הסיבוב הנוכחי במלחמה בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות" היה כמעט בלתי צפוי. התותחים שמרו על דממה יחסית, ופתאום הגיעה משום מקום הצעת חוק החתומה על ידי חברים מכל סיעות הקואליציה (למעט הליכוד) ואיתן כבל אחד. עמוס רגב, עורך העיתון של שלדון אדלסון, כועס על כבל, שמופעל – כמו כולם במקרה הזה לדידו של רגב – על ידי מו"ל "ידיעות" ארנון (נוני) מוזס. "אז בין מסדרונות הכנסת לבין משרדו בבית 'ידיעות' התגייסה חבורה של ח"כים בהובלת איתן כבל וניסחה חוק הזוי. חבל על מאו תהמילי םשכתובו תשם .אפש רהי הלנס חאות ובקצרה : 'להרוג את 'ישראל היום". למה? כי זה מה שנוני מוזס רוצה", כתב רגב יום לאחר הגשת ההצעה.
כבל לא מופתע מהטענה של רגב, אבל שולל אותה. למקרא דבריו, נדמה שכעסם של "ישראל היום" צריך להתמקד בפוליטיקאי אחר, בכיר מיו"ר סיעת העבודה. "הנושא הטריד אותי משנים קודמות. הייתי בין אלה שתמכו בחוקים דומים בעבר". הוא מספר שחיפש פרטנרים לעניין במשך כמה חודשים. את שעת הכושר הוא מצא בזמן הבחירות לראשות עיריית ירושלים. שר החוץ אביגדור ליברמן (אז יו"ר ועדת חוץ וביטחון) הריץ את משה ליאון. "ישראל היום", ברוח לשכת נתניהו, לא בדיוק פרגן למועמד. ליברמן עלה לריאיון רדיופוני ותקף את העיתון. "זה עיתון שמייצג רק אינטרסים ולא שום אידאולוגיה", אמר וכינה את "ישראל היום" "פראבדה". "הבנתי שיש התחלה של משהו כשראיתי את ליברמן יוצא בשצף קצף נגד 'ישראל היום'", מספר כבל. "עבדתי בשקט, הייתי חייב זיז להיאחז בו. בלעדיו לא הייתי יוצא לדרך. דיברתי עם ליברמן כמה פעמים והוא אמר, 'יש לך ממני אור ירוק'. הח"כ הראשון שגייסתי היה רוברט אילטוב (יו"ר סיעת ישראל ביתנו ומקורבו של ליברמן, ל"מ)".
עם ליברמן בכיס ואחרי הגיוס הראשון כבר היה קל יותר. כבל בחר בפינצטה את החברים שאליהם פנה. הוא רצה שהם יהיו בעלי משקל בסיעותיהם ושיתפרסו על פני כמה שיותר מפלגות. הוא פנה לכמה יושבי ראש סיעה: אריאל אטיאס מש"ס, אילן גילאון ממרצ, איילת שקד מהבית היהודי. כולם חתמו לו. מיש עתיד הוא גייס את יואל זבוזוב, ומהתנועה את אלעזר שטרן. לדבריו, לכולם הוא פנה באופן אישי. חוץ מליברמן הוא לא דיבר עם אף יו"ר מפלגה. לא עם ציפי לבני, לא עם יאיר לפיד ולא עם נפתלי בנט. שטרן טוען שלא קיבל את ברכת הדרך מלבני לפני שחתם. גורמים ביש עתיד מתעקשים שגם רזבוזוב חתם, ורק אז דיבר עם לפיד. מה שנשמע אולי מעט תמוה, לאור קרבתו של חבר הכנסת, שחייב את הקריירה הפוליטית שלו ללפיד.
ההצעה של כבל היא שילוב של כמה הצעות שהועלו בעבר. עיתון יוכל להיות מופץ בחינם במשך חצי שנה. בתום ששת החודשים הראשונים תהיה חובה למוכרו במחיר מינימלי של 70 אחוז ממחיר של עיתון יומי אחר, שמחירו הוא הנמוך ביותר מבין העיתונים הנמכרים בעלי התפוצה הרחבה ביותר. הצימוק מגיע בסעיף "מהו עיתון". הצעת החוק אכן נראית כאילו נתפרה בקפידה למידותיו של "ישראל היום". "ההצעה שלי היא שימור הדמוקרטיה", אומר כבל. "דמוקרטיה לא קונים בכסף. מבחינתי, מטרתו של אדלסון היא שיהיה רק קול אחד, של נתניהו. ולכן הוא גם קונה את 'מקור ראשון'. צריך איזון. זה שוק חופשי, אבל גם בשוק חופשי יש כללים. אני לא מנסה להילחם באדלסון, אלא מנסה למנוע שתהיה רק האג'נדה שלו".
לא שכבל, שועל ותיק וערמומי, מופתע מהתקפות רגב וחבריו. "אני לא שליח של 'ידיעות אחרונות' ולא של אף אחד. לקחתי בחשבון כשיצאתי לדרך שיהפכו אותי ליקיר 'ידיעות אחרונות'. אני מציע שבמקום להתעסק, יבואו ויראו מה המשמעות האמיתית של הדברים". כבל מכחיש שמישהו מ'ידיעות אחרונות', באופן ישיר או בעקיפין, לפני הנחת הצעת החוק או לאחריה, נמצא איתו בתיאום. הוא גם מבקש להזכיר שני אירועים. הראשון, ישיבת ועדת העבודה והרווחה של הכנסת מיולי 2013 שעסקה ב"מעריב". כבר אז הוא טען שחלק מהבעיה של "מעריב" הוא המודל העסקי של "ישראל היום", שיוצר תנאי תחרות בעייתיים בשוק העיתונות הכתובה. האירוע השני ותיק יותר. ביוני 2012, לאחר הפסדו לעופר עיני בבחירות להסתדרות, השתתף כבל בפאנל של התנועה לחופש המידע. הטענות שהשמיע כלפי "ידיעות אחרונות" היו קשות. לדבריו העיתון גנז תחקיר נגד עיני משיקולים זרים. ב"ידיעות", הסביר כבל, "האינטרסים הרבה יותר גדולים מהמערכת, מהעורך. העורך הוא בכלל סגן מפקד חוליה מצומצמת".
למה לא סיפרת על זה לפני כן, שאל אותו מנחה האירוע רביב דרוקר. "באמת, מה אנחנו, ילדים קטנים? עיתון 'ידיעות' הוא עיתון רב־ עוצמה, הוא העיתון הכי חזק. אם אתה שם אתה אולי בעניינים, ואם אתה מולו, אתה מולו על כל מה שמשתמע מכך".
נו טוב, כבר ידענו שנאות גדולות מכך בין עיתונים לח"כים. מה גם שכאשר האינטרס משותף נוטים לשים בצד את משקעי העבר. אבל עדיין, האקדח המעשן לא נמצא. ולכן, הגם שברור שב"ידיעות" תומכים בהצעת החוק של כבל ומנסים וינסו לקדמה, זה לא המקרה כמו במקרה ההוא, משלהי 2009.
יואל חסון, אז ח"כ מקדימה, מקורב מאוד לציפי לבני, העלה יחד עם עוד חברים הצעת חוק שתאסור על אזרח זר שאינו תושב ישראל להחזיק בבעלות על עיתון ישראלי. במקרה הזה, את המעורבות של בעלי העניין העסקי לא ניסו להסתיר. עופר נמרודי, הבעלים של "מעריב" באותה תקופה, נפגש עם חלק מחברי הכנסת וניסה לשכנעם לתמוך בחוק. אחד מהם היה ח"כ (לשעבר) דניאל בן סימון. "נמרודי נפגש איתי והעביר את המסר שהופעת 'ישראל היום' תהווה איום קיומי על 'מעריב'", הוא נזכר. "הוא אמר לי: 'תזכור מה שאני אומר לך, אם לא תהיה הגבלה, בתוך שנתיים 'מעריב' ילך. ואחר כך 'הארץ". לא הייתי שלם עם הרקע של אדלסון – גם עם הרקע האישי שלו וגם עם העובדה שהוא מקורב ללשכת ראש הממשלה – והצטרפתי להצעת החוק".
את נוכחותו הנעלמת – לכאורה – של מוזס, בן סימון לא חש. "אני לא מכיר ומעולם לא פגשתי את נוני מוזס. גם לא הרגשתי את טביעות האצבע שלו, ואהיה מופתע מאוד לשמוע שהוא היה מעורב".
מי שלא היה להם ספק במעורבותו של מוזס הם אנשי "ישראל היום". "מלשכתו בבית 'ידיעות אחרונות', מאחורי הקלעים, בעודו נעזר ביועצי סתרים ובעורכי דין יקרים, נהג נוני מוזס למשוך בחוטים. להפעיל פוליטיקאים, להעביר חוקים, לרומם ולהפיל", כתב אז עורך העיתון עמוס רגב. "את ההוראות הוא נותן למישהו אחר, תמיד מישהו אחר, בעוד הוא מסתגר שם, מאחורי דלתו, או הולך במסדרונות 'ידיעות' צמוד לקירות, לא רואה איש ממטר.
"וגם עכשיו, מישהו אחר עושה עבורו את העבודה: דווקא יריבו לכאורה מאז פרשת 'האזנות הסתר', עופר נמרודי… אבל הוא כאן – והוא בא בשערי הכנסת, כדי שזו תסדר עבורו ועבור יריבו־ידידו נוני מוזס חוק שיציל את עיתונו הכושל".
אחת הנפשות הפועלות מאחורי קידום הצעת החוק ההיא הייתה הלוביסטית קרן ברק, שעבדה אז עם נמרודי. כן, היא אומרת, ניסיתי לקדם אותה וגם הצעות חוק אחרות. כיום, כשהיא על תקן הלוביסטית של "ידיעות אחרונות", "גלובס" ו"הארץ", היא מכחישה בתוקף מעורבות כלשהי בהצעת החוק הנוכחית. לטענתה היא בכלל למדה עליה מהעיתונאים שדיווחו על ייזומה.
ומה קרה עם הצעת החוק ההיא מ־2009? "סיעת הליכוד, שהייתה סיעת השלטון, עשתה הכול כדי שזה יתפוגג", מספר בן סימון. "לאט־לאט יצאו חברי הקואליציה שחתמו על החוק מהעניין. חוץ ממני, לא נשארו חברי קואליציה שתמכו בהצעת החוק. בשלב מסוים הבנתי שבעצם הם הורגים את הצעת החוק". אגב, וגם חלק מחברי קדימה התפיידו אז באופן מפתיע, למרות שמפלגת האופוזיציה דאז נחשבה למקורבת ל"ידיעות אחרונות".
שורשי קואליציית ה"אנטי ישראל היום"
הצעת החוק הנוכחית היא החמישית במספר בניסיון לפגוע ב"ישראל היום", מאז שהושק ביולי 2007. הספק לא רע לעיתון. אם הצעת החוק הראשונה יצאה פרסונלית נגד אדלסון, הבאות נגעו לפגיעה בשוק התחרותי. ח"כ לשעבר מרינה סולודקין ז"ל הציעה לאסור חלוקת עיתון בחינם מעבר לשנה. שוב נכנסו אנשי ראש הממשלה לפעולה וסיכלו את הצעת החוק במליאת הכנסת. אבל סולודקין לא אמרה די. ביחד עם חברי הכנסת דוד רותם ומירי רגב, שתמכו גם בהצעת החוק הראשונה, היא ביקשה לקבוע מחיר מינימום לעיתון. רותם היה מקורבו של ליברמן, מה שאומר שמנהיג ישראל ביתנו מוכיח עקביות בעניין. ורגב הייתה כבר אז "טראבל מייקרית" בסיעת נתניהו. כמה חודשים מאוחר יותר, הפעם עם רוברט אילטוב, ניסתה סולודקין לתקן את חוק ההגבלים העסקיים עם חוק דומה.
רוב החוקים לא הגיעו כלל לידי הצבעה, ונשארו באותו סטטוס שבו היו ביום שהונחו על שולחן הכנסת. ובכל זאת, הזמזום סביב "ישראל היום" הטריד את מנוחת השכנים. לאחר אחת ההצבעות אמר יו"ר הכנסת דאז רובי ריבלין: "הרגשתי היא שנטייתם של ח"כים בהצבעתם בחוק 'ישראל היום' היא על פי קשרים להון זה או אחר ולא לשאלה העקרונית". בהתייחס להצעת החוק הוא ציין: "יותר מדי לוביסטים מסתובבים במשכן כדי לקנות לבבות בקרב חברי הכנסת".
מקורביה של סולודקין ז"ל מתעקשים שכוונותיה היו טהורות. אחד מהם סיפר ל"ליברל": "היא באה מהמקום הזה שכולם דיברו 'פראבדה'. היא תמיד הדגישה שהיא לא נגד 'ישראל היום'. אם יהיה עיתון אחד שייהפך למונופול, נישאר עם 'פראבדה'". היא עמדה בקשר עם נוני מוזס או עם מו"לים אחרים?"לא היה לה שום קשר עם נוני. לא היו פניות מאף מו"ל, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף".
יודע לוביסט פיקח שלא תמיד שיחה צפופה בינו לבין חבר הכנסת, או אפילו פגישה בארבע עיניים בין הח"כ לבין בעל העניין שאותו הוא מייצג, תישא פירות. לעתים מספיק לדאוג שמישהו ישתול בראשו של הח"כ שלנו את הרעיון. משם הוא יפעל לבד. אפשר לדבר איתו על המצב הקשה של העיתונות, על הסכנה לדמוקרטיה, על פגיעה במאות עובדים. כשהצעת החוק תגיע ומישהו יבקש לחתום, הכול כבר יהיה מבושל והאצבעות ילכו במקומו. אפשר גם סתם להזמין לפגישה. לשאול מה קורה, איך הולך ואפילו קצת להחניף. לא משהו שמישהו ייתן עליו סטירה, אבל יכול לעזור. המבחן, אגב, הוא לא רק בשלב החתימה על החוק, אלא בעיקר סביב ההצבעות. כך שגם מפגש רעים אחרי שהצעת החוק הונחה יכול להיות מועיל.
הצעת החוק של כבל נראית מאתגרת יותר מאלו שהוגשו בכנסת הקודמת. לא מעט חברים העמיס כבל על העגלה, כל אחד הגיע מסיבותיו שלו. אריאל אטיאס מש"ס, כמו שאר אחיו החרדים, לא יפספס הזדמנות לעקוץ את נתניהו. ש"ס, אגב, מגלה עקביות ביחסה המסתייג ל"ישראל היום". גם בכנסת הקודמת, כשהייתה בממשלה, נמנעו שריה ולא התנגדו להצעות החוק שבאו להצר את צעדי העיתון. גילאון, בניגוד לרוב חבריו תומכי החוק שבלעו את הלשון, דווקא לא חושש להסביר: "'ישראל היום' זה פלאייר של מפלגה פוליטית. אני לא מקבל את העיתון אף פעם. נכון שהיו בעבר עיתונים מפלגתיים, אבל זה היה בריש גלי".
מבחינת "ישראל היום", המצב מסתבך כשמגיעים לקואליציה. ארבעת ראשי המפלגות שמרכיבות את ממשלת נתניהו (נתייחס לישראל ביתנו כמפלגה נפרדת) התבטאו נגד העיתון. על ליברמן כבר דיברנו. שר האוצר יאיר לפיד איש "ידיעות אחרונות" לשעבר, התבטא גם הוא נגד עיתון בתחילת דרכו הפוליטית. שרת המשפטים ציפי לבני זכתה לקיתונות של רותחין מ"ישראל היום" בהיותה יו"ר קדימה. "חינמון שמחולק הוא בעצם תעמולת בחירות שעוקפת חוקים", אמרה עליו בעבר.
את בנט השארנו לסוף. הדם הרע שזורם בינו לבין נתניהו ניכר היטב באופי הסיקור שהוא מקבל מעל דפי העיתון של אדלסון. מבין כל שרי הממשלה בנט הוא שק החבטות המוכה ביותר. גובה הלהבות עלה בשבועות האחרונים סביב שאלת רכישת "מקור ראשון". בנט ניסה, על פי מקורבים ל"ידיעות אחרונות", לשכנע את נוני מוזס לרכוש את העיתון שבו הוא זוכה לכבוד מלכים, כדי שלא ייפול בידיו של אדלסון. אחרי שמוזס ירד מן העניין, בנט אף שוחח עם הממונה על הגבלים עסקיים בנושא, שכן עסקת הרכישה על ידי אדלסון עברה בדרך אצל אותו ממונה.
בסוף מרץ הוא שחרר את חרצובות לשונו. "'ישראל היום' זה 'פראבדה', זה שופר של בן אדם אחד – של ראש הממשלה (…) עצוב לי, אבל 'ישראל היום' זה באמת לא עיתון".
ב"ישראל היום" לא ישבו בחיבוק ידיים, כמובן. מאמרים הושחזו, אותיות עפו באוויר. צמד המילים "בית הקלפים" הלך חזק. אם להודות על האמת, אין בכך פסול. זכותו של עיתון להשתמש באופן מושכל בכלים שלרשותו אם איום קיומי מרחף עליו. למה שגוף פרטי ימנע מעצמו מה שהתירו לעצמם ערוץ 10וקול ישראל, המפוקחים על ידי הרגולטור? חלק מהצעדים זכו לביקורת, לעיתים אפילו גיחוך, כמו המדור "משאל עם" שהציג ל־12 אזרחים שאלה: "מה דעתך על הצעת החוק שנועדה לפגוע ב'ישראל היום' ולשרת את האינטרסים של 'ידיעות אחרונות'?". תחזיקו חזק: 11 נשאלים נגד החוק. מגוון סיבות יש באמתחתם, כולן מזכירות את הטיעונים של אנשי "ישראל היום". באחד מימי שישי האחרונים, העיתון הציב סקר כולל, עם שאלות שנוסחו באותו האופן, ככותרתו הראשית. לא פחות.
לשכת נתניהו, לתחושת כבל, טרם החלה לפעול, לפחות לא מעל לפני השטח. יש להצעת החוק הזו עוד כברת דרך עד שתגיע לדיון. בינתיים עובד ראש הממשלה במישור התקשורתי. "יש עיתון אחד שהוא תמיד נגד, והוא בתשלום. יש אחד שהוא יותר מאוזן והוא בחינם", אמר בתכנית הסאטירה "מצב האומה". "העיתון שבתשלום, שהוא נגד, מציע עכשיו הצעת חוק: 'בואו נסגור את העיתון שבחינם'. אני לא מכיר עוד מדינה שבה אוסרים בחוק לחלק עיתונים בחינם (…) היה אחד. עיתון שהייתה לו מדינה. אחרי זה באו שני עיתונים. אמרו, מה פתאום שני עיתונים? רק עיתון אחד שלהם, נגד".
האם הצעת החוק תעבור בקרוב? אל תעצרו את נשימתכם. גם אם כל מפלגות הקואליציה חתומות, הדרך לספר החוקים ארוכה. "ביבי לא פראייר", אומר גילאון. אני יודע לעבוד, אומר כבל. אבל כמו שכבר שמתם לב בכתבה הזו, אין התנדבות גדולה מצד האחרים לדבר "און רקורד" על הנושא. שתיקת שותפיו של כבל מוכיחה שמשהו שם לא מוברג עד הסוף, שלא כולם הולכים להתאבד על זה ושכרגיל – הכול תלוי בנסיבות הפוליטיות. "קשה מאוד להעביר משהו שראש הממשלה לא רוצה", אומר חבר קואליציה בכיר. "הוא יכול לתקוע את זה בהמון מקומות".
יוסי ורטר היטיב להסביר את התהליך ב"הארץ": ההצעה תגיע מתישהו לוועדת השרים לחקיקה, בראשות לבני. היא תזכה לרוב. רק חברי הליכוד יצביעו נגד. הם יגישו ערר למליאת הממשלה. ראש הממשלה, שרק בסמכותו להעלות נושאים לסדר היום, יקבור את הצעת החוק לנצח".
אז כנראה שמדובר בשוט. מין צעצוע נחמד שיש עכשיו לשותפיו ולמתנגדיו של נתניהו. ירגיז אותם? נראה לו מה זה במליאה, שיזיע קצת. כלומר, אם תשמעו שהצעת החוק מתקדמת, תדעו שיותר מכך – סכנה קיומית מרחפת על "ישראל היום", משהו לא טוב מבחינה פוליטית עובר על נתניהו. רגע, זה לא הולך ביחד, בעצם?
רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה
צילום: דניאל בר און "הארץ"
