את הנשיאים בתקופת כהונתו כראש ממשלה בחר דוד בן גוריון בעצמו. הוא הציע את חיים ויצמן בערוב ימיו, זקן, עייף, מאוכזב, סומא ומעוקר, בכוונת מכוון, מכל סמכות שהיא. ויצמן, מי שנודע בחריפות לשונו, הגיב, "מטפחתי היא הדבר היחיד שבן גוריון מרשה לי לתחוב את אפי אליו". בן גוריון ביקש לראות כנשיא השני את מי שכינה "גדול הדורות וגדול האנושות", מדען־העל אלברט איינשטיין. משנענה בשלילה, הועלתה במפא"י, מפלגת השלטון, מועמדותו של יוסף שפרינצק. בכיר מפא"י, יו"ר הכנסת הראשון ומי שמילא בפועל את תפקידו של ויצמן זמן רב, בשל מחלתו. בן גוריון טרפד את בחירתו, והציע את יצחק בן צבי, חבר וידיד, וגם פעלתן ציוני בכיר, שנחשב לאיש בצל. למעשה רצה בן גוריון בנשיא יוצא קהילת תימן, אך משנפל הפור על מועמד אשכנזי – כלשונו של מיכאל בר זוהר בבביוגרפיה "בן גוריון" – הוא בחר בבן צבי, מעין נציג של כל שבטי ישראל, שהרי בכך עסק במחקריו כהיסטוריון.
גם בחירת הנשיא השלישי הייתה על פי רצונו של בן גוריון. זלמן שז"ר, בעיני ראש הממשלה דאז, היה בן דמותו של בן צבי. שז"ר, שהופתע משפע "כל המעלות וכל החסרונות" של בן צבי שבן גוריון העטיר עליו, הצביע על חסרונות נוספים, כמו אי־היצמדות לפרוטוקול. "כל חטאיך עליי", השיב ראש הממשלה בלשון עממית. ואכן, בפנקס השירות של שז"ר רשומות כמה יציאות מהפרוטוקול. כאוהד חב"ד, הוא אף העז לחלות את פניו של הרבי מלובביץ במשכנו בברוקלין, וננזף על כך במפלגתו ובממשלה. כמו במקרים אחרים, גם כאן עשה שז"ר את השגות מבקריו לעפרא דארעא.
כאשר עמד שז"ר על סף סיום תקופת כהונה שנייה (1973), בלט שמו של חבר הכנסת יצחק נבון בין המתמודדים לכהונת הנשיא הרביעי. הוא נעקף על ידי פרופ' אפרים קציר, מדען שהיה רחוק מפוליטיקה, אך נהנה מחיבתה של ראשת הממשלה גולדה מאיר. לגולדה ולעמיתיה, פנחס ספיר וישראל גלילי, הייתה איבה משותפת – פורשי רפ"י, שעזבו את מפא"י וחזרו במסגרת "המערך", ונבון ביניהם. נבון כבר הפסיד שנה קודם, בהתמודדות על כהונת יושב ראש הכנסת. "היא [גולדה] הכשילה את מועמדותו [של נבון]", העיד מירון מדזיני, הביוגרף של גולדה ("גולדה").
זימן לי הגורל לצפות במשיכת החוטים בקלעים הפוליטיים, גם במלאכת בחירת נשיא המדינה, הנשיא החמישי. ראש הממשלה החדש, מנחם בגין, ביקש מעורכיי ב"ידיעות אחרונות" להשאילני כיועץ תקשורת. עורכיי, נח מוזס ודב יודקובסקי, לא נטו לכך, אך אני חשבתי שזה יהיה לתועלת בהמשך עבודתי העיתונאית. בסך הכול מילאתי תפקיד זה במשך שנתיים, עשירות במיוחד מבחינה מקצועית.
רוצים לקרוא עוד מטורו של שלמה נקדימון? הירשמו לקבלת מגזין מתנה
צילום: אמיל סלמן, "הארץ"
