fbpx

"ביבי של 1996 מתבייש בביבי של 2019" // ראיון עם ח"כ צביקה האוזר מאת נחמה דואק

0

ההיכרות המוקדמת עם נתניהו, הדברים שראה במשרד ראש הממשלה, הניתוח שמנע ממנו להיות ספורטאי תחרותי וחייל קרבי, וההפיכה לפוליטיקאי בעצמו. צביקה האוזר, ריאיון

 

בדירתו המטופחת של צביקה האוזר, לא הרחק מכיכר רבין, הזמן כאילו עצר מלכת. על כרכוב החלון אוסף מרהיב של כדי שתייה מקרמיקה משנות ה־50, על שולחן האוכל העתיק מונחת צלחת אמייל ישנה בצבעי כחול לבן, אולי כרמז למפלגה שהצטרף אליה; בפינה אחרת תרמוסים ישנים, מנורות אר־דקו, שלטים שעל אחד מהם כתוב "חלוקת תרופות 9–1:30", או "אין הסעות, המעלית בטיפול". מאחורי דלת עץ עתיקה נמצא אוסף מקסים של חפצים שונים ובארון בכניסה נמצא אוצר של ממש – אוסף של מסמכים, מכתבים, כרזות של חיי היומיום בארץ ישראל עד שנת 1948. מכתבים חתומים של מנחם בגין ושל שלום אש. הוא מסוגל לדבר שעות על האוסף שלו. מכיר כל פיסת נייר. נוהג להשאיל אותו לתערוכות ולחוקרים.

 

האוזר, 50, אב לשניים, חי בזוגיות עם ראש מערך הדוברות וההסברה בחברת החשמל, דליה בודינגר. שתי דירות צמודות, שאליהן הילדים של כל אחד מהם יוצא ונכנס כאוות נפשו. כלב נבחן מרעיש את השלווה שבדירה.

 

בחודש שעבר הושבע לחבר כנסת, מטעם סיעת כחול לבן. לא בטוח שפילל להיות חבר כנסת באופוזיציה, אך משזה קרה, הוא מתכוון לבלוט. עם הרקע והידע שלו בפוליטיקה, בין השאר כעוזרה של לימור לבנת, כיו"ר מועצת הכבלים והלוויין, כחבר בקמפיין של נתניהו בבחירות 1996 (וממציא הסלוגן "נתניהו, עושים שלום בטוח") וכמזכיר הממשלה בממשלת נתניהו השנייה, הוא לא מתכוון להישאר אנונימי. וכן, הוא אוהב לדבר, והוא קפדן, ומתודולוגי.

 

ילדות

"גדלתי ברמת גן. אבא עובד עירייה. אמא עקרת בית. שניהם כבר אינם בין החיים. אני בן זקונים ואבי הוליד אותי כשהיה בן 47 ואמי בת 37. בית מהמעמד הבינוני עם עוד אח ואחות גדולים ממני. רמת גן הייתה מקום נהדר לגדול בו. וגם גדלתי בבית מיוחד. אבא היה אדם פשוט שהדבר הבולט בו היה שהיה שמח בחלקו, במובן הכי עמוק של המילה.

 

"אמא ניצולת שואה. המסר בבית היה – עברנו את זה, אז כל השאר קטן עלינו. ומסר נוסף – תהיה אדם טוב. אני חושב שבהיבט הזה אני לא מאכזב את הוריי. מעת לעת אני חושב על זה ובעיקר אחרי שנולדו ילדיי, שגם להם אני משדר את המסר הזה. להיות אדם טוב. לעשות את הדבר הנכון".

 

הרומן עם הפוליטיקה

"הבית שלנו לא היה פוליטי. מאוד לא. הוריי לא ממש התעניינו בזה. מצד אחד אבא היה מלא הערכה לבן־גוריון, אך הזיהוי הפוליטי היה בליברלים. הם היו מאוד ציונים ולא ממש אהבו את המפא"יניקים. בית חילוני לחלוטין. החריג היחיד היה שביום כיפור הלכנו לבית כנסת. אבא שלי לא צם. אני, מגיל 13, כן. אולי כסוג של מרד נעורים.

 

"התחלתי בעיסוק פוליטי. אבא תמיד הסתכל על זה בעין ביקורתית, כשבגיל 16 הייתי רכז ארצי של נוער התחיה. הוא עלה לארץ מגרמניה ב־1934 והתגייס להגנה. היה בנוטרים. הוא וחבריו היו הסגסוגת של מגש הכסף. אמא גדלה בצרפת והתחבאה במנזר כשפרצה המלחמה. היא הייתה אצל משפחה נוצרית עד גיל 14. אבא שלה היה עיתונאי, יהודי וקומוניסט. עצרו אותו, הוא נשלח למחנה מעצר ומצא את מותו סמוך לשחרור. למעשה, הודיעו לו שהוא משוחרר, וכשיצא, ירו בו והרגו אותו. האם היה מתהפך בקברו מהידיעה שאני הייתי בנוער התחיה, בפוליטיקה? יכול להיות".

 

משהו שמעולם לא סיפרתי

"לפני 15 שנים גיליתי באקראי את הקבר של סבא שלי בגרמניה. הוא למעשה נעלם ב־1943. אמא שלי ראתה אותו בפעם האחרונה כשהייתה בת 11. יום אחד שוטטתי באינטרנט ומצאתי שיש עדות לכך בראושנברג שבגרמניה. לאחר שבדקתי באתי לאמא שלי ואמרתי, אמא, את יושבת? מצאתי מה קרה לסבא. הספקתי לקחת אותה לשם. סבתי לא זכתה לדעת מה קרה לבעלה. הגענו לקרחת יער והיו שם קברים עם לוחיות זיהוי ממתכת על הקרקע של 700 גברים. אחת מהלוחיות נשאה את שמו של סבא שלי.

 

"זה היה אחד הימים המרגשים וגם אחד הימים הקשים. מתברר שהוא נשלח למעצר בגרמניה בגלל שהיה קומוניסט. נשפט לשנתיים וחצי. רשמו שם, והכל מתועד, שהוא יהודי ויש להעבירו לגסטפו. כאמור, נשלח למחנה מעצר לחינוך מחדש. בסיום המעצר הורו לו לברוח, וכשברח – ירו בו. ומה שלא ייאמן, שהכל מתועד. הוא שלח מכתבים מהכלא. ידע שהולכים להרוג אותו. ניסה למצוא דרך לשנות את רוע הגזירה, ואז נעלם".

 

למה אני שומר כשרות

"אמא שלי בישלה הכל עם חמאה. מגיל 13, אחרי הבר־מצווה, התחלתי לשמור כשרות. מבחינתי, זה היה סוג של גיבוש זהות ותפיסת עולם. לשמור כשרות זה בעצם סוג של ריטואל. מחייב אותך להיות כל הזמן בתודעה רציפה של הבחנה בין טוב לבין רע. נכון, השחיטה ברוטאלית, אבל ברגע שנדרשים לשאלה מה אוכלים, יש לזה היקש שלא תעשה שום דבר באופן אוטומטי.

 

"זה לא היה מרד. לא נפנפתי בזה. רוב סובביי אינם שומרי כשרות, ולכן תמיד הייתי צריך להסביר. היום, לעומת טרנדים אחרים כמו טבעונות וצמחונות, זו טרחנות הרבה יותר קטנה".

 

איך התחיל הרומן שלי עם תנועת התחיה?

"מגיל צעיר, ואין לי הסבר לכך, משך אותי מאוד נושא ההתיישבות. כל נושא פינוי סיני סקרן אותי. האירוע הפוליטי הראשון שלי היה בגיל 14 כשפינו את סיני. זה יצר אצלי הרהור מתמשך לגבי המדינה ודרך ניהולה. במסגרת בית הספר עשיתי עבודה בסוציולוגיה על ההתיישבות ביו"ש ועל ההתנגדות לפינוי סיני. תוך כדי התחלתי לגבש את השקפת עולמי במעבר מנערות לבגרות. אני, נער מרמת גן, בלי דודים בקיבוץ, אבל עם סנטימנט חזק מאוד ואפילו רומנטי למקום של ההתיישבות באתוס הציוני. כמעט במובן המפא"יניקי. קו הגבול הוא הקו שבו עובר התלם האחרון שחורשת המחרשה.

 

"כנער, מצאתי את עצמי נמשך לתנועת התחיה שציירה בצורה עזה ורומנטית את אתוס ההתיישבות. התחלתי בפעילות והתקדמתי, כי גם לא היו רבים. יו"ר נוער התחיה דאז, גדעון סער, התגייס, ולא עבר זמן והמשימה הוטלה עליי. הרגשתי שאני במפלגה קטנה וצודקת. הייתי נער עם חלומות, רומנטיקה ואמונה עד אין קץ בצדקת הדרך. הייתי חבר הנהלה ואז נחשפתי לכיעורה של הפוליטיקה, כאשר הם התפלגו לצומת ולתחיה. אני הצטרפתי לצומת של רפאל איתן. פתאם ראיתי שרוממות ארץ ישראל בפי כולם, אך חיי היומיום יותר מורכבים. הבנתי עד כמה אותם נערים, כמוני, שבלילה תולים כרוזים, מולכים שולל. עד כמה גדול הפער בין האידיאל לבין המערכת הפוליטית, וזו עוד הייתה מפלגה אידיאולוגית. זה יצר אצלי אכזבה ממפלגות והבנתי שזו בסך הכל אופרציה ותו לא.

 

"עזבתי גם את צומת, אבל כן רציתי להגשים ולהקים גרעין נח"ל. הרצון לא צלח, כי באתי ללא תנועה מיישבת. מה שכן, זכיתי להיות בקבוצה המצומצמת שהתלכדה סביב צבי שילוח מהתחיה, שהיה מקורב לבן־גוריון ופרש אתו לרפ"י. הוא היה זה שהקים את התנועה למען ארץ ישראל. איש חכם. השיחות איתו תרמו להשקפת העולם שלי. הזרעים שזרע נמצאים לאורכה ולרוחבה של המערכת הפוליטית".

 

למה לא הלכתי ליחידה קרבית

"עד היום אני במעקב בגלל שבגיל שמונה עברתי ניתוח לב פתוח לתיקון מום מולד. עד אז גדלתי בצמר גפן. לא יכולתי, פיזית, לרוץ. אחרי מספר מטרים הייתי מכחיל ונתקף קוצר נשימה. ההורים גם די מנעו ממני התרוצצות בחוץ. עד גיל שמונה החיים לא היו פשוטים. פעמיים בשנה הייתי במעקב, כי לא ידעו איך לנתח היצרות בעורק הריאתי. אני לא זוכר שהייתי ממש מודע למצב. עד לרגע הניתוח לא ממש הבנתי. ואמא אמרה שיעשו לי איזה תיקונצ'יק, ונתנו לי זריקת הרדמה ועשו תיקונצ'יק.

 

"הניתוח היה ארוך. אני לא מקנא בהורים שלי. הייתי שבועיים בבית חולים וחגגתי שם יום הולדת שמונה. כשהייתי בבית החולים, ב־4 ביולי 1976, אמא לקחה אותי למנחת המסוקים ושם ראינו את פצועי אנטבה מגיעים. נותרה צלקת די מכוערת לאורך כל בית החזה, שאני נושא בגאון. לאחר התיקונצ'יק שיחקתי כדורסל במכבי רמת גן, אבל הרופא המליץ לי לא לשחק בקבוצה תחרותית מחשש שבטעות ייתנו לי מכה באזור הלב. תליתי את הנעליים בגיל 15. כעסתי. הייתי במשבר, אבל אמרו לי לבוא להיות מאמן של קבוצת הנערים במקום עמיקם ריקלין שירד להילחם בפינוי סיני. כשהגיע מועד הגיוס, הצבא לא רצה אותי. נלחמתי וגויסתי לבית הספר לפיתוח מנהיגות".

איור: עמרי כהן (omriku)

 

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – לחצו כאן

שתף