לכאורה, אין הרבה מן המשותף לתכנית כושר קרבי מהעידן הסובייטי, לשדה הגז לווייתן שלחופי הארץ, לשליט סורי הטובח בבני עמו ולחצי אי במזרח אירופה, העובר מיד ליד. אך על כולם, כמו על מורכבויות רבות נוספות בדברי ימי המאה ה־21 אשר הולכים ונרשמים להם, חולש אדם אחד: נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. לכאורה (2), לישראל הרשמית, זו שחוסה בצלה של המעצמה האמריקאית – ובכלל רוצה להיחשב כחברה מן המניין במשפחת העמים המערביים, לא אמורה להיות זיקה למשטר כמו זה של פוטין. אבל השנים האחרונות מלמדות על ההפך המוחלט. ישראל הולכת ומתקרבת לרוסיה, בדרכים שונות ומשונות. כנות ידידותה של רוסיה עם ישראל מוטלת בספק זה שנים – דבר המתבטא בעיקר בנכונותה למכור נשק למדינות כמו סוריה ואיראן. עכשיו, כשנכונותה של רוסיה לשבור את הכללים המקובלים במגרש היחסים הבין־לאומיים התבררה קבל עם ועולם במשבר האוקראיני, נראה שישראל מתקרבת לצומת שבו תידרש להחליט לאן מועדות פניה הדיפלומטיות. האם לברית עם רוסיה המצורעת, במחיר של התרחקות מידידותיה המסורתיות, או למסלול הטבעי, של התייצבות לצד אלה האחרונות – שבראשן ארצות הברית.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס
