות עם ילדי הערבים. זרעו, קצרו ואגדו אלומות. יחסים טבעיים של נערים שגדלו בשדות העמק. הכרתי אותו בימי ילדותי, שלי, בעפולה. היינו שכנים. בביתו, הקרוב לביתנו, נמצאו תדיר כמה מבני משפחת זועבי. באותן השנים העבירה המשפחה למדינה אלפי דונמים מאדמותיה. בתמורה קיבלו חשמל ומים וכבישים. לא ברמה של רמת אביב, אבל גם הכבישים של עפולה באותם ימים היו מתפוררים כבר בגשם הראשון.
כך היו שותים, מדברים ומשוחחים על ענייני העולם. בכל שבת התכנסו שם עשרות מבני המשפחה הידועה. זה ביקש צינור מים, אחר נשא ונתן על חשמל או קו טלפון לביתו. ילדי השכונה עקבו מרחוק. מעולם לא ידענו מה באמת קורה שם. אחר כך, כשהשתחרר מצה"ל והצטרף לחברו הטוב, אברהם יפה, שהקים אז את החברה להגנת הטבע, הזועבים המשיכו לזרום לביתו. הם השתתפו בחגיגות המשפחתיות של פלטי. אחד מבניהם היו מבין נושאי הארון שלו לבית הקברות. כתף אל כתף עם ותיקי העמק וצמרת צה"ל.
פרק ג: הדור של חנין משנה כיוון
זיכרון נוסף. קופת החולים של השכונה. הנשים של משפחת זועבי היו מגיעות עם התינוקות החולים למרפאה היחידה באזור. לבושות שמלות כפריות צבעוניות וענקיות. הפרחים הענקיים שעל הבד הודפסו בצבעים עזים, שכמותם לא נראו ברחוב היהודי. הן היו ממתינות שעות למקומן בסוף התור. מיניקות, מאכילות ומחכות בשקט. אבל התינוקות בכו. ואולי הדביקו ונדבקו במהלך השעות הרבות שחיכו שם. האוכלוסייה גדלה, נעשה צפוף. יום אחד נמצא פתרון. נשות זועבי החלו להמתין לתורן מחוץ למרפאה. על הדשא הקטן, ליד מדרגות הכניסה. כילדה חשבתי שככה בטח נוח להם יותר. ואיך זה שלזועבים מרשים להתנחל על הדשא בכניסה למרפאה ורק אנחנו צריכים לחכות ליד דלת הרופא. מחשבות של ילדים. תהינו, כילדים, למה הגיעו בעצם לעפולה. השכנים ממרחביה ומבלפוריה ומתל עדשים, שעמם למדנו בבית הספר, הרי היו להם מרפאות משלהם.
עמירה דוד (סלע): "לפני כשנה השתתפתי בקבוצת תמיכה שנפגשה בגבעת המורה. דיברנו יום אחד על המשפחה. המדריכה אמרה: קחו את עצמכם לילדות שלכם. ואני נזכרתי בהוריי, בבלפוריה, וריחפתי אליהם. וכשהתעוררנו המדריכה שאלה אותי, מי היה אבי. סיפרתי עליו, על אבי פלטי.
"אבא שלך פלטי? עניתי כן. המנחה, ערבייה במוצאה, אמרה חכי רגע. היא התקשרה לאמא שלה, ודיברה בערבית. אל תשאלי, אני יושבת עכשיו עם קבוצה ובין החברים יושבת במקרה גם הבת של פלטי.
"ואז היא חזרה ושאלה, לדודה שלך קוראים רחל? לדוד יואל? וכך התברר שהסבא שלה, ממשפחת זועבי, היה חברו הקרוב של הסבא שלי. ושהוא זכה לשאת את ארונו של אבי לבית הקברות".
בין לבין התברר כי הרל"ש של נפתלי בנט, שלום שלמה, הצטרף עם נישואיו למשפחת קוריס הוותיקה מבלפוריה. שלמה מתגורר עתה על האדמות שעיבדו במשותף בני קוריס וזועבי. גם אם הוא מכיר את ההיסטוריה באופן חלקי, סביר להניח שהבוס שלו אינו מודע לתולדות המרקם היהודי־ערבי בעמק. חלק ממצביעיו, אלה שהצביעו בעבר גם לרחבעם זאבי (גנדי), היו רוצים לראות את כל ערביי ישראל במקומות אחרים. לגנדי, חסיד הטרנספר, ייחסו את האמירה "אנחנו נגרש את כל הערבים מישראל. חוץ ממשפחת זועבי". נהגו לומר את זה בצחוק. הדור של חנין כבר מבין עד כמה מדובר בעלבון.
זועבי נושאת את ההיסטוריה הזו בדמה. היא מתעקשת לעשות מפנה אישי חד של 180 מעלות מההיסטוריה המשפחתית שלה. ולהיות בוטה וברורה ככל האפשר. לפני כשנה התלוותה לדני קושמרו, לצילומי כתבה.
זועבי: "אל תשמע לערבי הטוב שאתם המצאתם מרוב פחד".
קושמרו: "סליחה, אלה דודים שלך שהיו חלק מהממסד הציוני המשוקץ. חברי מפא"י ומפ"ם. האחד סגן שר הבריאות, השני…".
זועבי: "נכון, ועכשיו בא הזמן שהערבי הפלסטיני המדוכא הזה הרים את הראש שלו ואומר לך מספיק".
קושמרו: "הייתה לך בעיה להישבע אמונים למדינת ישראל עם השבעתך בכנסת?".
זועבי: "לא הספקתי לחשוב, זה היה ככה אוטומטי. תגיד, אתה יודע כמה אחוז שווה המשכורת שלי ביחס לאדמות שהפקעתם מהמשפחה שלי?".
קושמרו: "יש לך משהו טוב לומר על המדינה?".
זועבי: "לא. כלום".
פרק ד: יום האדמה של הילדה חנין
היא נולדה לתוך התרבות החמולתית של נצרת, ב־1969. נצרת הייתה אז עיר קטנה. מסורתית. אך לא דתית במופגן. משפחתית. מקפידה על "כבוד". הוריה כבר היו שלובים היטב במפלגת העבודה. קרוב משפחתה, סייף א־דין זועבי, היה ראש עיר הולדתה וגם חבר כנסת של מפא"י. גם דוד נוסף, עבד אל־עזיז זועבי, שימש באותם תפקידים – ראש עיריית נצרת וחבר כנסת (מפ"ם). דוד אחר, עבד אל־רחמן זועבי, כיהן כשופט בית המשפט העליון. אביה עבד כעורך דין ולימים כיהן כשופט בבית הדין השרעי וחבר ועדת הערעורים – הערכאה השיפוטית העליונה – בבית הדין הדתי. אמה מפקחת ומורה למתמטיקה במשרד החינוך.
היהודים רצו להאמין שערביי נצרת מבסוטים עד הגג. שאחרי שגילו, לאחר מלחמת ששת הימים, מה גורלם של אחיהם בשטחים – יכירו תודה. הכלכלה פרחה. הממשל הצבאי שישב עד אז בנצרת יצא מן העיר. אלפי תיירים ישראלים וזרים הגיעו אליה לאכול חומוס ולרכוש קערות נחושת, כלי זכוכית וגלביות מחברון.
נצרת עילית שהוקמה עשור שנים קודם לכן כיישוב יהודי נראתה מן השוק כשכונה זעירה. ענייה. ארבע שנים אחרי שנולדה, הגיעה מלחמה אחרת לגמרי. האם חנין זוכרת דבר־מה מקרבות יום כיפור? בני העמק וההרים שסביב עקבו במשך שעות אחר תנועת מטוסי הקרב ברמת דוד. סופרים כמה יצאו וכמה חוזרים. משלבים אצבעות בתקווה. וזה לא תמיד הצליח, אגב. חלק מהתושבים הערבים באזור חשו במתיחות מסוימת, אבל לא כזו שתפרק את המרקם העדין המתגבש לאטו.
כמה שנים אחר כך, כשהייתה בת שבע, הודיע מינהל מקרקעי ישראל על הפקעת קרקע בגליל. כולם ידעו שמדובר בבניית רזרבות לתכנית ההתיישבות לייהוד הגליל. ערביי הגליל התפוצצו מזעם ומתסכול. המערך קרא לראשי הערים ולתומכיו לכינוס חירום בשפרעם. הוריה, להזכיר, היו אנשי המערך. המון מפגינים הקיף את מקום הכינוס והוא התפזר. במרץ 1976 הושבת המשק הערבי במחאה נגד "אפליית הערבים במדינת ישראל". הצבא והמשטרה נכנסו בכוח ליישובים. שישה מפגינים נהרגו. בנצרת – איש לא נהרג. אבל מי יכול היה שלא להזדהות עם כאב המתים? הוריה שמרו אז מרחק ביטחון מכל זה. הם היו צעירים. בנים לפלח המשכיל והמבוסס של משפחת זועבי. אבל אפשר לנחש את החרדה והזעם ששטפו את הבית. והבת הבכורה, חנין הקטנה, מה היא לקחה עמה מאותם אירועים?
ילדי זועבי, על פלגי המשפחה השונים, ידעו הקנטות וביקורת לא פעם. עוד לפני התגברות הרגש הלאומי בקרב חלק מבני המגזר, כבר היו כאלה שראו בהם בוגדים, משת"פים. אבל הזועבים, כמו אלה שהסתכלו עליהם בעין עקומה, הרכינו כולם את הראש ושתקו. מאז מציין המגזר את התאריך הזה, "יום האדמה", בהשבתה כללית. החנויות סגורות. דלתות בתי המלאכה מוגפות. רק מוסדות השלטון והבנקים ממשיכים לעבוד. משרד החינוך הכריח אז את בתי הספר לפעול כרגיל ביום האדמה. זאת, על אף שידע כי מנהלי בתי הספר ישתפו פעולה עם יד נעלמה שתיידה אבנים אל חלונות הזכוכית של המוסד החינוכי. וכיוון שזה יהיה נורא מסוכן – לא תהא ברירה אלא לקצר את יום הלימודים. ולשלח את התלמידים, במהירות, לביתם.
כך נראתה הילדות בנצרת. יחלפו עוד שנים עד שמשרד החינוך יתעשת ויקטע את המסורת. ביום האדמה, בתי הספר של המגזר מושבתים. ולמחרת, חוזרים לעבוד כרגיל..
פרק ה: זיכרון יצירתי והתחלה רועשת
זועבי לא תמיד התלהמה. היא החלה את פעילותה בווליום מרוכך בהרבה. בקמפיינים האישיים הראשונים שהובילה, שילבה סיפורים זעירים על ימי ילדותה. הלב הלך שבי אחריהם. כך למשל סיפרה על זכייתה בתחרות הארצית לכתיבת חיבורים, כשהייתה בת עשר. בתחרות ההיא השתתפו ילדים יהודים שכתבו בעברית, וערבים שכתבו בשפתם. הזוכים הוזמנו לטקס חגיגי בבית הנשיא בירושלים.
אבל אני, הוסיפה בערך כך, ראיתי את דגלי התכלת־לבן ולא הבנתי מה הם. כשחזרתי הביתה שאלתי את אמי: מה מייצג הדגל ההוא? זה הדגל של מדינת ישראל, ענו. אבל אני פלסטינית, איפה הדגל שלי?
בדיעבד, הסיפור נשמע מוזר. עיוות נוח של הזיכרון או של המציאות, לטובת הנרטיב. ילדה אינטליגנטית בת עשר שלא מכירה את דגל ישראל? היא גם אמרה שלא זכרה מי היה הנשיא. ילדה מנצרת שזוכרת כל פרט באותו מאורע, רק לא בארמונו של מי ביקרה בירושלים ביום חגה?
כן, לזועבי נוח להמציא, כנראה. כילדה, היא למדה בכלל בבית הספר הפרטי סנט ג'וזף, של הכנסייה הקתולית בנצרת. בית ספר שנחשב לאחד המשובחים בישראל. בית היוצר לאליטה החדשה של יום המחר: רופאים, עיתונאים, עורכי דין ואנשי מחשבים במספרים מרשימים. אפשר למצוא את בוגריו באקדמיות ובמוסדות משובחים בכל העולם. סנט ג'וזף נהג לציין את החגים המוסלמים והנוצריים כאחד. לימד עברית בתכנית מורחבת. ביום העצמאות הניפו בחצרו את דגל המגן דוד. דגל פלסטין טרם הונף בנצרת. לכל היותר אמרת אז, ביום העצמאות, ההמנון הישראלי לא משקף אותי. זה הכול. והנסיכה לבית זועבי? ילדה שקטה ולמדנית כמותה. היא לא ידעה במה מדובר?
בפרק אחר של הרצאתה נהגה לספר על אביה, ששינן לילדיו את נאומיו של נאצר. קרי, שחינכם למהפכנות ולאומיות פן־ערבית. אבי, אמרה בערך כך, ידע בעל פה נאומים של נאצר. אבל האמת היא שאביה היה חבר המערך (מפלגת העבודה), וקשה להאמין שהיה מתמנה לכס השיפוט לו היה מהפכן נאצריסטי. קל יותר להניח שהסיפור נולד בעת שביקשה לשכנע כי עמדותיה דומות לאלה שפרחו באביב הערבי. אולם עם שקיעת האביב, הטרנד התיישן. הפן־ערביות של חנין זועבי פינתה מקומה לטרנדים אחרים. ואולי אני חושדת בכשרים. וגם עתה היא חוזרת ומספרת, שאביה, חבר המערך, היה בעצם נאצריסט מוסווה.
"בילדות שלי הייתה יותר מדי רצינות", סיפרה פעם. "למעשה, היה לי חסך במשחקים של ילדים קטנים. לא הייתי משחקת הרבה. לא היה לי ניסיון בלצאת ולשחק מחוץ לבית. אני זוכרת את עצמי יותר צופה בשכנים משחקים". זועבי מחזיקה בתואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה. היא אדם משכיל. ברור שגם הסיפור הזה נועד להסביר דבר־מה. אולי לחזק את התווים הרציניים במותג האישי שהיא משווקת. אולי לבלום מראש את הטענות על התנהלותה היבשושית. על היעדרו של הצחוק. היא אינה אשת רעים כמו חברה למשכן אחמד טיבי, נניח. היא יותר הגרסה הנשית־ערבית של יריב לוין. יבשושית, רצינית וקיצונית. מהו גורלם של ילדים שאינם מתנסים במשחקים כמו שסיפרה. מה אחריתם של מי שלא למדו לריב ולהתפייס. לתת ולקבל. להתעקש ולהתפשר. איזה מבוגר יצמח מילד שלא התנסה בהכרח לשאת ולתת עם אחרים. שגם להם יש זכויות. זועבי, אומרים, מתקשה לנהל את יחסי האנוש שלה.
בתחילת 2009, כשנכנסה לראשונה לכנסת, האישה הערבייה הראשונה שנבחרה למשכן מטעם מפלגה ערבית, הוזמנה לראיון משותף בערוץ הכנסת עם רחל אדטו מקדימה. לעובדי משכן הכנסת ונבחריו יש חיים חברתיים אופייניים. ללא קשר לעימותים הסוערים שעל המסך. רוב השנים, לפני שמירי רגב גילתה דציבל חדש בצרחותיה על נבחרים ערבים, או שאנסטסיה מיכאלי שפכה כוסות מים, היה דו־קיום בגבעת רם. אחרי הכול, מדובר במקום עבודה משותף. מלא יחסים שונים ומשונים, וחברויות לא שגרתיות. הערוץ החליט לקבל את שתי הנבחרות הטריות בחיבוק. המנחה אורית לביא־נשיאל פתחה את התכנית בחום לבבי. אולם בתוך דקות אחדות החלה לשקוע עננה כהה על המקום. זועבי ירתה חצים מורעלים באולפן, ביזתה באמרות קשות את המדינה ואזרחיה היהודים. קשה היה להמשיך בשיחה. אדטו נאלמה דום. הבמאי, העורך והצלמים השתנקו. המנחה הייתה מוכת הלם. עמדות נוקשות זה טוב ויפה, אבל מדובר בראיון ראשון, מרוכך. שיחת היכרות. מי נכנס ככה לבית חדש?
האירוע הזה היה סימן לבאות. התחלה סוערת לפרופיל ציבורי גועש במיוחד. את שחשו אז בערוץ, חשו מאז גם רבים במשכן. קשה למצוא לה הרבה אוהדים, גם בקרב מי שעבדו איתה בסיעתה שלה. מי מעליב מארח עוד לפני שפתח את דלתו? הכעס והעלבון שנוצרו אז – עומדים גם היום..
פרק ו: נעים להכיר, עזמי בשארה
זועבי למדה, כאמור, פסיכולוגיה ופילוסופיה. הקמפוס הצפוני של חיפה נודע כבר אז ביצירתיות וברדיקליות הפוליטית שלו. צעירים ערבים אמביציוזיים ושוחרי דעת הגיעו אליו מכל הצפון. הם חגגו את הניתוק מן הבית בפעילות חברתית ופוליטית תוססת. בני המזל (והקשרים) שביניהם התגוררו במגורים המוזלים של מעונות הסטודנטים. שתי סטודנטיות בחדר. שלושה חדרים בדירה. וכן, לבת של זועבי היה אמנם מזל, אבל גם קשרים בצמרת. התחלה ורודה, לכאורה. ואז פרצה האינתיפאדה הראשונה. הרחובות הוצפו דם – בשני צדי הקו הירוק. יצחק רבין הודיע שעצמות יישברו. תעשיות הביטחון יצרו כלי חדש לפיזור הפגנות, "חצצית" – מרגמה פרימיטיבית שירתה ג'ולות עטופות בגומי אל גוף המפגינים. אילן בירן, מפקד פיקוד המרכז, אימץ במבוכה את הפלא החדש. הזעם והתסכול עלו לשמים. הסטודנטים הערבים הפגינו לא פעם.
הם נהגו להתכנס בבניין המרכזי של האוניברסיטה, ב"רחבת ה־600", לעצרות המחאה שארגנו. הרחבה הפכה לא פעם לשדה קרב מקומי. קטטות ומכות ותגרות, לפעמים גם דם. אבל לחנין זועבי לא היה חלק בזה. היא התמקדה בלימודים. ישבה בספרייה, וכמו שאמרו באותם ימים, "חרשה ת'חומר". עזמי בשארה, כבר אז מנהיג צעיר בולט ורדיקלי של הדור הצעיר של ערביי ישראל, הגיע להרצות במקום גם הוא. רק מאוחר יותר, כשתעבור חנין לירושלים ללמוד לתואר שני בתקשורת ועיתונות – תכיר את האיש.
באותו יום בירושלים, סיפרה, התחוללה נקודת המפנה בחייה. לא היה דבר מיוחד בבוקר ההוא. היא הגיעה לקמפוס ואחת מחברותיה הציעה לקפוץ להרצאתו של ד"ר בשארה. וכל השאר היסטוריה. עזמי בשארה היה אלילן של בנות ירושלים. ערביות ויהודיות. פיקח ונועז כשד. קומוניסט, נוצרי שאביו היה איש משרד הבריאות. הוא למד פסיכולוגיה, משפטים ופילוסופיה וכבר מימיו הראשונים בקמפוס האוניברסיטה העברית נודע כפעיל פוליטי נוטף קסם. הוא נע ונד בין אוניברסיטת ביר זית למכון ואן ליר, לאוניברסיטה העברית, למערכות העיתונים שישבו בירושלים ואז למלון קינג דיוויד לפגישות שונות ומשונות. נהנתן גדול. אידיאולוג ענק. והוא הרי ידע מן הרגע הראשון שלנסיכה הרכה של זועבי יש פוטנציאל שטרם מומש: מוכשרת, תמימה ונאמנה מעצם טבעה. סוערת. וחשוב לא פחות – ברחבי הצפון חיים כ־10,000 בני משפחתה, וסביבם עוד אלפים רבים במעגלים שונים. ולכל אחד מהם יש אצבע בקלפי. ולפעמים, גם שתיים.
גם בשביל בשארה, ההיכרות עם זועבי הייתה רגע חשוב. בתוך זמן קצר צירף אותה לרשימת הצעירים שאסף למפלגה החדשה שהקים, בל"ד, בשנה בה נרצח יצחק רבין. זו הייתה האלטרנטיבה הרעננה לחד"ש. חבורות־חבורות של ערבים צעירים, שהעריצו את כפות רגליו. ועליה, על חנין זועבי, הכריז כבת טיפוחיו. וגידל והשקה וגזם עד שהפכה למותג הנשי החזק של הפוליטיקה הערבית בישראל.
פעם שאלו אותה אם הייתה זו האישיות המיוחדת של בשארה שמשכה אותה לפוליטיקה, או רעיונותיו.
"הרעיונות", ענתה. רבים סביבה, במפלגה ומחוצה לה, חשבו אחרת. חלקם הצמידו לה את הכינוי "הברבי של עזמי".
פרק ז: פרלמנט הבנות מתכנס
בסוף שנות ה־90 החלה קבוצת עיתונאים ואנשי אקדמיה ערבים־ישראלים להשתעשע ברעיון להקים ערוץ טלוויזיה ערבי מקומי. המאמצים שהושקעו היו אדירים. שורה ארוכה של אנשי מקצוע התגייסו לקידום העניין. נביל אל חטיב, שהקים שנתיים קודם לכן מיזם דומה בביר זית, סייע לגייס הון ראשוני מקרנות ומארגונים בינלאומיים. הערוץ המתוכנן נועד לשמש חוליה אחת בשרשרת מיזמים, שיעסקו בחינוך אנשי תקשורת ערבים שישתלבו אחר כך בתקשורת הארצית. תהליך דומה שהחלה קהילת הכיפות הסרוגות. הכוונה הייתה ליצור קהילה של עיתונאים אינטלקטואלים, שיביאו לחיזוק התקשורת והקהילה הערבית. אנשים שיובילו את השיח במגזר וישפיעו על השיח בתקשורת העברית.
פריצת האינתיפאדה השנייה, בסוף שנת 2000, האיצה את המהלך. אירועי אוקטובר היוו נקודת מפנה בחברה הערבית־ישראלית. בשארה סומן כמי שעודד אלימות בקרב המגזר באירועים האלה. הוא וחנין הקצינו את האידיאולוגיה. בה בעת הקימה החבורה את עאלם – מרכז תקשורת לחברה הערבית־פלסטינית בישראל, בסיוע קרנות של השוק האירופי המשותף. פעילות המרכז, שנוהל כעמותה, התמקדה בשלב ההוא בהפצת דיווחים אלטרנטיביים על אירועי האינתיפאדה. כשעזבה מנהלתו, המליץ עזמי בשארה על שכירת שירותיה של חנין זועבי לתפקיד. הצעתו התקבלה. זועבי זכתה בתפקיד החלומי. כר נרחב ליזמות תקשורתית ולבניית נטוורקינג נעים עם מקבלי החלטות. עמדת זינוק משובחת לכל פוליטיקאי או איש עסקים. היא הצהירה אז: "הארגון הוקם מתוך הבנה שהתקשורת הישראלית אינה דמוקרטית, והיא משקפת את היעדרה של הדמוקרטיה בישראל. אבל אנו מאמינים שעדיין יש בתקשורת הישראלית מידה של עצמאות ואוטונומיה, שמאפשרת לה לפעול בכיוונים נגדיים לתרבות הפוליטית ולהשפיע על דעת הקהל".
בין ההצהרות לבין מה שקרה בפועל, היה פער לא קטן. העמותה החלה לפעול כזרועו הארוכה של עזמי בשארה. ואז גם התברר כי כישורי הניהול של זועבי שנויים במחלוקת. יחסי האנוש בעייתיים. המטרות הוחטאו. התורמים החלו לסגת. שיתופי הפעולה שהושגו – הועמדו בספק. מגוף מלא כוונות טובות, נשאר כלי שרת של מפלגת בל"ד. גרסה קרובה־רחוקה לעמותות ברק, אם תרצו.
זו פחות או יותר התקופה שבה הוקם "פרלמנט הבנות" של בל"ד: חבורה פמיניסטית של נשים משכילות ועצמאיות. חברות טובות למהלכים הפוליטיים וגם לעניינים אחרים. המרכז היה בחיפה. במסעדות ובבתי הקפה של רחוב בן גוריון. זה הרחוב העולה מן הים ומטפס עד לארמון הזהב של הגנים הבהאיים. חנין אהבה לשבת במסעדת פטוש. המסעדה הוקמה בבית אבן רומנטי והגישה אוכל ערבי מתוחכם. מנות טעימות, נוף יפהפה, אווירה יאפית. אנשים הגיעו במיוחד מתל אביב כדי להעביר שם כמה שעות.
"פרלמנט הבנות" התבסס על שתי חברותיה הקרובות: אפנאן אגבאריה ואחותו של עזמי, ד"ר ראודה עטאללה. משם אמורה הייתה לצאת המהפכה הפמיניסטית של המגזר. שם ניסחה קטע מפורסם בהרצאותיה: אמא שלה – אישה חזקה ומוכשרת. והיא, חנין, כשהייתה בת ארבע או חמש תהתה: מדוע אבא מבקש ממנה שתכין את הקפה? מדוע זו תמיד היא שנדרשת לסדר את המיטה? אגבאריה ועטאללה הקימו אחר כך בית קפה קטן משל עצמן. קפה אינטרנט עם ספרייה ופרחים קטנים על השולחנות. עטאללה הקימה את "עמותת התרבות הערבית" בנצרת. וחנין – היא התמקדה בתקשורת ונשאה עיניה למעלה.
אז גם נרקמה היוזמה להריץ את אפנאן אגבאריה ברשימת בל"ד לכנסת בבחירות 2003. אבל בל"ד סיימה את הבחירות עם שלושה מנדטים ואגבאריה, שמוקמה רביעית, נותרה בחוץ. מלבד הקפה, החלה חנין להתקדם במשרד החינוך והייתה למפקחת. היא המשיכה לטפח את האידיאולוגיה, וגם את האישיות הנוקשה והלא מתפשרת. באחד הראיונות השיבה לשאלות שלהלן:
אוהבת קולנוע?
"כן. אבל אין לי זמן".
ספרים?
"קראתי המון. ספרות ערבית וזרה. לא ישראלית".
הופעות, קונצרטים?
"של מוזיקה ערבית. אוהבת לנסוע להופעות בקהיר. אבל למי יש היום זמן לזה?".
פרק ח: חנין פורצת קדימה
ב־2006 שיגר "פרלמנט הבנות" את חנין למבחן הבוחר, והיא התמודדה בבחירות המקדימות בבל"ד. הייתה להן, האמינו, סחורה טובה ביד: אשת תקשורת עצמאית. חזקה. דעתנית. בת 36. מופיעה מצוין. מצטלמת נהדר. ויש לה גם בני דודים (ראו מסגרת) עם משרד פרסום וניסיון בהובלת קמפיינים פוליטיים. והם מוכנים לעזור. עזמי בשארה ציפה שתביא עמה גם את ים האצבעות של משפחת זועבי. שתסחוף צעירים משכילים וצעירות כמוה אל הרשימה שהוביל, בדומה לעיתונאים אחרים שהתמודדו בבחירות ההן. שלי יחימוביץ', למשל. אבל היא כשלה.
לפתע נפוצו שמועות על כך שנהגה בדורסנות. שבדרכה מעלה זנחה חברים ופגעה בתומכיה מן העבר. שהיא מפונקת. ששכחה מאין באה. ושהקרבה למשפחת המלוכה של בל"ד – משפחתו של בשארה – סימאה את עיניה. כי עם כל הכבוד למעמדה המיוחד כברבי של עזמי, בוקר טוב בכל זאת אפשר להגיד. וגם לענות לטלפון כשמצלצלים אלייך. ולא לסנן. ולא להתרגז. ולהתחשב בצורכי האחר.
"זה נכון", היא אומרת תמיד, "יש לי תכונת אופי של עצבנות". ברשימה לכנסת היא כבר לא מוקמה. אבל בתוך חודשים אחדים נקרתה לידה הזדמנות חדשה. צ'אנס חייה.
הקיץ של 2006 דמה במובנים רבים לקיץ הזה. חיל האוויר הפציץ בלבנון. החיזבאללה טיווח את הצפון עם טילים. כוחות רגליים עברו את הגבול. מטחי הרקטות נעשו קטלניים. והם פגעו ביהודים ובערבים כאחד. פחות משנה לאחר מכן התברר שעזמי בשארה הוחשד בריגול לטובת חיזבאללה וברח מן הארץ. ובמי בחר להפקיד את האינטרסים הלגיטימיים שהותיר מאחור? מי זו האמינה, התמה והמסורה לו מכל? האוהדת המושבעת וחברתה הקרובה של אחותו?
בבחירות הבאות, ב־2009, כבר דאגו לשריין מקום ריאלי לאישה הראשונה של בל"ד בכנסת. האסטרטגיה של "פרלמנט הבנות" הייתה פשוטה. זועבי נופקה כאישה הערבייה הראשונה שרצה בזכות עצמה. אישה חזקה שאינה "אשת מחמד". צעירה, עצמאית ומשכילה. אשת חינוך ותקשורת. לא נשואה מבחירה. גרה עם הוריה ולא מסתירה את זה. עוף מוזר, אבל מסקרן ומבטיח.
הקמפיין היה אגרסיבי ומהיר. אבא העניק לה את הוולוו הישנה והחזקה שלו לטובת הקמפיין. אמה התנדבה להפיק ולארח את ישיבות העבודה שהתנהלו בביתם. חנין הופיעה באינספור חוגי בית. כשהיא מרגילה את המגזר לנוכחותה של אישה חזקה בחדר. לא סתם חזקה, אלא עצמאית, נחושה ובטוחה בעצמה. כך הפכה הרווקות ליתרון מיתוגי (עצמאית וחזקה). המגורים אצל הוריה, בסופי שבוע, לנקודת חן מתוקה (היא בכל זאת משפחתית). זועבי ערכה אפילו חוג בית בסלון תל אביבי. ויצאה ממנו בדיוק עם מה שרצתה:
מה יש לך לחפש אצלנו, אם בכוונתך לבטל את חוק השבות היהודי ולאמץ את זכות השיבה?
"אתם תחיו במדינה דמוקרטית", ענתה בערך כך.
העיתונאית נרי ליבנה שהייתה שם ציינה אחר כך בכתבתה שזועבי פגשה את עזמי בשארה כמה פעמים בירדן. וגם זה היה בינגו לקמפיין. איש לא הכחיש. איש לא מחה. האם חוקי לפגוש את עזמי? עורכי דין שונים יענו תשובה שונה. זועבי מהלכת על גבול אפור. ולראיה, היא לא בכלא וגם לא בחקירת שב"כ.
כך אירע שהרבה מהמצביעים בחמולת זועבי הצביעו ב־2009 למפלגה שאלה דובריה. וכזו היא משימתם. אפשר להניח שאם פלטי סלע היה יודע על כך – היה נופח את נשמתו מחדש. זועבי הייתה שמחה לראות את זה. מבחינתה, היא מבצעת תיקון היסטורי של משפחתה ושל המגזר כולו. היא נביאת הלאומיות המתעוררת, זו שאת קולה ישמעו וברצינותה יכירו, רק אם תצטייד בפטישי חמישה קילו לרוב.
בבחירות שבאו אחר כך, ב־2013, הזועבים כבר החלו להתנער מבת דודתם. תמיכתם בה ירדה עד כדי כך שנאלצה להתמודד על ראשות העיר בנצרת כדי למרק את מעמדה. אלא שגם שם התקשתה להשיג את תמיכתם. היא הובסה ובוישה. אבל מן הצד השני – בל"ד הצליחה לשמור על כוחה בכנסת. ולה היה חלק גדול בזה. היא סיפקה לצעירים ולדור החדש דבר־מה שלא היה להם קודם. היכולת להתריס. להרגיז. לייצר פרובוקציות מול הממסד. לדרוש את מה שהבטיחו להם: מדינה דמוקרטית. שוויון זכויות. אפשרות לעבור בשדה התעופה כאחד האדם. למה לא? הרי הבטחתם שוויון.
סוף דבר: הניכור שמקצין ואינו מתפשר לעולם
לפני כשנה שאלו אותה מי עדיף בעיניה: פת"ח או חמאס.
"לא זה ולא זה".
ואם וכאשר תקום מדינה פלסטינית, תרצי להמשיך לגור כאן?
"כן".
במדינת היהודים?
"זו לא תהיה מדינת היהודים. זו תהיה מדינה דמוקרטית. מדינת כל אזרחיה". ואפשר רק לדמיין איך עזמי בשארה יושב עכשיו בבית מרווח בקטאר. נהנה ממעמד של יועץ־על. עשיר, חזק ומשפיע. וכשהוא רואה מה שהילדה שגידל עושה לנו, מחייך מאוזן לאוזן. לא מעט מבני שיחנו מספרים שהוא עדיין משפיע עליה רבות, ומתקשר איתה בערוצים שונים ומשונים.
איך הפכה דווקא "הנסיכה לבית זועבי" לאחת הפוליטיקאים הקיצוניים ביותר שהיו בישראל? כזו שנדמית כמתעקשת להרחיק את עצמה מכל שיח שפוי. נטע זר במדינה הרוצה ברובה להקיא אותה מקרבה, ושהיא רוצה להפוך לישות שונה לחלוטין. הסוציולוג עוז אלמוג מגדיר את המושג "עמישראל" כמושג "מדיר", מלשון הדרה. כזה "המדגים את ה'אוטיזם' של העם היהודי כלפי שכניהם. השכבה הערבית המשכילה חשה את ההדרה והזרות הזאת יותר מפשוטי העם. דווקא מי שעברו מוביליות חברתית ופרצו את גבולות המיעוט, חשים טינה גדולה יותר כלפי הממסד המחבק. תחושת הזרות מתחדדת בקרבם". לא בכדי, הוא אומר, רוב המהפכנים בעולם היו אנשים שעברו מוביליות חברתית כלשהי.
חנין זועבי היא הפנים החדשות של הניכור האינטלקטואלי. הלאומיות הערבית־פלסטינית האמורפית יחסית של 1948 קיבלה זריקת מרץ עם כיבוש השטחים ב־1967. זועבי נולדה למציאות הכיבוש הזו. דווקא בגלל שקיבלה יותר מרוב חבריה לדור הצעיר של המגזר הערבי־ישראלי, היא חשה שהיא צריכה להוכיח יותר את הניכור שלה. דוגמה מצוינת לנרטיב הזה אפשר למצוא בכתבתו של רן אדליסט המתפרסמת בגיליון זה. היא לא מתכוונת להתרכך, ולא להיטמע במערכת. לרוב הפוליטיקאים הערבים היא בזה, כמו שהם רובם בזים לה. את הדיאלוג שלה היא מנהלת מעל לראשיהן של הפוליטיקה והתקשורת המסורתית. מחוץ לכללי המשחק המקובלים. בדרך היא "שורפת את המועדון", באינספור התנגשויות ציבוריות. קשה להניח שתשתנה איכשהו. קשה גם להניח שתשנה כאן באמת משהו.
–
