fbpx

אשת החלודה // מאת חיים איסרוביץ

0

על עלייתה ונפילתה של תרזה מיי

 

"המשימה שלי היא לפייס את אירלנד". אלה היו המילים הבודדות שאמר וויליאם גלדסטון למקורבו אוולין אשלי, כאשר נודע לו בתחילת דצמבר 1868 כי המלכה ויקטוריה עומדת להטיל עליו בפעם הראשונה את הקמתה של ממשלה חדשה, אחרי ניצחון הליברלים בבחירות הכלליות. באירלנד, שעדיין ניסתה להתאושש מהמשבר הגדול שפקד את האי וגרם לאובדן של 2 מיליון תושבים בשל רעב והגירה, צפו מחדש הרגשות הלאומיים וגלדסטון קיווה למצוא פתרון שירגיע את הרוחות ויאפשר לשמור את אירלנד בתוך הממלכה המאוחדת.

 

הסוגיה האירית העסיקה את גלדסטון בכל ארבע תקופות הכהונה שלו בראשות הממשלה, והוא פעל לקדם שלטון עצמי באירלנד. הצעת החוק הראשונה שלו בנושא נפלה בפרלמנט ב־1886 והובילה לפילוג במפלגה הליברלית ולבחירות חדשות שבהן הפסיד. כאשר ניסה שוב להעלות את ההצעה עם חזרתו לכס ראש הממשלה כעבור שש שנים, היה זה בית הלורדים שהפיל את המהלך. בסופו של דבר נאלץ גלדסטון בן ה־84 להתפטר במרץ 1894, אחרי מחלוקת בתוך הממשלה על תקציב הצי המלכותי.

 

על אף שגלדסטון היה יריב של המפלגה השמרנית, ניתן לראות כיום את דמותו מתנוססת בחדר החשוב ביותר של מפלגת השלטון הנוכחית. ציור השמן 'הקבינט של גלדסטון ב־1868', יצירתו של הצייר לווס קאטו דיקינסון, שמציגה את ראש הממשלה עם 14 השרים שלו במהלך דיון בחדר הקבינט בדאונינג 10, תלויה על הקיר בחדר הוועדות מספר 14 בארמון ווסטמינסטר, מושבו של הפרלמנט הבריטי. זהו החדר שמשמש את 'ועדת 1922', אשר מורכבת מיושבי השורות האחוריות (Backbenchers) של המפלגה השמרנית. אותם חברי פרלמנט שאינם נושאים גם בתפקיד במסגרת משרדי הממשלה. הוועדה, שהקימה ב־1923 קבוצת שמרנים שנבחרו שנה קודם לכן לראשונה, הפכה לגוף רב־עוצמה, שגם יכול לקבוע את הגורל של מנהיג או מנהיגת המפלגה.

 

מציעה את ראשה

ב־27 במרץ האחרון התמקמו חברי הוועדה על ספסלי העץ משני צידי החדר, כאשר מתחת לציור של דיקינסון ניצבה הדיירת הנוכחית בדאונינג 10, תרזה מיי. זו ביקשה לשכנע פעם נוספת את חברי מפלגתה לתמוך בטיוטת ההסכם שגיבשה לפרישה מהאיחוד האירופי (הברקזיט) – אחרי שתי הצבעות קודמות שהסתיימו בתבוסות קשות, בפער של 230 ו־149 קולות לטובת המתנגדים, בהם רבים מהנוכחים בחדר. היא הבטיחה להם כי אם יצביעו הפעם בעד ההסכם ויאפשרו פרישה עם הסכם ב־22 במאי – התאריך החדש במקום התאריך המקורי של 29 במרץ – היא תתפטר מתפקידה, על מנת לאפשר לראש ממשלה חדש מהמפלגה להוביל את המשא ומתן עם האיחוד על היחסים העתידיים בין הצדדים.

 

"אני יודעת שיש רצון לגישה חדשה – ולמנהיגות חדשה – בשלב השני של שיחות הברקזיט, ואני לא אעמוד בדרך", אמרה מיי. לפי עדויות של חברי פרלמנט שנכחו במקום, זו הייתה ההופעה המשכנעת ביותר של מיי בפני ועדת 1922 וחלק מהצירים אף היו קרובים לדמעות, אם כי איש לא היה מופתע מהחלטתה של ראש הממשלה. "תודה לך על מה שעשית בתור מנהיגה ובתור חברה", אמרה לה חברת הפרלמנט קרוליין ספלמן.

 

זו לא הייתה הפעם הראשונה שמיי ציינה כי היא מוכנה לוותר על תפקיד ראש הממשלה ומנהיגת השמרנים. בדיוק שלושה חודשים וחצי קודם לכן התקיימה בחדר 14 הצבעת אמון במיי והיא הצליחה לשמור על כיסאה, אם כי זכתה בתמיכתם של 63% בלבד מהצירים. מיד לאחר מכן הצהירה מיי כי לא תוביל את המפלגה בבחירות הבאות, שנכון לעכשיו עדיין אמורות להתקיים רק בשנת 2022.

 

החלטתה של מיי להציב את ראשה על הצלחת, כמו גם החשש מפני דחייה ארוכת טווח של הברקזיט ואף האפשרות של ביטולו המוחלט, גרמו לחלק מהתומכים הנלהבים ביותר של הפרישה לבלוע את הצפרדע ולהצביע בעד ההסכם שהציעה. אך בהצבעה שנערכה יומיים לאחר המפגש בחדר 14, התברר כי זה לא הספיק. רק 286 חברי פרלמנט תמכו בעמדתה של ראש הממשלה מול 344 מתנגדים, ובעקבות זאת הייתה אמורה בריטניה לפרוש ללא הסכם ב־12 באפריל.

 

המפלגה מחפשת מנהיג חדש

יומיים לפני הפרישה המיועדת החליטו מנהיגי 27 המדינות החברות האחרות באיחוד האירופי לדחות שוב את יישום הברקזיט, הפעם עד 31 באוקטובר, בניסיון לאפשר למיי להעביר את ההסכם שלה בפרלמנט. בדיון שהתקיים בבית הנבחרים לאחר מכן, תהה הציר השמרני תומך הברקזיט, סר ביל קאש, אם מיי תתפטר כי היא "הפרה 100 פעם את ההבטחה שלא להאריך את המועד". "אני חושבת שאתה יודע את התשובה לכך", השיבה ראש הממשלה מבלי למצמץ.

 

אולם כלל לא ברור אם מיי אכן תשב בדאונינג 10 כאשר יגיע מועד הפרישה החדש. עם תבוסת השמרנים בבחירות המקומיות ב־2 במאי, וזו הצפויה בבחירות לפרלמנט האירופי ב־23 במאי, וכאשר סקרים מראים שהתסכול של מצביעי השמרנים מהדחיות המתמשכות של הברקזיט צפויים להוביל את מנהיג הלייבור, ג'רמי קורבין, למשרד ראש הממשלה בבחירות הכלליות על אף עמדותיו השנויות במחלוקת בלשון המעטה – החרב המתנוססת מעל ראשה של מיי מתקרבת אליה יותר ויותר. המפלגה השמרנית מתכוננת לבחור מנהיג חדש, במהלך הכינוס השנתי שלה ב־2 באוקטובר במנצ'סטר.

 

שמרנים בכירים ברחבי הממלכה הזהירו כי אם מיי לא תלך, הם עלולים לבחון מחדש את חברותם במפלגה. כמו כן, שני יושבי ראש קודמים של ועדת 1922 ציינו כי ייתכן שהתקנות ישונו על מנת לאפשר את הדחתה של מיי לפני חודש דצמבר, שנה אחרי הצבעת האמון הקודמת. עם זאת, הנהלת הוועדה החליטה בסוף החודש שעבר כי התקנות לא ישונו, אולם דרשו לקבל ממיי לוח זמנים ברור לפרישתה.

 

איאן דנקן סמית, שהיה מנהיג השמרנים האחרון עד כה שהודח בהצבעה בוועדת 1922 בשנת 2003, הבהיר כי עליה להוציא את בריטניה בהקדם מהאיחוד ואז להתפטר במהלך מאי או יוני. "אני חושב שראש הממשלה צריכה לכוון כעת את הכל לעבר יציאה לפני הבחירות לפרלמנט האירופי וזה יאפשר לה לפרוש אחרי שעשתה את מה שאמרה שתעשה – להוציא את הממלכה המאוחדת מהאיחוד בדרך זו או אחרת – ונוכל לקיים בחירות חדשות להנהגה ולבחור מנהיג חדש, וכך זה צריך להיעשות", אמר בריאיון לרשת סקיי בחודש שעבר.

 

פילוס דרך נחוש למעלה

"הסיבה שרציתי להיות חברת פרלמנט היא שרציתי לעשות שינוי. רציתי להיות בתפקיד שבו אני אוכל לקבל החלטות שמסייעות באמת לשפר את איכות החיים של אנשים. זה להפוך את חייהם של בני אדם לטובים יותר, ואני חושבת שזה מה שמניע אותי באופן בסיסי בפוליטיקה". כך הסבירה לימים תרזה מיי את ההחלטה שקיבלה כבר בגיל 12 להיות חברת פרלמנט מטעם השמרנים, המפלגה האהודה על אמה. לאכזבתה, חלומה להפוך לאישה הראשונה בראש ממשלת בריטניה נגוז עוד בצעירותה, עם בחירתה של מרגרט תאצ'ר, ועל כן השמחה שלה על הניצחון של השמרנים ב־1979 היה מהול גם באכזבה אישית.

 

תחילת דרכה של מיי במפלגה השמרנית לא הייתה זוהרת. ליתר דיוק, היא בכלל החלה הרבה מאחורי הקלעים. אביה, שהיה כומר אנגליקני, לא רצה לרפא את החיידק הפוליטי שדבק בבתו ואיפשר לה להצטרף למפלגה, אולם כדי למנוע כל אפשרות למראית עין של קשר בין פוליטיקה לדת, הנערה הצעירה סייעה בעיקר בתוך הסניף המקומי של השמרנים ולא יצאה לחלק עלונים או לגייס תמיכה בבחירות. גם כאשר ניסתה להתמודד למועצת בית הספר, היא הפסידה למועמד כריזמטי ממנה.

 

במהלך לימודיה באוניברסיטת אוקספורד הייתה מיי פעילה באגודת הסטודנטים המקומית והשתתפה בפעילויות החברתיות בקמפוס, אולם לא נטלה חלק בשטויות בסגנון 'חוות החיות', בניגוד לקודמה בתפקיד, דיוויד קמרון. באחת ממסיבות הריקודים של הסטודנטים השמרנים שבהן השתתפה, הכירה לראשונה את פיליפ מיי – דרך בנזיר בהוטו, לימים ראשת ממשלת פקיסטן. השניים נישאו ב־1980 בכנסייה של אביה, אולם בשל בעיה רפואית, לבני הזוג מעולם לא היו ילדים. מאז, פיליפ מיי אינו רק הבעל, אלא גם איש האמון והיועץ הקרוב ביותר שלה, "הסלע שלי" כפי שהיא מתארת אותו, תוך שהוא ממשיך בקריירה בעולם הפיננסים שבה החל אחרי שהשניים סיימו את לימודיהם באוניברסיטה.

 

הניסיון הפוליטי המעשי הראשון של מיי היה בתור חברת מועצה ברובע מרטון בדרום לונדון בשנים 1986 עד 1994, אולם שני הניסיונות הראשונים שלה להיבחר לפרלמנט בשנים 1992 ו־1994, בשני מחוזות מסורתיים של הלייבור, הסתיימו בכישלון.

 

רק ב־1997, כאשר השמרנים איבדו את השלטון לטוני בלייר והלייבור אחרי 18 שנה, הצליחה מיי להגיע לבית הנבחרים מטעם מחוז מיידנהד. בשלב הזה החלה מיי להתבלט בשורות המפלגה וקיבלה תפקידים במסגרת ממשלות הצללים – שרת החינוך, שרת תחבורה, שרה לענייני משפחה, שרת תרבות, תקשורת וספורט, אשת הקשר עם הפרלמנט ושרת העבודה והפנסיות.

 

ב־2002 היא גם הייתה לאישה הראשונה שנבחרה לראש מטה המפלגה השמרנית וגרמה לסערה עם נאום שבו קראה למפלגה להשתנות ולהתאים את עצמה למאה ה־21, כי "אנשים קוראים לנו 'המפלגה הנבזית'". "פעמיים הלכנו לבוחרים בלי שינוי, בלי חרטה, פשוט בלתי אטרקטיביים", אמרה. "פעמיים הם שחטו אותנו". העיתונים בחרו לשים דגש דווקא על נעלי העקב עם הדפס הנמר שנעלה באותו נאום, וה'דיילי טלגרף' הציב את הכותרת "עקב בלב השמרנים".

 

"מנהלת לא נעימה"

כאשר שבו השמרנים לשלטון בבחירות 2010, החליט ראש הממשלה החדש דיוויד קמרון למנות את מיי לשרת הפנים, האישה הרביעית בלבד שמחזיקה באחד מארבעת המיניסטריונים הבכירים ביותר בממשלה (ראש הממשלה, אוצר, חוץ ופנים). אולם לפי רוזה פרינס, שפרסמה ביוגרפיה על מיי, התפקיד היוקרתי לא ניתן בגלל הכרה ביכולותיה של מיי. לדבריה, זה קרה רק אחרי שג'ורג' אוסבורן, חברו הקרוב של קמרון מימי אוקספורד שמונה לשר האוצר ונחשב ליורש עתידי, שכנע אותו שכדאי להציב אישה בצמרת. הוא קיווה כי משרד הפנים, שנחשב לבית קברות לקריירה פוליטית, יספק גורל דומה גם למיי. דיוויד לואס מהמפלגה הליברל־דמוקרטית, שכיהן במשרד האוצר תחת אוסבורן, כתב בזיכרונותיו: "חשתי שמיי הופתעה למצוא את עצמה בתפקיד שרת הפנים. למען האמת, לא ציפיתי שהיא תהיה שם יותר משנתיים".

 

מיי ניפצה את כל התחזיות ונותרה במשרד הפנים במשך יותר משש שנים, התקופה הארוכה ביותר זה מעל ל־60 שנה של שרים קודמים. לאורך כהונתה ניהלה מיי קרבות מרים נגד ארגוני השוטרים על מנת לבצע רפורמה מקיפה באופן ניהול המשטרה ובסמכויות השוטרים, ובין השאר צמצמה את סמכויות המעצר והחיפושים ודרשה לחקור מקרים של מוות במעצר. בתחום הטרור היא העניקה לשירותי הביטחון סמכות לבצע מעקב אחרי שימוש של אזרחים באינטרנט וגירשה את המטיף הקיצוני, אבו קתאדה. מיי גם פעלה נגד התעללות מינית בקטינים ונאבקה באלימות בתוך המשפחה ובסחר בנשים למטרות מין, ועל אף היותה בתו של כומר, היא הביעה תמיכה בנישואים חד־מיניים.

 

ניק הרברט, שהיה שר לענייני שיטור תחת מיי, ציין כי היא הייתה "מנהלת לא נעימה של הצוות שלה" וכי "הייתה לה יכולת לשלוט בפגיעה באמצעות כוח האישיות והיא לא איפשרה לאף נושא לחמוק", בעוד ששר זוטר אחר אף כינה את תקופת כהונתה "עידן של טרור". ה'גרדיאן' כתב עליה כי "במפלגה פוליטית שנאבקת לנער את המוניטין האליטיסטי, של בוגרי קולג' איטון, מיי מייצגת סוג שונה של פוליטיקאית – מנהלת בית ספר רגועה באולם מלא בתלמידי בית ספר ציבורי נלהבים יתר על המידה".

 

אחד הכישלונות הבולטים של מיי היה ההתמודדות עם סוגיית ההגירה לבריטניה. היעד המוצהר של ממשלת קמרון מאז תחילת כהונתה היה להוריד את הנתון של הגירה נטו – מהגרים למדינה פחות מהגרים מהמדינה – יעמוד על פחות מ־100 אלף בשנה, כאשר הנתון עם תחילת הכהונה ב־2010 עמד על 244 אלף. כחלק מהמאמצים להשיג את המטרה אף השיקה קמפיין שקרא למהגרים בלתי חוקיים "ללכת הביתה או להסתכן במעצר", אולם הוא בוטל בתוך זמן קצר בשל ביקורת ציבורית נוקבת.

 

צילום: Leon Neal, Getty Images IL

 

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – גיליון ראשון במתנה – לחצו כאן                       

שתף