הדבר הראשון שעשה מרקו מולר כשנכנס לתפקיד מנהל פסטיבל הסרטים הבין־לאומי ברומא, היה להזיז את תאריך הפסטיבל מהקיץ לסתיו. זו הייתה חתיכת אמירה אמביציוזית: פסטיבלי קולנוע מתייחסים לעצמם כמו לחגים קדושים. הם יסכימו לשנות הכול, את הלוגו, את השם, את בתי הקולנוע שבהם מוצגים הסרטים, אפילו את הרפרטואר. אבל אף פעם לא את התאריך. זה קדוש; סאנדנס בינואר, ברלין בפברואר, קאן במאי, ונציה בסוף אוגוסט, טורונטו בספטמבר. הזזת התאריך לא הייתה רק מהלך אסטרטגי של מיתוג מחדש של פסטיבל שלא הצליח להתרומם וניסיון להרחיק אותו מהעונה הבוערת של הפסטיבלים בין קאן לוונציה, אלא גם מהלך טקטי שהמסר הברור שלו היה: אני עכשיו המנהל, הפסטיבל מתחיל מעכשיו. מולר הגיע לפסטיבל רומא אחרי שהיה חלק מהנהלת פסטיבל ונציה, והוא שם לעצמו מטרה – לנצח את מעסיקיו הקודמים.
בימים אלה נערך בישראל פסטיבל הקולנוע של ירושלים, בפעם ה־31, כמדי שנה ביולי. השנה מנהל אותו צוות חדש לחלוטין שנכנס לתפקידו בחודשים האחרונים. המשימה הברורה שלהם היא להציל את פסטיבל ירושלים, אחד המוסדות הבכירים ביותר לקידום קולנוע ישראלי שהפך בשנים האחרונות לגוף שמזיק לסרטים שנוצרים בישראל וזוכה מחלק גדול מהם להתעלמות, אלא שלעת עתה הצוות החדש צובע את הדף בתוך הקווים שכבר הותוו לו על ידי המנהלים הקודמים. נדמה שאף אחד לא ישב וחשב מחדש על הדבר הזה שנקרא ”פסטיבל קולנוע“ מכף רגל ועד ראש – מי הקהל, מה היעדים, מה התכנים. שאלות שבסופן, כמדומני, לא יהיה מנוס אלא להכריע: כדי לשרוד, פסטיבל ירושלים חייב לעבור לחורף. פסטיבל ירושלים זקוק למרקו מולר משלו. בשיחה שלי עם מנכ“לית הסינמטק החדשה נועה רגב, היא סיפרה לי שהם חשבו על הפסטיבל היטב, וששינוי התאריך – כדי להתרחק מטקס פרסי אופיר ומעונת פסטיבלי הקיץ בעולם – הוא כרגע לא אופציה מבחינתה, או מבחינת העירייה.
עד לפני כעשר שנים היה פסטיבל ירושלים אחד האירועים החשובים ביותר בלוח השנה של הקולנוע הישראלי. בשנים שבהן הופקו בארץ כעשרה סרטים בשנה, פסטיבל ירושלים והתחרות שלו – שהציגה כשמונה סרטים – היו למעשה חלון הראווה המרכזי ליבול הסרטים השנתי והצומת שאליו התנקז הקולנוע הישראלי ומשם יצא הלאה. למעשה, פסטיבל ירושלים היה מעין גלובוס הזהב של הקולנוע הישראלי: מי שזכה שם, הגדיל את סיכוייו לזכות בפרס אופיר. אבל אז התחילה סדרה של צרות, סופה מושלמת של נסיבות, חלקן פשוט צירופי מקרים אומללים, שהחלישו משנה לשנה את התחרות, עד שלא מעט מפיקים פשוט נמנעים מלשלוח את סרטיהם לפסטיבל.
רוצים לקרוא את כתבתו המלאה של יאיר רוה? הירשמו לקבלת גליון מתנה
צילום: אמיל סלמן, "הארץ"
