לא פשוטה לעיכול הייתה תמונת קתדרלת נוטרדאם עולה באש. זה נמשך שעות: הכנסייה בוערה ואיננה אוכלה. הלהבות פרצו בה באותו יום שבו אמור היה נשיא צרפת, עמנואל מקרון, לכנס מסיבת עיתונאים ולשטוח בפני העם הצרפתי את תוכניתו הגדולה להבראה. לאחר חודשים של הפגנות ברחובות, מקרון רצה להציג לצרפתים את הדרך לעתיד טוב יותר. בינתיים, נשרף לו העבר.
לרגע רצה מקרון להיתלות דווקא בכך כנקודת ההצלה שלו. הוא זקוק לעבר הזה, כי לרוב הצרפתים העתיד אינו ידוע. מקרון סבר ששיקום נוטרדאם תהיה המשימה הלאומית שסביב לה יצליח לאחד את האומה הצרפתית.
נוטרדאם היא נקודה בטוחה בעבר הצרפתי. סוג של עצם קובייה של פריז, שממנה היא נבנתה בכל פעם מחדש: פעם עם מלכים ופעם עם שלטון העם. כנסייה שהיא סמל ספרות ותרבות לא פחות ואף יותר מאשר סמל דתי.
הסופר ויקטור הוגו הפך את המקדש הדתי למקדש הומניסטי; סרטי דיסני הפכו אותו למקדש תיירות. אם אתה אומר שאתה בעד נוטרדאם – אי אפשר לפספס. האהדה לגיבן יכולה להוריד את החטוטרת של מקרון. ואכן, בעוד הלהבות ממשיכות להפוך לאפר חלקים מן המבנה, התייצב שם הנשיא הצרפתי והודיע בנחישות על הקמת קרן לאומית לתמיכה ועל שיקום הכנסייה תוך חמש שנים. כמו הנשיא קנדי ותוכנית החלל, גם למקרון יש עכשיו יעד לאומי שאין עליו עוררין. קנדי הכריז על מרוץ אל העתיד – מקרון פתח החודש את המרוץ אל העבר.
אבל כבר שלושה ימים אחרי, בצעדה ה־23 שלהם, האפודים הזוהרים קלקלו את החגיגה. את הלהבות בכנסייה הצליחו לכבות אחרי 20 שעות. את אלו של העם, כבר 20 שבועות שלא מצליחים. הצרחה שלהם חזקה מהצריח. מקרון רצה לבנות מחדש את העבר, הם נלחמים על העתיד. וזה הרבה יותר קשה.
באותם ימים עקבנו פה בישראל אחרי מרוץ אחר: המרוץ לירח של בראשית, החללית העברית הראשונה. היה בכך משהו מרענן. בשנים האחרונות התרגלנו לראות כיצד העבר חוזר ועולה בנרטיב הלאומי וחי כל הזמן לצידנו: האויבים אותם אויבים, והמלחמות אותן מלחמות. המעקב הלאומי אחר בראשית היה בראשיתי כי הוא הביט באופטימיות אל העתיד. לא בפחד, אלא בתקווה. בתקווה שיש בה אלמנט של הלא־נודע – אבל לא כאיום אלא כהבטחה.
אין לנו הרבה הבטחות כאלו בחיינו. רוב השיח פה מתמקד בהפחדה שלנו, לא בהפחת תקווה. בראשית יצאה דופן במסר שנשאה: יש עתיד שאינו רק פחד וקורבנות ומלחמות והישרדות. יש עתיד שבנוי מחלומות, שאפילו יכולים להתגשם. קצת נמוכה, עטופה בנייר כסף מוזר, נתנה לנו בראשית את האפשרות לפנטז. בדמיוננו היא הייתה בנויה לתלפיות, עטויה גלימת זהב. בראשית לא סיימה את מסעה בהצלחה גמורה, אבל עצם ההד שהמסע הזה יצר כבר היה הצלחה גדולה: אפשר לייצר כאן חלומות חדשים ולא רק מלחמות ישנות.
החשש מהעתיד הביא אותנו במשך יותר מדי שנים לקדש מבנים וערכים מהעבר. דווקא הפעם, חבילת הטיטניום חסרת הצורה וההיסטוריה הצליחה לרומם אותנו אל כנפי התקווה.
הטור פורסם בגיליון מאי 2019 של ליברל.
חלק מהכתבות והטורים במגזין זמין באתר.
צילום: Veronique de Viguerie, Getty Images IL
