בדירתו המטופחת של צביקה האוזר, לא הרחק מכיכר רבין, הזמן כאילו עצר מלכת. על כרכוב החלון אוסף מרהיב של כדי שתייה מקרמיקה משנות ה־50, על שולחן האוכל העתיק מונחת צלחת אמייל ישנה בצבעי כחול לבן, אולי כרמז למפלגה שהצטרף אליה; בפינה אחרת תרמוסים ישנים, מנורות אר־דקו, שלטים שעל אחד מהם כתוב "חלוקת תרופות 9–1:30", או "אין הסעות, המעלית בטיפול". מאחורי דלת עץ עתיקה נמצא אוסף מקסים של חפצים שונים ובארון בכניסה נמצא אוצר של ממש – אוסף של מסמכים, מכתבים, כרזות של חיי היומיום בארץ ישראל עד שנת 1948. מכתבים חתומים של מנחם בגין ושל שלום אש. הוא מסוגל לדבר שעות על האוסף שלו. מכיר כל פיסת נייר. נוהג להשאיל אותו לתערוכות ולחוקרים.
האוזר, 50, אב לשניים, חי בזוגיות עם ראש מערך הדוברות וההסברה בחברת החשמל, דליה בודינגר. שתי דירות צמודות, שאליהן הילדים של כל אחד מהם יוצא ונכנס כאוות נפשו. כלב נבחן מרעיש את השלווה שבדירה.
בחודש שעבר הושבע לחבר כנסת, מטעם סיעת כחול לבן. לא בטוח שפילל להיות חבר כנסת באופוזיציה, אך משזה קרה, הוא מתכוון לבלוט. עם הרקע והידע שלו בפוליטיקה, בין השאר כעוזרה של לימור לבנת, כיו"ר מועצת הכבלים והלוויין, כחבר בקמפיין של נתניהו בבחירות 1996 (וממציא הסלוגן "נתניהו, עושים שלום בטוח") וכמזכיר הממשלה בממשלת נתניהו השנייה, הוא לא מתכוון להישאר אנונימי. וכן, הוא אוהב לדבר, והוא קפדן, ומתודולוגי.
עם נתניהו, 2013 // צילום: קובי גדעון, לע״מ
ילדות
"גדלתי ברמת גן. אבא עובד עירייה. אמא עקרת בית. שניהם כבר אינם בין החיים. אני בן זקונים ואבי הוליד אותי כשהיה בן 47 ואמי בת 37. בית מהמעמד הבינוני עם עוד אח ואחות גדולים ממני. רמת גן הייתה מקום נהדר לגדול בו. וגם גדלתי בבית מיוחד. אבא היה אדם פשוט שהדבר הבולט בו היה שהיה שמח בחלקו, במובן הכי עמוק של המילה.
"אמא ניצולת שואה. המסר בבית היה – עברנו את זה, אז כל השאר קטן עלינו. ומסר נוסף – תהיה אדם טוב. אני חושב שבהיבט הזה אני לא מאכזב את הוריי. מעת לעת אני חושב על זה ובעיקר אחרי שנולדו ילדיי, שגם להם אני משדר את המסר הזה. להיות אדם טוב. לעשות את הדבר הנכון".
הרומן עם הפוליטיקה
"הבית שלנו לא היה פוליטי. מאוד לא. הוריי לא ממש התעניינו בזה. מצד אחד אבא היה מלא הערכה לבן־גוריון, אך הזיהוי הפוליטי היה בליברלים. הם היו מאוד ציונים ולא ממש אהבו את המפא"יניקים. בית חילוני לחלוטין. החריג היחיד היה שביום כיפור הלכנו לבית כנסת. אבא שלי לא צם. אני, מגיל 13, כן. אולי כסוג של מרד נעורים.
"התחלתי בעיסוק פוליטי. אבא תמיד הסתכל על זה בעין ביקורתית, כשבגיל 16 הייתי רכז ארצי של נוער התחיה. הוא עלה לארץ מגרמניה ב־1934 והתגייס להגנה. היה בנוטרים. הוא וחבריו היו הסגסוגת של מגש הכסף. אמא גדלה בצרפת והתחבאה במנזר כשפרצה המלחמה. היא הייתה אצל משפחה נוצרית עד גיל 14. אבא שלה היה עיתונאי, יהודי וקומוניסט. עצרו אותו, הוא נשלח למחנה מעצר ומצא את מותו סמוך לשחרור. למעשה, הודיעו לו שהוא משוחרר, וכשיצא, ירו בו והרגו אותו. האם היה מתהפך בקברו מהידיעה שאני הייתי בנוער התחיה, בפוליטיקה? יכול להיות".
משהו שמעולם לא סיפרתי
"לפני 15 שנים גיליתי באקראי את הקבר של סבא שלי בגרמניה. הוא למעשה נעלם ב־1943. אמא שלי ראתה אותו בפעם האחרונה כשהייתה בת 11. יום אחד שוטטתי באינטרנט ומצאתי שיש עדות לכך בראושנברג שבגרמניה. לאחר שבדקתי באתי לאמא שלי ואמרתי, אמא, את יושבת? מצאתי מה קרה לסבא. הספקתי לקחת אותה לשם. סבתי לא זכתה לדעת מה קרה לבעלה. הגענו לקרחת יער והיו שם קברים עם לוחיות זיהוי ממתכת על הקרקע של 700 גברים. אחת מהלוחיות נשאה את שמו של סבא שלי.
"זה היה אחד הימים המרגשים וגם אחד הימים הקשים. מתברר שהוא נשלח למעצר בגרמניה בגלל שהיה קומוניסט. נשפט לשנתיים וחצי. רשמו שם, והכל מתועד, שהוא יהודי ויש להעבירו לגסטפו. כאמור, נשלח למחנה מעצר לחינוך מחדש. בסיום המעצר הורו לו לברוח, וכשברח – ירו בו. ומה שלא ייאמן, שהכל מתועד. הוא שלח מכתבים מהכלא. ידע שהולכים להרוג אותו. ניסה למצוא דרך לשנות את רוע הגזירה, ואז נעלם".
למה אני שומר כשרות
"אמא שלי בישלה הכל עם חמאה. מגיל 13, אחרי הבר־מצווה, התחלתי לשמור כשרות. מבחינתי, זה היה סוג של גיבוש זהות ותפיסת עולם. לשמור כשרות זה בעצם סוג של ריטואל. מחייב אותך להיות כל הזמן בתודעה רציפה של הבחנה בין טוב לבין רע. נכון, השחיטה ברוטאלית, אבל ברגע שנדרשים לשאלה מה אוכלים, יש לזה היקש שלא תעשה שום דבר באופן אוטומטי.
"זה לא היה מרד. לא נפנפתי בזה. רוב סובביי אינם שומרי כשרות, ולכן תמיד הייתי צריך להסביר. היום, לעומת טרנדים אחרים כמו טבעונות וצמחונות, זו טרחנות הרבה יותר קטנה".
איך התחיל הרומן שלי עם תנועת התחיה?
"מגיל צעיר, ואין לי הסבר לכך, משך אותי מאוד נושא ההתיישבות. כל נושא פינוי סיני סקרן אותי. האירוע הפוליטי הראשון שלי היה בגיל 14 כשפינו את סיני. זה יצר אצלי הרהור מתמשך לגבי המדינה ודרך ניהולה. במסגרת בית הספר עשיתי עבודה בסוציולוגיה על ההתיישבות ביו"ש ועל ההתנגדות לפינוי סיני. תוך כדי התחלתי לגבש את השקפת עולמי במעבר מנערות לבגרות. אני, נער מרמת גן, בלי דודים בקיבוץ, אבל עם סנטימנט חזק מאוד ואפילו רומנטי למקום של ההתיישבות באתוס הציוני. כמעט במובן המפא"יניקי. קו הגבול הוא הקו שבו עובר התלם האחרון שחורשת המחרשה.
"כנער, מצאתי את עצמי נמשך לתנועת התחיה שציירה בצורה עזה ורומנטית את אתוס ההתיישבות. התחלתי בפעילות והתקדמתי, כי גם לא היו רבים. יו"ר נוער התחיה דאז, גדעון סער, התגייס, ולא עבר זמן והמשימה הוטלה עליי. הרגשתי שאני במפלגה קטנה וצודקת. הייתי נער עם חלומות, רומנטיקה ואמונה עד אין קץ בצדקת הדרך. הייתי חבר הנהלה ואז נחשפתי לכיעורה של הפוליטיקה, כאשר הם התפלגו לצומת ולתחיה. אני הצטרפתי לצומת של רפאל איתן. פתאם ראיתי שרוממות ארץ ישראל בפי כולם, אך חיי היומיום יותר מורכבים. הבנתי עד כמה אותם נערים, כמוני, שבלילה תולים כרוזים, מולכים שולל. עד כמה גדול הפער בין האידיאל לבין המערכת הפוליטית, וזו עוד הייתה מפלגה אידיאולוגית. זה יצר אצלי אכזבה ממפלגות והבנתי שזו בסך הכל אופרציה ותו לא.
"עזבתי גם את צומת, אבל כן רציתי להגשים ולהקים גרעין נח"ל. הרצון לא צלח, כי באתי ללא תנועה מיישבת. מה שכן, זכיתי להיות בקבוצה המצומצמת שהתלכדה סביב צבי שילוח מהתחיה, שהיה מקורב לבן־גוריון ופרש אתו לרפ"י. הוא היה זה שהקים את התנועה למען ארץ ישראל. איש חכם. השיחות איתו תרמו להשקפת העולם שלי. הזרעים שזרע נמצאים לאורכה ולרוחבה של המערכת הפוליטית".
בחירות ב׳בליך׳ עם מפלגת התחיה, 1984 // צילום: באדיבות צביקה האוזר
למה לא הלכתי ליחידה קרבית
"עד היום אני במעקב בגלל שבגיל שמונה עברתי ניתוח לב פתוח לתיקון מום מולד. עד אז גדלתי בצמר גפן. לא יכולתי, פיזית, לרוץ. אחרי מספר מטרים הייתי מכחיל ונתקף קוצר נשימה. ההורים גם די מנעו ממני התרוצצות בחוץ. עד גיל שמונה החיים לא היו פשוטים. פעמיים בשנה הייתי במעקב, כי לא ידעו איך לנתח היצרות בעורק הריאתי. אני לא זוכר שהייתי ממש מודע למצב. עד לרגע הניתוח לא ממש הבנתי. ואמא אמרה שיעשו לי איזה תיקונצ'יק, ונתנו לי זריקת הרדמה ועשו תיקונצ'יק.
"הניתוח היה ארוך. אני לא מקנא בהורים שלי. הייתי שבועיים בבית חולים וחגגתי שם יום הולדת שמונה. כשהייתי בבית החולים, ב־4 ביולי 1976, אמא לקחה אותי למנחת המסוקים ושם ראינו את פצועי אנטבה מגיעים. נותרה צלקת די מכוערת לאורך כל בית החזה, שאני נושא בגאון. לאחר התיקונצ'יק שיחקתי כדורסל במכבי רמת גן, אבל הרופא המליץ לי לא לשחק בקבוצה תחרותית מחשש שבטעות ייתנו לי מכה באזור הלב. תליתי את הנעליים בגיל 15. כעסתי. הייתי במשבר, אבל אמרו לי לבוא להיות מאמן של קבוצת הנערים במקום עמיקם ריקלין שירד להילחם בפינוי סיני. כשהגיע מועד הגיוס, הצבא לא רצה אותי. נלחמתי וגויסתי לבית הספר לפיתוח מנהיגות".
נתניהו, תחילת הדרך המשותפת
"בשביעית ובשמינית כתבתי בעיתון 'חמצן'. עכשיו מותר לגלות, שבמהלך הצבא חטאתי בכתיבה. כתבתי טור, בעילום שם, ב'העולם הזה'. אחר כך אריה גנגר קנה את העיתון ועשו שם גטו ימני. שישה עמודי ימין. אני כתבתי שם.
"הייתי דובר התאחדות הסטודנטים והייתי לא רע כדובר. אחרי זה הקמתי חברה שפיתחה תוכנה לעיבוד תמלילים בשפה האמהרית. זה היה אחרי גל העלייה מאתיופיה, ואף אחד לא ידע להפיק הדפסה באמהרית. ואז אני מקבל טלפון ומישהי אומרת לי, מדברת איטה, סגן השר בנימין נתניהו רוצה לפגוש אותך. זה היה שבועיים לפני הפריימריז לראשות הליכוד.
"נפגשנו במשרד שלו בירושלים. הוא אמר לי שהוא רוצה שאבוא ואהיה יועץ שלו. מבחינתי, זו הייתה מחמאה גדולה. אני נץ בהשקפתי המדינית, אבל לא הייתי חבר ליכוד. אמרתי לו, אתה הולך לנצח ולכן זה יהיה שרלטני מצידי לתת לך עצות כעת. אבל אחרי, אני מוכן לבוא ולעבוד איתך. שבוע אחרי הבחירות הוא התקשר והציע לי לבוא לעבוד בצוות שהקים סביבו ובו דני נוה, כדובר, איווט ליברמן כמנכ"ל הליכוד, איזי תפוחי הגזבר, ד"ר יורם חזני שכתב לו את הנאומים, איל ארד, ואני כיועץ הסברה.
"נתניהו היה ראש האופוזיציה. היינו צפופים כולם בחדרון קטן בכנסת. גיל סמסונוב היה דובר הליכוד והודיע שהוא עוזב. ביבי ביקש שאהיה דובר הליכוד במקומו. אמרתי לו שאני אפילו לא חבר ליכוד ושאני רוצה לישון על זה במהלך השבת. תשובתו הייתה: תישן על זה בשבת, ותתחיל בתפקיד בראשון. שימשתי בתפקיד במקביל ללימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב. בסוף 1994 עזבתי והתחלתי התמחות במשרד של פיני מרינסקי. ביבי, אגב, הציע לי לעשות התמחות אצל מולכו־שמרון, כי הוא צריך אותי בסביבה. תשובתי הייתה: הפוליטיקה זו לא הדרך שלי. אני רוצה להרחיב את היריעה ולעשות סטאז' כמו שצריך, אחרי שאת הלימודים עשיתי לא כמו שצריך. בסיום ההתמחות הציעו לי להישאר במשרד.
"רצח רבין שינה את מסלול חיי. הקדימו את הבחירות ובפברואר–מרץ 1996 נתניהו התקשר ואמר שהוא חייב אותי לצוות האסטרטגי יחד עם ארתור פינקלשטיין, איל ארד, ראובן אדלר, מוטי מורל ולימור לבנת. עמדתי להתחתן והייתי במסלול טוב במשרד מרינסקי. אמרתי לנתניהו שידבר עם מרינסקי שישחרר אותי לשלושה חודשים, כי אף אחד לא האמין שיש לו סיכוי לנצח. מרינסקי הסכים, בתנאי שנתניהו ישלם לי את המשכורת בשלושת חודשי ההיעדרות.
"אלו היו שלושה חודשים מהמרתקים בחיי, בפרט שלמרות שהייתי הצעיר בחבורה, תרמתי את הסיסמה 'נתניהו, עושים שלום בטוח'. וגם הייתי זה שהביא את הקלטת שבה רואים את ערפאת מצולם ואומר: נשחרר את פלסטין ונשחרר את ירושלים, קלטת שקיבלתי מיגאל כרמון שעוקב אחר התקשורת הפלסטינית".
–
כמו כל אזרחי ישראל, הלך האוזר לישון עם שמעון פרס כראש ממשלה, והתעורר עם נתניהו שניצח בהפרש של אחוז בודד מכלל הקולות, בבחירה הישירה הראשונה לראשות הממשלה. לימור לבנת, שהייתה ראש מטה הבחירות, הציעה לו להצטרף אליה כיועץ בכיר כשמונתה לשרת התקשורת בממשלת נתניהו הראשונה. אז כבר היה האוזר עורך דין מוסמך עם מומחיות מוכחת בתקשורת ובהסברה. הוא מעיד שיחד הם עשו מהפכות בשוק התקשורת ובהן פתיחת שוק השיחות הבינלאומי לתחרות, הסדרת האינטרנט והכנסת מפעיל סלולרי שלישי. ואז ראש הממשלה מבקש ממנו להציע רפורמה לכל תחום התקשורת.
האוזר כעוזר שרת התקשורת לימור לבנת (משמאל: אבי גבאי), 1997 // צילום: באדיבות צביקה האוזר
"נמנה מישהו בראש שלנו"
"זה התחיל מתקציב המדינה לשנת 96'–97'. האוצר בא עם תקציב ומציע לאפשר פרסום בערוץ 33 ששידר בערבית. לבנת מסרבת. טענו שאין בזה היגיון, כי אם לערוץ 33 אז למה לא לערוץ הראשון. מתוך הוויכוח הזה מטיל עלינו ראש הממשלה להביא הצעה לממשלה לרפורמה בשוק התקשורת. השרה לבנת הקימה את ועדת פלד, שבראשה עמד האלוף במיל' יוסי פלד. ערוץ 2 והרדיו האזורי היו בידי שר החינוך, כמו גם הטלוויזיה החינוכית. רשות השידור הייתה בידי משרד ראש הממשלה, בעצם בידי איווט ליברמן, שבאותה תקופה התגלע ויכוח בינו לבין מוטי קירשנבאום, שהיה אז בערוץ הראשון, ואז נאמר המשפט 'נמנה מישהו בראש שלנו'.
"מלאכת הכנת הרפורמה הוטלה עליי. באנו עם המלצות מאוד מהפכניות ובכללן פתיחת הטלוויזיה המסחרית לתחרות וגם לאפשר ערוצים ייעודיים. ההמלצות התקבלו. הוחלט להקים מנהלת שתיישם את ההמלצות. המנהלת כפופה לראש הממשלה, שמטיל עליי להקים אותה. אני עוזב את לימור לבנת ומשרד התקשורת, ומתמנה ליו"ר המועצה לשידורי כבלים ואני רק בן 29. לא אחת, כשהייתי מגיע לישיבות ומופיע בסדר היום שיו"ר המועצה האוזר אמור להגיע, כשהייתי נכנס היו שואלים אם אני העוזר שלו.
"ביבי של שנות ה־90 מבין שריכוז כוח בידי מיעוט שחקנים וצמצום שוק תקשורת ומידע, שנשלט על ידי מעט שחקנים, הוא דבר שאינו הולם משטר דמוקרטי ופוגע באינטרס הציבורי. ולכן, בכהונה הראשונה הורה לפתוח לתחרות ולהגדיל את מספר הצרכנים שמתווכים מידע ומכתיבים טעמים לציבור".
הפרדוקס והכאב
"ביבי של 1996 מתבייש בביבי של 2015–2019. מאז 2015 ביבי מתנהל בדיוק הפוך מביבי של 1996–1999. זה הפרדוקס וזה הכאב. בכהונתו השלישית כראש ממשלה הוא פועל לצמצום מספר השחקנים, לסגור את ערוץ 10, את רשות השידור, את גל"צ. הוא פועל לצמצם את ההיצע. ביבי הראשון הרחיב, וביבי השני מצמצם ובאמת רוצה למנות 'מישהו בראש שלנו'.
"כמי שמלווה את שוק התקשורת אני משוכנע שצריך לצמצם הגבלות ולאפשר כניסה של פלטפורמות שמתווכות מידע וטעמים. אני המשכתי בתפקיד יו"ר מועצת הכבלים גם תחת בנימין בן אליעזר כשר תקשורת. בתחילת 2000 אני מתפטר וחוזר לשוק הפרטי כשותף במשרד גולדפרב זליגמן. ב־2009, כשנתניהו שב ומנצח, הוא קורא לי ומציע לי להיות מזכיר הממשלה. אני פוגש ביבי שונה. מנוסה יותר, עם הרבה לקחים, מבוגר יותר ובשל יותר לתפקיד. ביום הולדת 60 שלו בירכתי ואמרתי ש־60 זה גיל ראוי לראש ממשלה".
האוזר לא מרחיב על הדרך שבה התמנה לתפקיד מזכיר הממשלה. לשאלה אם גם הוא נדרש להביע אמון בנתניהו או לעבור ריאיון אצל שרה נתניהו, הוא מתחמק. אומר: "הכרתי אותה, אבל אני לא זוכר שעברתי שיחה. הייתה שיחה, אבל לא ברמה של ריאיון". הוא מונה למזכיר הממשלה ונשאר שם עד אמצע 2013. אומר שלדעתו הייתה לו תרומה משמעותית לתהליך קבלת ההחלטות ולדרכי החשיבה. מזכיר שבאותה תקופה הוקם מטבחון מצומצם שכלל את אהוד ברק, בני בגין, בוגי יעלון, דן מרידור ואיווט ליברמן. מאוחר יותר הצטרף יובל שטייניץ. המטבחון, לדבריו, היה מתכנס שתיים–שלוש פעמים בשבוע. ביבי לא קיבל שום החלטה משמעותית בלי קונצנזוס בפורום הזה, שנעזר גם ברון דרמר, במזכיר הצבאי יוחנן לוקר, בראש המל"ל יעקב עמידרור ובעו"ד יצחק מולכו. כלומר, היו כעשרה אנשים שהיו מעורבים בהליכי קבלת ההחלטות בנושאים הביטחוניים והמדיניים. ואז מגיעה פרשת נתן אשל.
תפוח אדמה לוהט
"נתן אשל עסק בנושאים האישיים של ראש הממשלה, של שרה ושל המשפחה. לא בנושאים המהותיים. יום אחד מגיע אליי יועז הנדל, שהיה ראש מערך הדוברות במשרד ראש הממשלה, ומספר לי על נתן אשל שמצלם מתחת לשמלות של נשים במשרד. זה התחבר לי לאירוע שהייתי עד לו אישית. הייתה ישיבה ואני רואה אותו יושב עם נייד ביד ומצלם. הרחיק את היד כך שחשבתי שהוא בלי משקפיים ומרחיק כדי לראות. זווית הצילום נראתה לי מוזרה והוא גם זז בכיסאו, ואז קלטתי שזו תמונה שמכוונת לחצאית של אחת הנשים שנכחה בישיבה.
"הייתי בהלם. כשראה שאני רואה, הוא קפץ ממקומו והפסיק. ייחסתי זאת למופרעות רגעית ולא חשדתי שמדובר במעשים מתמשכים. לכן, כאשר יועז הגיע אליי עם הסיפור שלו, זה חיזק לי שהוא אומר דברי אמת. התברר לי גם שהוא מצלם ושעזרא סיידוף מראה את הצילומים והם מסתובבים. גועל.
"אני אז גם בתפקיד מ"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה וגם מזכיר הממשלה. כמשפטן אני מבין שיש עליי חובת דיווח. התייעצתי עם עו"ד מרינסקי, שמציע לי לפנות ישירות ליועץ המשפטי לממשלה. לא הסתפקתי בזאת והלכתי למני מזוז, שחודשים ספורים קודם לכן סיים את תפקידו כיועמ"ש. הוא אומר לי, אל תסור ימינה או שמאלה. לך ישר ליועמ"ש יהודה וינשטיין. הנחת העבודה הייתה שראשית – לא מעמיסים על ראש הממשלה מה שאינו נדרש; ושנית, הערכתי שאם אגיד לו, הוא בטח יסגור את זה פנימה ואז אם זה היה מתפוצץ לפני הבחירות זה היה גורם נזק וגם זה היה הופך לעבירה גם שלו וגם שלי. הלכתי לוינשטיין, שפתח בחקירה משמעתית שהתגלגלה ל־28 עדויות, ומסתיימת בעסקת טיעון שהוביל יעקב ויינרוט.
"נתניהו שומע על הפרשה לראשונה מהתקשורת. לא ממני. הוא מאוד כעס. הייתה שיחה ואמרתי לו, אתה רוצה את הסיפור האמיתי? הוא אמר, פגעת באמון שלי. אני אמרתי, אדם שעושה מעשים כאלו חמישה מטרים מהכניסה לחדר שלך במשרד ראש הממשלה, הוא זה שפוגע באמון שלך. האם נחקרת? לא, כי אני טיפלתי כדי שזה לא יגיע אליך. נדמה לי שהוא הבין את זה. ב־2013 אני מבקש לסיים את תפקידי כדי להגיע הביתה בשלום. האם נשארנו ביחסים טובים? נשארנו ביחסים, כי ביבי מתייחס בצורה מאוד אינסטרומנטלית לאנשים סביבו וכל אחד מהם הוא כלי בארגז הכלים שלו. וכעובדה, בהמשך נעזר בי הן בחוק הלאום והן במתווה הכותל".
לפרוש כנפיים ולעוף
"ב־2015 שמתי לב שנתניהו מאבד את נקודת הבסיס, המוצא – ראש ממשלה של כולם. נקודה שעליה נשען כל ראש ממשלה. כשעבדתי איתו אמרתי לו שהוא צריך כל הזמן לשאוף להרחיב את האוהל. תפרוש כנפיים, אמרתי לו, תרחיב את הבסיס הפוליטי ואת התמיכה מעבר ל'בייס'. במקום זאת, הוא עשה הפוך והתכנס אל הבייס המצומצם.
"ביבי הוא בן של היסטוריון ובעל תודעה היסטורית וערנות היסטורית מעוררת קנאה. גם הוא, בבוא היום, עלול להצטער על משהו שלצערי לא ייכתב, שהוא איחד את עם ישראל, אלא שפילג, שיסע וקיטב את החברה הישראלית. אינני אומר זאת כקנטוּר פוליטי, אלא כמי שמעריך אותו, מכיר אותו היטב, עבד איתו ויודע שזו נקודה שהוא יצטער עליה מאוד".
לטפס על התל"ם
"ההחלטה שלי להצטרף לפוליטיקה נולדה עם הקמת הבחירות. שני חברים התקשרו אליי – בוגי יעלון, שעמד בראש תנועת תל"ם, ושיש לי איתו מאות שעות ביחד, ויועז הנדל, שחברותנו נצרבה לא רק בפרשת נתן אשל. שניהם אמרו לי, מספיק לשבת על הגדר. בוא תצטרף. זה נפל על קרקע פורייה, כשאני רואה שממשלת נתניהו מפנה עורף למתווה הכותל, בגלל מחאה של גורמי שוליים בחברה החרדית. ממש מכשכשים בכלב. מעולם לא נתקלתי בסיבוב פרסה שכזה. העבירו את המתווה בכנסת ואז מבטלים אותו. זה סודק את האמון שלי בתבונת הניהול והוגנות הניהול של ראש הממשלה. לאורך שנים לא אחת סנגרתי עליו וזה הלך ונעשה יותר ויותר קשה.
"כשבוגי פנה אליי אמרתי לו שתל"ם כתל"ם אינה בגדר בשורה. שאני מוכן לצאת ממרחב הנוחות שלי רק אם יקום גוף גדול יותר שיוכל לשנות. ואז החל המו"מ מול חוסן לישראל של בני גנץ והוצנחתי היישר אל תוך אותו מו"מ. מצאתי שם אנשים מצוינים. מצאתי הבנה והסכמה על 95 אחוזים מן הדברים ועם יכולת גדולה לשנות. ולאחר מכן הצטרפה יש עתיד. הבנתי שגם שם יש מכנה משותף רחב כי יש אנשים ביש עתיד שהחלומות שלהם באשמורת שלישית שונים מהחלומות שלי לגבי מודל הסדר הקבע, אבל שנינו פוקחים עינינו למציאות. משותפת לנו הדאגה וההבנה שראוי להחזיר לכידות וסולידרות לחברה הישראלית.
"למרות ההישג של 35 מנדטים ודאי שיש אכזבה מכך שלא נרכיב ממשלה. אבל נתחיל מסע פיוס שרק כחול לבן יכולה להוביל, כי הממשלה הזאת לא מתכוונת להרים דגל פיוס. ולא, אני לא תומך בממשלת אחדות, בוודאי כל עוד ראש הממשלה נאבק על חפותו ומנהל את קרב חייו. אני לא חושב שבעודו מנהל קרב זה הוא כשיר לשמש כראש הממשלה, גם אם חוקית הוא יכול".
שאלון קצר לח"כ חדש
מה החוק הראשון שתניח על שולחן הכנסת?
"חוק שישנה פגם חוקתי שמונע מאלפי ישראלים להצביע בחו"ל. לא מדובר באלו שעקרו לחו"ל, אלא שנמצאים בשליחות או מטעם עבודתם. הסדר מדוד, שיאפשר להם פעם אחת במהלך שהותם בחו"ל להצביע לכנסת".
עבור איזה חוק לעולם לא תצביע בעד?
"חוק החסינות, בעיקר כשהוא רטרואקטיבי".
מקום אהוב בעולם חוץ מישראל?
"יפן. היפנים, כמו היהודים, הם עם עתיק ובעלי הבנה נדירה להמשכיות בין העבר לעתיד. זו מדינה שמעוררת בי השראה".
מילה על תחביב האספנות שלך?
"מגיל 12 אני אספן. יש לי שלושה אוספים: תיעוד חיי היומיום במחצית הראשונה של המאה ה־20, אוסף של חפצים שימושיים ואוסף של מסמכים וספרים נדירים".
ידע כללי: כמה עולה נסיעה עירונית באוטובוס?
"5.70 שקלים" (קרוב: מחיר הנסיעה הוא 5.90 שקלים, נ"ד).
–
- משפיעים 2020 | צבי האוזר | עתיד הוועדה לבחירת שופטים
- למחות או לא להיות: חודש בתוך תנועות המחאה ששוטפות את הארץ // שרה ליבוביץ־דר
