אין טבלה כזאת. אף כלי תקשורת לא ישתגע להכין אותה. אפילו כאלה שמסקרים תקשורת.
גם הגופים האזרחיים שבודקים ומנטרים כל מיני מערכות שלטון, לא מהינים לבצע את העבודה הזאת. למעשה, היא לא נורא מסובכת. צריך כמה מאות שעות עבודה, שני תחקירנים אינטליגנטיים, יכולת וידע בגישה לארכיוני הרשת, ובניית טבלה לא מסובכת, עם ניקוד: טבלת העיתונאים לפי ריחוק או קרבה לתחזיות שלהם.
אחרי שהטבלה הזאת תפורסם, יתברר שרובם של העיתונאים והפרשנים טועים רוב הזמן, יש ביניהם שכל הזמן מחטיאים, שהמציאות נשפכת על התחזיות הבוטחות שלהם כמו מכת בוץ בסופה, שוב ושוב. איש לא זוכר להם את זה, איש לא מתחשבן איתם על זה. לא המעסיקים, לא הקוראים או הצופים. הם נמצאים ומככבים בכל ערוצי הטלוויזיה, בכל העיתונים, בכל שידורי הרדיו.
כולם סולחים להם. מעת לעת מישהו מהם אומר למצלמה, בפנים נוטפות כנות מזויפת, כי טעה, כי לא צפה, כי לא ציפה. בדרך כלל, כאשר מתרחשת אותה הלקאה פומבית על החטא, הפרשן מצרף את עצמו לכל השאר. גם אני, הוא אומר, גם אני טעיתי.
עיתונאי אמור לדווח על מה שקורה, להביא סיפורים בלעדיים, לתדלק את עצמו במידע מהמקורות שהוא בונה לעצמו. פרשן צריך להסביר, לתת תמונה רחבה יותר, כמיטב הבנתו, אופק הראייה שלו והכישרון שלו להעביר את העיקר באופן נהיר ושוטף. אף אחד לא מתבקש להיות נוסטרדמוס. אין שום סעיף בחוזה העבודה של פרשנים ועיתונאים שמחייב אותם לספק נבואות ותחזיות, פרט להסכם שעושים עם כותב ההורוסקופים של סוף השבוע. ובכל זאת, כולם מתנבאים, כולם חוזים, כולם אומרים מה יהיה, וכולם, כמעט כולם, כל הזמן טועים.
זה לא רק אגו שדוחף את הפרשנים אל דוכן הנביא. זו לא רק החשיבות והיוקרה שניתנת, מאז ומעולם, לאלה שיודעים לומר לנו מה יהיה. זה אפילו לא הצורך בעוד מילים כדי למלא אינצ'ים או זמן מסך. זה באמת הדחף הטבעי לקרוע את צעיף החושך שפרוש על העתיד. זה הצורך בביטחון ידיעת הרגע הבא, והלבשת אימת הלא־צפוי בבגדי הכרת הבאות. חוץ מזה, שטף המידע ניתך עלינו כמו ניאגרה מקולקלת. מי שיושב מול מסך טלוויזיה במשך כמה שעות, מרגיש כי הדיווח על האירוע מהצהריים רלוונטי כמו מלחמת השושנים באנגליה. העתיד, שעוד לא קרה, הוא תמיד הדבר המעניין ביותר שיש. לכן כל כך מפתה לעסוק בו. לכן כולם נכנסים לביצה האפלה הזאת וחוזרים ממנה כדי לשקר לכם מה גילו שם, מה כולנו נראה עוד מעט, כאשר השחר יעלה.
חלק לא קטן מהטינה שיש כלפי התקשורת נתרם בידי חזאי העתיד הכושלים שלה. אבל למטבע המזויף הזה יש עוד צד, דווקא בוהק לגמרי, שגם הוא לא מוכנס למחזור. הצודקים. הקולעים בול. המדויקים. לא מבליטים אותם, כי הם מעטים, כי עצם ההשוואה תעלים את כל היתר.
איך היו הקוראים והצופים מגיבים לטבלה כזו לו היו רואים בה את אלו שמופרדים מכל השאר, והם דווקא תמיד מדייקים? ואיך הם היו מתייחסים לכל האחרים?
אז אין טבלה. אין, ולעולם גם לא תהיה לבד. חפשו אותם בעצמכם.
