כשהצופים כרוכים: מ'בית קטן בערבה' ועד 'סיפורה של שפחה' – סדרות בעקבות ספרים // רותה קופפר

במשך כעשור, בין אמצע שנות ה־80 לאמצע שנות ה־90, עבד ג'ורג' ר"ר מרטין במחלקת הפיתוח של אולפני טלוויזיה. הוא כינה את המקום הזה "גיהינום הפיתוח". "מאחר שהדמיון שלי לא הוגבל לענייני תקציב, הייתי מגיש תסריטים מפורטים וארוכים, ובכל פעם מחדש המפיקים היו אומרים לי: 'ג'ורג', זה ממש נהדר, אבל אנחנו צריכים תקציב גדול פי חמישה כדי לעשות את זה'", סיפר בריאיון לפני שהסדרה על פי סדרת ספריו 'שיר של אש ושל קרח', שעובדה והפכה ל'משחקי הכס', עלתה לשידור.

"אחרי שהיו אומרים את זה, הייתי חוזר ולבקשתם מצמצם ומשכתב את הטיוטה הראשונה", סיפר באותו ריאיון. "אחרי חמש טיוטות ההצעה שלי הייתה מתאימה לתקציב, אבל פחות לי. אחרי עשר שנים בתחום נמאס לי מזה", סיפר. "הרי תמיד העדפתי את הטיוטות הראשונות. בשלב זה כבר החלטתי שאני רוצה לעשות משהו עצום, עם נופים מדהימים, קרבות ענק, סערות בלב ים, ללכת לאן שהדמיון רק יוביל אותי".

את כל מה שדמיין, העלה על הכתב בסדרת הספרים שלו (את אלה שהספיק לכתוב עד עליית הסדרה). "ידעתי שלעולם לא יעשו מזה סרט או סדרה, אז אין לי מה לדאוג. בסופו של דבר צדקתי, כי לא אני זה שצריך לחשוב על ענייני תקציב", אמר בחיוך על הטעות שלו, כי בכל זאת הפכו את סדרת הספרים לסדרה, ולא סתם סדרה, אלא לסדרה הכי מצליחה בטלוויזיה.

כל זה נאמר על ידו עוד בטרם שודרה שנייה אחת מסיפורי ווסטרוז ומאבקי המלוכה שלה. כעת, כאשר בחודש שעבר עלתה לאוויר העונה השמינית והאחרונה של הסדרה המרהיבה, הידועה בנועזותה, באינספור הדמויות שלה ובסיפורים המסתעפים, ברור כי עולם הטלוויזיה השתנה כך שהוא יכול להכיל את כל זה, גם מבלי לבקש מהתסריטאי להתפשר על פחות ופחות. נמצא המקום לעלילות הסבוכות של סדרת הספרים של מרטין, שעד עתה כוללות (באנגלית) 4,228 עמודים (ויבואו עוד, כי הוא טרם סיים את מלאכת הכתיבה).

השוני של מקרה ווסטרוז

'משחקי הכס', כך יודעים כל מי שבטעות פצחו בשיחה עם מעריצי סדרת הספרים, מבוססת על המילה הכתובה והכרוכה. ג'ורג' ר"ר מרטין הסכים לתת ליוצרי הסדרה דיוויד בניוף וד"ב ווייס לעבד את היצירה שלו לטלוויזיה, רק אחרי שהשתכנע שהם באמת קראו את ספריו ומבינים לעומק את הנכתב בהם.

'משחקי הכס' היא המפורסמת ביותר מבין סדרות הטלוויזיה המבוססות על ספרים, ובכלל; והיא כמובן פרצה את גבולות סוגת הפנטזיה, שאליה משתייכים הספרים של מרטין. לסדרה של HBO יש מעריצים שלא שמעו מעולם על פרודו בגינס, על סאורון או על הפלך מ'שר הטבעות', אבל יודעים היטב על המאבקים בין שבע הממלכות של ווסטרוז.

די מפתיע לגלות שהיא ממש לא לבדה. רבות מהסדרות המצליחות העכשוויות התחילו כעיבודים לספרים. לא כולן, כמו 'משחקי הכס', מבוססות על סדרה של ספרים. אלה הן סדרות שבעונתן הראשונה התבססו על ספר בודד, ואחר כך כבר הפליגו למחוזות הדמיון של התסריטאים.

זה מפתיע, משום שכמו שאמר ג'ורג' ר"ר מרטין – זאת משימה קשה, שבשל היריעה הקצרה והתקציב המוגבל שעומדים לרשות היוצרים, הרבה מהדמויות, העלילות והעולמות של הספרים נאלצים להישאר בחוץ. 'משחקי הכס', עם התקציב הכמעט דמיוני שלה במונחי טלוויזיה, יכולה לעשות מה שהיא רוצה – כמו לחזור בעונה אחרונה אחרי כמעט שנתיים מסוף העונה הקודמת, ושהיא תהיה מורכבת משישה סרטי קולנוע ולא פרקים של סדרה, ושהם יעלו להפקה כ־15 מיליון דולר לכל פרק.

חוץ מזה, בתור הזהב של הטלוויזיה – שהחל עם סדרות כמו 'אוז' ו'הסופרנוס', המשיך עם 'הסמויה', 'מד מן' ו'שובר שורות' – נדמה שיוצרי הסדרות היו ל"אוטר" הכל־יכול של יצירתם, מי שאחראים לכל מילה שנהגית על ידי הדמויות, מי שכתיבתם כבר אמורה הייתה להחליף את הספרים ושהמבקרים השוו אותה לזו של גדולי הכותבים, כמו שייקספיר ודיקנס.

המגבלות – וההזדמנויות

בקולנוע אין הרבה הפתעות. משחר הימים הסינמטי, סרטים התבססו על ספרים. עוד מ'לידתה של אומה' (1915), מעידן הראינוע, שובר הקופות הראשון בהיסטוריה התרבותית. מאז נעשו אלפים רבים. באוסקר עצמו ישנם כל שנה חמישה מועמדים לפרס על תסריט מקורי, לצד חמישה מועמדים על תסריט מעובד (ב־99% מהמקרים – מסֵפר). ההיגיון פשוט: ספר קונה לו הצלחה, עיבודו לתסריט קולנועי בדרך כלל פשוט יותר. תסריט לסרט, כמו ספר, הוא סיפור סגור, עם התחלה, אמצע וסוף, ללא צורך בפיתוח עונתי. אך גם במקרה הקולנועי יש סרטים מפורסמים רבים המבוססים על ספרים מפורסמים פחות, כמו 'מועדון קרב' (שכתב צ'אק פלאניוק) או 'שתיקת הכבשים' (של תומס האריס).

לפעמים ריבוי הסדרות המבוססות על ספרים מפתיע משום שהרבה מהיצירות העכשוויות הן רימייקים של סדרות וסרטים מהעבר; מ'נשק קטלני', דרך 'שושלת', 'מכושפת', 'בוורלי הילס 90210', 'רוזאן' (שהפכה בגלל פליטת הפה של הכוכבת והיוצרת, שהועפה, ל'משפחת קונר') ורבות אחרות. כל כך הרבה שחזורים של סדרות וסרטים מפעם, לצד יצירות מקוריות, כך שמי צריך ספרים?

עוד סיבה לפליאה על הספרים שמאחורי הסדרות היא שבמקרים רבים רק מעטים שמעו על הספרים עד שהם עובדו לסדרות. מובן שיש מקרים הפוכים, כמו 'הרומנים הנפוליטניים' של אלנה פרנטה, שהראשון בהם 'החברה הגאונה' עובד בשנה שעברה לסדרה שהועלתה ב־HBO, או סדרות מן העבר כמו זו על פי 'גאווה ודעה קדומה' הקאנוני של ג'יין אוסטן, והעיבודים השונים ל'ג'יין אייר' של שרלוט ברונטה. אבל מי יכול היה לנחש ש'גוסיפ גירל', אופרת סבון לנעורים שכאילו נבראה מתוך המסך הקטן, הייתה קודם לכן משהו שנאגד בתוך כריכה; או ש'בית הקלפים', המזוהה כל כך עם עצמה, ומקסימום עם סדרה בריטית קודמת ב־BBC של תחילת שנות ה־90, גם היא החלה כעיבוד לספר?

יש לא מעט מגבלות בעיבוד ספרים לסדרות. נתחיל בענייני זמן – לסדרות יש זמן מוגבל להעביר את התכנים בעוד ספרים יכולים להתפתח לאט יותר. סדרות, ובעיקר סרטים, נכנסים למודל מסוים שאינו מאפשר חימום איטי של הנושאים. עוד מגבלה של זמן היא זמן החיים של שחקנים. בארט סימפסון יכול להישאר בכיתה ד' כמעט 30 שנה כי הוא דמות מצוירת. גם לדמויות בדיוניות בספרים קיימת הפריבילגיה הזאת, אבל לשחקנים בשר ודם המגלמים אותם אין. כמו כן ישנו העניין של התקציב והטכנולוגיה. דמות בספר יכולה לנדוד על פני יבשות ולחוות עשרות מקומות ונופים, להתערות במאות דמויות, אפילו להגיע לירח, וזה משכנע מאוד בדמיונו של הקורא. במציאות – כמו שהוכיחה החללית בראשית – צריך הרבה יותר מזה. יש גם בעיה עם הצלחה של סדרת טלוויזיה: אם היא מצליחה מאוד, צריך להיפרד מהספר המקורי ולהמשיך משם. האחרונה היא כמובן צרה שרוב הסופרים רק ייחלו לה.

–

בכל אופן, צריך להתחיל איפשהו. נדמה שיצירות ספרותיות עכשוויות נחטפות עוד בטרם זכו להצלחה מוכחת. כך למשל המקרה עם קובץ הסיפורים הקצרים של קריסטן רופניאן, 'אתה יודע שאתה רוצה את זה'. בעקבות ההצלחה של הסיפור הקצר שלה 'טיפוס של חתולים', שהתפרסם ב'ניו יורקר' ב־2017, קיבלה הסופרת חוזה שמן מאוד לכתיבת הספר. הוא יצא (בחודש שעבר גם בעברית), וזכויותיו כבר נמכרו לערוץ HBO שאנשיו עובדים על עיבוד טלוויזיוני של הסיפורים.

לפני שנמנה עוד סדרות שנעשו על פי ספרים, שאולי יפתיעו אתכם בחלקן, חייבים להתעכב עוד קצת על 'משחקי הכס'. הסדרה הידועה בקרבותיה הקשים, תככיה האינסופיים, סצנות הסקס הרבות, האלימות הפיוטית והאכזרית הממלאת בה כל חלקה טובה, הדרקונים המעופפים ושאר האירועים המזעזעים, המפעימים והממכרים שלה, ידועה גם בשל שיאי הצפייה שהיא שברה ועל השפעתה על הטלוויזיה בכלל.

אז נוסף על כל מה שנאמר עליה וצוין כאן, הפנומן הזה שנקרא 'משחקי הכס' אחראי גם לעליית סדרות פנטזיה על המסך וגם לריבוי של סדרות המבוססות על ספרים. כי בעולם הטלוויזיה תמיד מחפשים לשכפל הצלחה קודמת. שלא כמו חדי קרן, שהם יחידים במינם, ההנחה של גופי השידור היא שדרקונים דווקא יש בשפע.

ההצלחות של השנים האחרונות

הרשימה ארוכה, אבל להלן כמה מהסדרות הבולטות שעובדו על פי ספרים שראוי להזכיר ולהתעכב עליהן.

הסדרה 'סיפורה של שפחה', על פי ספרה של מרגרט אטווד, היא מקרה מעניין של יצירה טלוויזיונית שנעשתה על פי ספר שנכתב כ־30 שנה לפני הסדרה, ועלה מחדש לתודעה בגלל המצב הפוליטי יוצא הדופן שנוצר בארה"ב. ההצלחה שלה מדגימה, כאמור, שהטלוויזיה מחפשת שכפול של בוננזות מוכחות. הסדרה, שהיו לה כבר שתי עונות (השלישית עולה ביוני הקרוב), זכתה בשורה ארוכה של פרסים כולל פסלון אמי לסדרה הטובה ביותר, ועוררה תיאבון לא רק לעוד סדרות המבוססות על ספרים, אלא לעוד סדרות המבוססות על ספרים של אטווד, ובמיוחד כאלה על נשים שכלואות במקומות בניגוד לרצונן.

ב־2017 עלתה בנטפליקס 'לטענת גרייס', מיני־סדרה המבוססת על ספר באותו שם, גם הוא של אטווד. היא מתארת אירוע אמיתי שקרה כאשר גרייס מרקס, מהגרת מאירלנד שחיה בקנדה, הורשעה ב־1843 ברצח המעסיק שלה תומס קיניר ועוזרת הבית והמאהבת שלו ננסי מונטגומרי. גרייס ריצתה עונש של 30 שנה בכלא ובסופו שוחררה. הספר מתאר גרסה מדומיינת של האירועים האלה, והסדרה היא גרסה מדומיינת על האירועים המדומיינים.

'שקרים קטנים גדולים' עטורת הפרסים שיצר דיוויד אי. קלי, והחלה כמיני־סדרה בת שבעה פרקים אך בעקבות ההצלחה תחזור לעונה נוספת בחודש הבא (יוני), מבוססת על ספר שכתבה ליאן מוריארטי. כוכבות קולנוע גדולות הפכו את הסדרה הזו להצלחה ענקית, ניקול קידמן, ריס וויתרספון, לורה דרן ובעונה החדשה אחת ושמה מריל סטריפ. בספר הדמויות אולי קטנות יותר מהפרצופים הכה מזוהים האלה, אבל הסיפור על הגעתה של אישה חדשה לשכונה מבוססת ועל האופן שבו בואה משפיע על נשות השכונה הזאת די זהה.

יש מיני־סדרות קודמות ומצליחות בטלוויזיה האמריקאית המבוססות גם הן על ספרים מצליחים, כמו למשל 'אוליב קיטרידג" מ־2014, שהתבססה על ספרה זוכה פרס הפוליצר של אליזבת סטראוט, על משפחה רבת־צרות ותהפוכות שחיה במיין.

אגב, אין להתבלבל בין 'שקרים קטנים גדולים', סדרה עטורת פרסים ומרובת שבחים, ל'שקרניות קטנות', סדרת נעורים בת שבע עונות, שגם היא מתארת חברות בין נשים (במקרה זה, קטנות) והייתה מבוססת על סדרת ספרים מאת הסופרת שרה שפרד.

על רוצחים וערפדים

אבל אם כבר הזכרנו את סוגת הכתיבה לנעורים בוגרים או מבוגרים צעירים (YA – Young Adult) הרי שזאת לא רק תופעה מו"לית משגשגת של השנים האחרונות, אלא גם מקור להשראה טלוויזיונית. '13 סיבות' של נטפליקס, שעונתה השלישית צפויה לעלות לקראת סוף 2019, החלה בהתאבדות של נערה שהותירה מאחור 13 קלטות שמע והוראות האזנה עבור האנשים שלהם הקלטות מיועדות. היא מבוססת על ספר הביכורים של הסופר ג'יי אשר. גם 'גוסיפ גירל', כפי שציינו קודם לכן, דרמת נעורים אמריקאית על ילדי עשירים במנהטן, שנדמה כאילו יכלה להתקיים רק ביקום טלוויזיוני, מבוססת על סדרת ספרים בת אותו שם שכתבה ססילי וון זיגסר.

'חניבעל' היא סדרה המבוססת על ספריו של תומס האריס, המתארים את חייו של חניבעל (הניבאל) לקטר לפני שפגשנו את דמותו האלמותית בסרט 'שתיקת הכבשים'. היו לה שלוש עונות, וכוכב ששמו מאדס מיקלסן שנחשב לאחד הרשעים הכריזמטיים ביותר שנראו על המסך, תוספת שהספר לא יכול היה לספק.

אם חסרים רוצחים שרמנטיים המבוססים על ספרים, אז גם 'דקסטר' הוא כזה. המומחה להתזות דם נברא קודם במוחו הקודח של ג'ף לינדסי, לפני שנהיה לאחת הסדרות המוערכות של העשור הקודם. הסדרה שונה מסדרת הספרים בכל מיני אופנים, כמו העובדה שחלק מהדמויות זוכות לחיים ארוכים יותר מאשר בספר, אבל בעיקר הפרשנות של הגיבור דקסטר עצמו שונה – בספר הוא פחות מודע, מיוסר ומורכב מהדמות שגילם מייקל סי. הול.

הסופר לינדסי, כמו ג'ורג' ר"ר מרטין, עבד במשך שנים רבות במחלקות הפיתוח של סדרות באולפני טלוויזיה. כאשר כתב את ספריו 'Dexter in the Dark', 'Dearly Devoted Dexter' ו'Darkly Dreaming Dexter', קיווה שיעבדו אותם "לסרט קולנוע עם ג'וני דפ", כדבריו. הסוכן שלו שכנע אותו שעדיף להפוך את הספרים לסדרה, אבל לינדסי לא היה מעורב בכתיבתה.

ממומחה להתזות דם נעבור ל'דם אמיתי'. הסדרה העל־טבעית שבה חיים זה לצד זה ערפדים, אנשי זאב ובני אנוש בדרום העמוק האמריקאי, החלה כסדרת ספרים שכתבה שרליין האריס (ונקראה גם 'הרומנים של סוקי סטאקהאוס'). את הסדרה יצר, פיתח והוסיף לה עלילות ודמויות משלו התסריטאי המוערך אלן בול ('עמוק באדמה').

ואם חסרים פרטים על רוצחים סדרתיים מנקודת המבט של הלוכד אותם, אז גם 'מיינדהאנטר', סדרה מצליחה שעונתה השנייה צפויה לעלות השנה, מבוססת על ספר שבאנגלית שמו 'Mind Hunter: Inside FBI's Elite Serial Crime Unit' מאת ג'ון דאגלס ומארק אולשייקר. דאגלס לא היה רק סוכן של ה־FBI אלא גם חקר את המקרים הידועים לשמצה במיוחד של רוצחים סדרתיים כדי להבין איך המוח שלהם פעל, העלה את זה על הכתב ואחר כך איפשר שיעשו מזה סדרה.

סדרת הלהיט הענקית 'המתים המהלכים' על זומבים התבססה על סדרת ספרי קומיקס. במקרים רבים החופש הפואטי מיטיב עם הסדרות אבל לא במקרה הזה, או לפחות לא לדעת מעריצי הסדרה, והם אדוקים. בעונה השלישית רבים מהם הרגישו שהסדרה מתרחקת יותר מדי מהחומר המקורי של עולם הקומיקס. למשל, לתחושתם יוצרי הסדרה הרגו דמויות מסוימות לחינם. מחבר הקומיקס רוברט קירקמן רצה להחזיר את הסדרה למסלולה, וכך עשה. בעונה הרביעית הסדרה חזרה להיצמד לאירועי הקומיקס, והמעריצים היו מרוצים.

'כתום זה השחור החדש' של ג'נג'י קוהאן ('העשב של השכן') הייתה קודם רומן אוטוביוגרפי שגולל את חוויותיה של פייפר קרמן, ונקרא 'כתום זה השחור החדש: השנה שלי בכלא נשים'. קרמן ריצתה מאסר על הלבנת הון וסחר בסמים וכתבה על כך ספר. הוא היה חסר הרבה מאוד מהמתח המיני הרב שיש בסדרה, ומתח בכלל. כמו כן, המאהבת של הגיבורה לא מרצה מאסר בכלא לצידה. ובשורה התחתונה, היצירה הטלוויזיונית לא הייתה רק מצליחה בהרבה מהספר, אלא גם מוצלחת ומרגשת ממנו.

'אימפריית הפשע', עוד סדרה עטורת פרסים, על אטלנטיק סיטי בעידן שבו אלכוהול היה מחוץ לחוק, מבוססת גם היא על ספר בעל אותו שם. כמעט שני עשורים לקח לסופר נלסון ג'ונסון לכתוב את הספר, על שנות ה־20 הסוערות של המאה הקודמת בארה"ב. ליוצר הסדרה טרנס ווינטר לקח הרבה פחות זמן כדי ליצור את הסדרה כמובן, וגם בה צופפו אירועים שבמציאות – שהספר נשאר נאמן לה – התרחשו בהפרש של שנים.

נדמה שההבדל הכי משמעותי בין הספר לסדרה נעוץ בגיבור שלה – נאקי תומפסון. בספר הוא אדם גדול ומאיים, שונה מאוד מהנכלוליות המושחתת הפורצת מהגוף הקטן והקול הדק של הגיבור הטלוויזיוני, בגילומו של השחקן סטיב בוסמי.

אחת הסדרות היפהפיות והמרתקות של השנים האחרונות, 'הנותרים', מבוססת גם היא על ספר. כתב אותו טום פרוטה, שהיה מעורב ביצירת הסדרה עם דיימון לינדלוף, מיוצרי 'אבודים'. אבל העונה הראשונה הסתיימה עם סוף הספר, וכל מה שקרה בהמשך נותר על כתפי הנותרים – כלומר יוצרי הסדרה.

'שרלוק' הבריטית המתרחשת בהווה, ומככב בה בנדיקט קמברבאץ' בתפקיד הבלש המחונן, כמו סדרות וסרטים אחרים שכבר נעשו לפניה, מבוססת כמובן על הדמויות והעלילות שברא ממוחו סיר ארתור קונאן דויל. אך בפיתוח הזה, מלבד הליהוק הגדול, הצליחה הסדרה לקחת את הבלש מרחוב בייקר למקומות מפתיעים מאוד, לקצב טלוויזיוני מסחרר – ואלה תורגמו להצלחה אדירה בקרב הצופים והמבקרים.

הסדרה 'זרה' מבוססת על סדרת הספרים ההיסטוריים־רומנטיים־פנטסטיים של דיאנה גבלדון. הסדרה עוקבת אחר קלייר רנדל, אישה נשואה שעובדת כאחות אחרי מלחמת העולם השנייה וחוזרת בזמן לסקוטלנד של 1743.

'בית הקלפים', סדרת הלהיט שלא יכלה לדמיין את ההתפתחויות הדרמטיות מאחורי הקלעים שלה הקשורות לשחקן הראשי קווין ספייסי, ידועה כיצירה של בו ווילימון, המבוססת על מיני־סדרה באותו שם של ה־BBC מתחילת שנות ה־90 כמקור להשראה. אבל גם הסדרה ההיא הייתה מבוססת על ספר, שכתב מייקל דובס. בין הספר של דובס לבין רוב העונות של היצירה האמריקאית, הקשר נעשה קלוש מאוד, כמובן.

בחזרה למילניום הקודם

מאחורי הרבה סדרות אהובות נמצאים ספרים שמעטים שמעו עליהם, עוד הרבה לפני שנות ה־90 ו'בית הקלפים'. סדרת הטלוויזיה המיתולוגית 'מ*א*ש' שודרה אחרי סרט הקולנוע באותו שם, אבל קדם לשניהם הספר 'Mash: A Novel About Three Army Doctors', שכתב ריצ'רד הוקר. הסדרה הקומית על בית חולים צבאי אמריקאי בקוריאה, שעלתה לאוויר ב־1972, נשארה שם במשך 11 עונות, הרבה מעבר למה שנכתב בספר והרבה מעבר לאורכה של המלחמה שעלילותיה מתוארות בסדרה, מלחמת קוריאה שנמשכה שלוש שנים. פרק הסיום זכה לשיא רייטינג של יותר מ־60% מהבתים האמריקאיים.

שנות ה־70 היו פורות במיוחד בטלוויזיה ובסוגה המדוברת בכתבה זו. ב־1974 עלתה הסדרה 'בית קטן בערבה' שהתבססה על סדרת הספרים היפהפייה לילדים ונוער בת אותו שם שכתבה לורה אינגלס וויילדר, כשם דמותה של הילדה בסדרה; זו הפכה לאיקונית בקרב דור שלם. הסדרה התבססה באופן חופשי ביותר על הספר והלכה לכיוונים יצירתיים שונים.

'אני, קלאודיוס' של ה־BBC עם דרק ג'קובי, שהחלה ב־1976 ושודרה מאז שוב ושוב, התבססה על ספריו של רוברט גרייבס 'אני, קלאודיוס' ו'קלאודיוס האל', שתיארו את האימפריה הרומית על תככיה המרובים והמרתקים.

'שורשים' מ־1977, מיני־סדרה שהייתה הנצפית ביותר בארה"ב כאשר שודרה ותיארה את ההיסטוריה של העבדות במדינה, מבוססת על ספרו של אלכס היילי באותו שם, שיצא רק שנה לפני כן. כלומר, הפקת הסדרה החלה בצמוד לפרסומו, מתוך הבנה שמדובר בלהיט כמעט ודאי.

מיני־סדרות, אז כמו היום, התבססו על ספרים. אחת המצליחות של אותן שנים הייתה 'ציפורים מתות בסתר' מ־1983 עם ריצ'רד צ'מברליין בתפקיד הראשי. היא עקבה אחר משפחה מחוות כבשים בערבות אוסטרליה והתבססה על ספר שכתב קולין מקאלוג. הרומן של לארי מקמרטרי מ־1985 'יונה בודדה' עוּבד בתוך ארבע שנים מיציאתו גם הוא למיני־סדרה עטורת כוכבים כרוברט דובאל וטומי לי ג'ונס. המיני־סדרה הזאת הייתה מועמדת ל־18 פרסי אמי ולאחריה נעשו עוד מיני־סדרות, ידועות פחות, על פי ספרי ההמשך של הספר הזה.

רבים מחשיבים את 'הסמויה' ליצירת הטלוויזיה הטובה בכל הזמנים. 'הסמויה' אמנם לא נעשתה על פי ספר, אבל ספרו של יוצר הסדרה עצמו דיוויד סיימון, 'רצח מאדום לשחור: שנה ברחובות ההריגה', שימש בסיס לסדרה 'רצח מאדום לשחור' ששודרה ברשת NBC האמריקאית בין השנים 1993 ל־1999 והתבססה על הספר. סדרה אחרת שקדמה ל'הסמויה', ושמה 'הפינה', גם היא התבססה על אחד מספריו של סיימון, שהיה בעברו כתב פלילים בעיר בולטימור, מוקד ההתרחשות בעלילותיו.

עוד סדרה שמקורותיה היטשטשו מאז שהפכה לתאגיד ענק של סרטים שוברי קופות – 'סקס והעיר הגדולה' הייתה ספר שכתבה קנדיס בושנל לפני שהיא נהפכה לתופעה תרבותית רחבת היקף.

כשהסופר ממורמר

לא רק שרבות מהסדרות המצליחות החלו כספרים, ויוצרים ימשיכו לחפש אותם כהשראה, אלא שדי ברור שספרים מצליחים מאוד יהפכו לסדרות – כלומר הכיוון הוא דו־סטרי, שיתוף הפעולה טוב לשני הצדדים. מקרים יוצאי דופן הם אלה שבהם זה לא קורה. כמו זה של ג'ונתן פראנזן ו'התיקונים'. HBO ויתרה על התוכנית שלה להפוך את ספרו המפורסם מ־2001 ליצירה טלוויזיונית. 'התיקונים' הייתה אמורה להיות סדרת מופת בסגנון 'אוליב קיטרידג", רק שעלילותיה היו על זוג מבוגר במערב התיכון האמריקאי וילדיהם הבוגרים. נואה באומבך, מבמאי האינדי האהודים ביותר, היה אמון על העיבוד יחד עם פראנזן, והשחקנים המיועדים היו אמורים להיות יואן מקגרגור, מגי ג'ילנהול, כריס קופר, דיאן וויסט ואחרים.

המנהלים של רשת הכבלים היוקרתית צפו בפיילוט ואמרו שהוא טוב, אבל לא מצליח להתמודד עם הנרטיב המאתגר שקופץ מזמן אחד לשני. באתר 'דדליין' נכתב על הביטול: "בעוד שהדילוגים בזמן מתאימים לרומן, היה קשה לשחזר את האתגר הזה בשביל הצופים. היה קשה להנגיש את זה על המסך". עד היום הזכויות לעיבוד הספר מסתובבות באולפני הוליווד, אבל הגיעו למסקנה, בינתיים, שאולי יש דברים שעדיף להשאיר על הנייר.

פראנזן, אגב, לא התנגד לרעיון העיבוד ואף שיתף פעולה עם הערוץ. בעבר הוא נודע כסנוב, סנוביות שתרמה למעמדו כסופר סלב. עם צאת ספרו 'התיקונים', אופרה ווינפרי רצתה לצרף אותו למועדון הקריאה שלה, צעד שהופך כל ספר לרב מכר מטורף, ולעיתים את הסופרים עצמם למיליונרים בן־לילה. פרנזן אמנם התראיין לתוכנית של ווינפרי, אך לאחר מכן הסתייג מהרעיון שספרו ייכלל במועדון שלה. הוא רצה שזה יגיע ל"קהל גברי", הסביר. ווינפרי לא חיכתה רגע ומיד סילקה את הספר מהמועדון שלה. התקרית העלתה את קרנו של פראנזן בעיני אנשים מסוימים, והוא התפרסם עוד יותר. אך תשע שנים לאחר מכן, עם צאת ספרו החדש של פרנזן, 'חירות', הוא שוב נבחר למועדון הספר של אופרה, ולא נשמע ממנו ציוץ של התנגדות.

ההסתייגות הזאת של סופרים מעולם הטלוויזיה מובנת, גם אם קצת צבועה. העיבודים האלה הם רוח גבית ליצירתם ומכניסים מזומנים לכיסם. אבל היא לא חדשה. אפילו סטיבן קינג, מי שעשו הכי הרבה עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים לספריו, לא נקי מזה. בעוד ש'הניצוץ' של סטנלי קובריק מ־1980 נחשב לאחד מסרטי האימה הטובים בתולדות הקולנוע, קינג שונא את הגרסה הקולנועית המצליחה לספרו. אולי זה משום שקובריק דחה את התסריט של קינג שהיה נאמן יותר לספר, ואולי בגלל הבדלי הגרסאות, או הפרשנות המסוימת המצולמת של קובריק למילותיו. "הספר לוהט והסרט קר, הספר מסתיים באש והסרט בקרח", אמר פעם קינג. "בספר יש התפתחות, שבה רואים שג'ק מנסה להיות טוב ולאט־לאט נהיה משוגע. וממה שאני ראיתי בסרט ג'ק היה משוגע מהסצנה הראשונה".

גם אנתוני ברג'ס שכתב את 'תפוז מכני' חשב שאותו סטנלי קובריק החמיץ לגמרי את הרעיון של הספר שלו. הוא אף אמר שלאור העיוות הרעיוני שהסרט עשה לספר, הוא חושב שלא היה צריך לכתוב אותו. ועוד מקרה מהקולנוע הוא של בילי הייז, שהצטער על האופן שבו אוליבר סטון סיפר את סיפורו על המסכים ב'אקספרס של חצות'. הסיפור של בילי הייז הוא של סטודנט אמריקאי שנתפס כשהוא מנסה להבריח חשיש מטורקיה ונשלח בשל כך לכלא לשנים. הטענה העיקרית של הייז לתסריט של אוליבר סטון הייתה שהוא מתאר את הטורקים כרעים באופן גורף, בעוד שזה לא היה המצב שהוא חווה והעביר בספרו. כמו כן, הסוף של הסרט שונה מהאופן שבו הייז ברח מהכלא. כנראה כאשר הספר שעובר עיבוד הוא גם סיפור החיים של הסופר, הנושא רגיש כפליים. כך קרה במקרה של אדי הואנג.

–

בדרך כלל הסדרות המבוססות על ספרים הן מסוג דרמה, ובמיוחד מיני־סדרות בהקשר זה, אבל יש ז'אנרים טלוויזיוניים שנדמה כי שייכים רק לעולם הטלוויזיה כמו הסיטקומים, ולעיתים אף הם מבוססים על ספרים. זה המקרה של 'חמוץ מתוק' ('Fresh Off the Boat'), המבוססת על הממואר, ספר הזיכרונות של שף אדי הואנג, שגדל בבית אסייתי־אמריקאי בשנות ה־80 ונהיה לשף מפורסם. בסדרה, דמותו היא של ילד בן 12 שרואה את ארה"ב גם דרך חבריו האמריקאים וגם דרך עיניהם של הוריו המהגרים מטייוואן – אם כי כאן הסדרה לוקחת את העלילה מעט קדימה, ושנות ה־90 הן השחקן המרכזי בה מבחינת הרפרורים התרבותיים, לצד הסיפור האתני.

במציאות הואנג קצת הצטער על שמכר את הספר לרשת ABC. הוא חשש שהסדרה מייפה את המבט הביקורתי שהיה לו על הילדות שלו, ושהיא לא תהיה חתרנית כפי שרצה, והיא אכן לא הייתה. באתר Vulture של 'ניו יורק מגזין' הוא משחזר שיחה שהתקיימה בינו לבין המפיק שהסביר לו ש"זה לא הסיפור שלך יותר, תתגבר על זה", ואחר כך גם הוסיף, "שמע, חבוב, הסדרה לעולם לא תהיה כמו הספר. אתה צריך לקוות שאנשים יצפו בסדרה ויקנו את הספר ואז יגידו, 'הסדרה מצחיקה, אבל הספר טוב יותר'".

"אבל זה לא חייב להיות ככה", אמר הואנג אז באותה שיחה. "'משחקי הכס' מבוססת על ספרים, והיא אדירה". "לא נעים לי להגיד לך", לחש הסוכן של הואנג. "הספרים טובים יותר".

–

• ברית מילה // הלקח מ'משחקי הכס', 'סיפורה של שפחה' ו'שקרים קטנים גדולים'
• כך הפכו סדרות הטלוויזיה שעובדו מספרים לזוכות הגדולות של האמי // הספרייה החדשה // מאת מעין רודה
• הכתר, עונה 5,000 // מאת אורן נהרי
• העולם מצחיק, אז בוחרים // ההיסטוריה של שיגור בדרני ישראל אל שדה הקרב הפוליטי // מאת: יונתן גת