fbpx

יעל פז-מלמד: למה התקשורת אוהבת לשנוא את יאיר לפיד?

0

כמו בכל דרמה טובה, מדובר בקונפליקט מובנה וידוע מראש, שנשען בעיקר על הדמויות המשתתפות במחזה. מלכתחילה ברור היה שלא יכול לצאת משהו טוב מהמפגש בין חלק ניכר מכותבי המאמרים ומביעי העמדה בתקשורת, לבין שר האוצר יאיר לפיד. שני עולמות תוכן שונים לחלוטין, שתהום מפרידה ביניהם. שתי שפות שאין כמעט קשר ביניהן, למרות ששתיהן בעברית. המליציות הנרגשת של לפיד, השלמה־ארצית והבומבסטית לעתים, זו שעליה בנה קריירה מפוארת כעיתונאי וכסופר, עומדת לו לרועץ במפגש עם עיתונאים ופובליציסטים, ציניים ומתוחכמים, שהתנהלותו ודרך התבטאותו של לפיד ראויות בעיניהם לכל גינוי. באוקטובר 2013 בתגובה לכתבה  ששודרה בחדשות ערוץ 10 על ישראלים שהיגרו לברלין עקב יוקר המחיה, כתב לפיד פוסט מדובר בעמוד הפייסבוק שלו: "(…) אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים, רק מפני שבברלין יותר נוח".

זהו יאיר לפיד, לטוב ולרע. זוהי תבנית נוף מולדתו, כבנו של ניצול שואה אינטליגנטי וכריזמטי כטומי לפיד. מאמר מערכת ב"הארץ" יום אחרי הציג את תמצית הגישה של העיתון: "אזרחי ישראל ריבוניים להחליט היכן הם וילדיהם יחיו, ואין צורך להשתלח בה םתוך שימוש בזיכרון השואה (…) במקום לגנות יש לפעול להפיכת ישראל למדינה צודקת ושוויונית". לפיד בא עם מטען אמוציונלי רב־ שנים ועם ציונות שקצת אבד עליה הכלח בעיני רבים. הם באים אליו עם אידאולוגיה אוניברסלית של חירות הפרט ועם דרישות למדינה שוויונית וצודקת. הוא מרבה להגדיר עצמו כציונ י("אנחנ ול אמוכני םלהתנצ ל על זה שאנחנו ציונים", אמר בהסבירו מדוע יש לתת פטור מלא ממע"מ על דירות רק למי ששירתו בצבא או בשירות לאומי), ועבור חלק גדול מהפובליציסטים, בעיקר ב"הארץ", ההגדרה הזו היא כמעט סדין אדום. בתקשורת של 2014 אין מקום לחגוג את הציונות ואהבת הארץ.

לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook