מנהטן. יום סתיו אחד, כמה חודשים לפני יריית הפתיחה הרשמית לפריימריז בתוך המפלגה הדמוקרטית, צפיתי כשליחת "מעריב" בארצות הברית במחזה הבא. אל מדרכה אפורה חסרת ייחוד הגיחה להקת נשים צעירות מוחאות כפיים וקוראות קריאות עידוד בקול רם. הצעירות הסתדרו בשני טורים ובתווך יצאה מתוך הבניין הסמוך הילרי קלינטון, מנופפת ימינה ושמאלה. למי היא עשתה שלום? לי שבמקרה עברתי בסביבה? למוכר הנקניקיות שעמד בצד? המחזה המוזר הזה, קבוצת מוחאות הכפיים, הסנטורית טרום־מועמדת־לנשיאות, רכב השרד השחור שדלת הצד שלו נפערה בשקט, בלעה את קלינטון פנימה ונסגרה אחריה. המעודדות, שהתחפפו מיד מן הסצנה, הבהירו את פריט המידע החשוב ביותר על הילרי קלינטון. כל צעד קטן שהיא עושה, אפילו כזה סתמי על מדרכה ניו יורקית, הוא מתוכנן ומתוזמר מראש ובקפידה. למחזה שלה תמיד יש במאי, מפיק ותאורן. וכן, גם קהל מוחא כפיים שנקנה בכסף מראש.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? הירשמו לקבלת מגזין מתנה
צילום: אימג'בנק
