מייל שהתגלגל בטעות לפני כשנה לתיבת הדואר הנכנס של רותם דנון, כיום עורך המגזין הזה ואז עורך "תכנית חיסכון", ממחיש את האבסורד שבוחנת הכתבה שלפניכם. התכתובת: בין תקציבאית בכירה באחד מחמשת משרדי יחסי הציבור הגדולים בישראל, לבין מנהלת שיווק אצל לקוח גדול שלהם, אחד מחמשת המפרסמים הגדולים בישראל. הנושא: מסיבת עיתונאים בעניין צרכני של החברה. "קיבלתי כבר 25 אישורי הגעה למסיבת העיתונאים!", מבשרת היחצנית הנרגשת, ומיד מעדכנת על התנאי: "הרבה עיתונאים ביקשו מוניות מחוץ לעיר וחניה". בהמשך מופיעה הרשימה. ומול מי מתאמצות שתי דמויות המפתח שלנו? נציגים של כלי התקשורת הבאים: אתר "רינונים", ifeel, "פורטל התרבות של תל אביב", "אתר מומלצים", "פורטל יופי", אתר "לגדול", ועוד כהנה וכהנה גופים שרובכם כנראה לא שמעתם עליהם מעולם. היחידים מזירת "הגדולים" שנמצאים ברשימה הם "מקור ראשון" ו"גלובס". "ידיעות אחרונות"? "הארץ"? חדשות ערוץ 2 או 10? במציאות שמיד תבינו, באירועי יח"צ רבים – יהיה הגוף המסוקר גדול ככל שיהיה – כבר לא חולמים בכלל על נציגות כזו.
אפשר לקרוא לזה "מבחן הסרעפת". דמיינו את פירמידת המידע כגוף. בתחתיתו, הגופים והאנשים המסוקרים. בצמרתו, הגופים והעיתונאים המסקרים. באמצע הייתה תמיד שכבה דקה ומיומנת של אנשי יחסי ציבור ודוברים. וזה גם המצב ברוב המדינות שבהן ישנה תעשיית תקשורת נורמלית. אבל בישראל, כידוע, דבר אינו באמת נורמלי בכל מה שקשור לשוק התקשורת. כך, במקום שיהיה – לשם ההנחה הלוגית – איש יחסי ציבור אחד על כל עשרה עיתונאים, אנחנו המדינה היחידה בעולם שבה יש יותר יחצנים מעיתונאים. מספר כפול מכמות הכתבים, ועל פי ההערכות, מספר של פי 1.5 לפחות מכמות העיתונאים הכוללת במערכות. על פי הרישומים של חברת התקשורת יפעת, בעשור האחרון הכפיל את עצמו מספר המשרדים בתחום. בינואר 2014 נרשמו 463 משרדים, ובכל אחד מהם בין עובד אחד לכמה עשרות. אליהם יש להוסיף דוברים, יועצי תקשורת ומשרדים שאינם רשומים. ההערכות הן שמדובר בתעשייה של כ־4,500 איש. כשכוללים עוד משרדי יחסי ציבור ארעיים, שקיימים בעיקר בפריפריה ומתקיימים לאורך זמן מוגבל, הכמות גדלה עוד יותר. יש כאלה שמתמחים רק ב"מדיה חברתית", יש כאלה שגם קונים ומוכרים מדיה בעיתונות מקומית, ויש אפילו סוג שלישי, של מארגני מסיבות, שעל הדרך הם גם "יחצנים".
רוצים לקרוא את כתבתה המלאה של יעל געתון? הירשמו לקבלת מגזין מתנה
