אין כמו ימי מו"מ קואליציוני כדי לפקוח עיניים ולהשתחרר מאשליות על הקשר בין הפוליטיקה לרצון של "אנחנו כחברה", הביטוי הפופולרי בקרב שוחרי מעורבות המדינה בדרך לפתרון בעיות כל העולם.
מכירים את הביטוי הזה, "אנחנו כחברה"? הוא, ודומיו, נועדו לשכנע אותנו להפקיד בידי המדינה אחריות לכל דבר שנראה לנו צודק ונכון מוסרית. הרציונל הוא כזה: הכנסת והממשלה נבחרו בידי הציבור, ואם כן הן תוצאה של סיכום רצונות כל האזרחים. ממילא, חוקים ותקנות משקפים את רצון החברה ככלל. התפיסה הרומנטית הזאת באה להגן על מעורבות אינטימית של המדינה בחיי האזרח – סוף־סוף, החוקים הם תוצאה של רצון העם ולכן יש הצדקה לחוקק כל חוק שהוא, מתערב ככל שיהיה. הרי זה רצונה של החברה!
ואז אנחנו מביטים במו"מ הקואליציוני.
איך קמה ממשלה? באה מפלגה ודורשת מראש הממשלה המיועד שיהיו בקווים הקואליציוניים: חוק א', חוק ב', חוק ג'; תיק א', תיק ב', תיק ג'; תקציב א', ב', ג' וגו'. באה מפלגה אחרת ודורשת חוקים אחרים ותיקים אחרים, או אותם תיקים עצמם. כוחה של מפלגה לא נקבע ביחס ישיר לגודלה אלא ביחס לשאלה עד כמה בלעדיה אין ממשלה. ייתכן שרוב עצום של הציבור אינו מעוניין בסובסידיה לישיבות ולאברכים, ואף על פי כן זה בדיוק מה שמתקבל מהמשחק הקואליציוני. ייתכן שכמעט אף אחד מהציבור אינו מעוניין, נניח, שגילה גמליאל תהיה שרת החינוך, ואף על פי כן זה אולי מה שיתקבל.
וכך הקשר בין רצונות האזרחים לבין התוצאה בפועל הולך ומתרחק ממה שדמיינו. הבעיה מתחילה כבר בבחירות, כשאנחנו נאלצים לבחור בין מספר קטן של רשימות קיימות, שברובן יש מועמדים שאיננו אוהבים ורעיונות שאיננו מרוצים מהם. לאחר מכן בא שלב המו"מ הקואליציוני, המוסיף עוד מסנן בין האזרח לבין החוקים והתקנות. אבל זה לא הסוף – גם כאשר ממונה שר, יכולתו לפעול במשרד שלו מוגבלת מאוד אל מול הפקידות הקיימת, "שומרי הסף" המעמידים אידיאולוגיה ואינטרסים משל עצמם, שאינם קשורים במיוחד לרצון העם.
כל זה יוצר את המצב שהכלכלן בריאן קפלן מכנה "מיתוס הבוחר הרציונלי". המדינה אינה מהווה שיקוף של אוסף בחירות רציונליות של בוחרים חכמים. היא כוללת כל כך הרבה מיסוכים ותיווכים, שהקשר בין המעשה של האזרח – הצבעה בקלפי – לבין התוצאה הפוליטית, רופף למדי. ומשום כך מה שמשחק תפקיד בבחירות הוא פחות רציונליות ויותר רגשות, שבטיות, ראייה פשטנית של חיי הכלכלה והחברה, וכיוצא בזה. אנחנו רואים את זה בתעמולת הבחירות, ורואים את זה גם במשחק הפוליטי, ולא במקרה. כך, הפוליטיקאים יכולים לעשות שטויות, מתוך רצון לפנות לליבם של האזרחים, ולחמוק מעונש על התוצאות הגרועות, שתבואנה לאחר זמן רב ובלי זיקה ברורה למעשיהם.
דמוקרטיה היא דבר גרוע פחות ביחס לחלופות, זה נכון. אבל כדאי שנזכור שזו עדיין שיטה גרועה יחסית, ואולי ככה נדע לתת למוסדות המדינה כמה שפחות כוח, ונחזיר לאזרח כמה שיותר יכולת בחירה בעצמו על עצמו, בלי מיסוכים ובלי תיווכים.
צילום: אמיל סלמן, "הארץ"
רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
