כשנרצה להיזכר במערכת הבחירות של 2019 יהיה לנו קל: זו הייתה המערכה המטונפת ביותר, בעלת השיח הנמוך ביותר, שהתקיימה בישראל. המאבקים הפנימיים הקדמוניים במפא"י, האלימות של 81', ה"ערבים נוהרים" של 2015, וגם "פרס יחלק את ירושלים" של 96', נראים חיוורים וענוגים ליד הבחירות האלה, שבהן הרפש והשיח הנמוך שברו שיאים.
זה לא שבעבר לא נרשמו הכפשות אישיות ואפילו שמועות זדוניות, אבל נראה שמערכות הבחירות מעולם לא הכילו כמותית יותר הכפשות ושמועות כאלה, אף יותר מאשר חיכוכים ענייניים או אידיאולוגיים. המתמודדים עסוקים בלפסול אישית אחד את האחר ובקרב הזה הכל מותר: לערב בני משפחה, עניינים הנוגעים בצנעת הפרט, להפיץ מידע כוזב ולא לשלם את המחיר, ולהלבין פניו של אדם בפני כל ברשתות החברתיות ללא הוכחה כלשהי. בבוא היום ננסה להסביר לעצמנו איך זה שירדנו נמוך כל כך, וכדאי לתת את הדעת לחלק מהסיבות שהביאונו עד רפש.
לריבוי אמצעי המדיה, ודאי לרשתות החברתיות על אחיזתן המבוססת, יש השפעה מהותית על השיח. הצורך לבלוט ולהביא צפיות ושיתופים הביא לכך שהקמפיין מתנהל ב"צעקות". כשלבוחרים יש קשב מועט, לא ניתן לדבר ברמיזות. חייבים לקצר את הדרך לתודעה. המונחים "בוגד" כלפי השמאל ו"פשיסט" לימין הפכו מילים שגורות בפוסטים, כאילו לא מדובר בביטויים חמורים ביותר כלפי דמויות ציבוריות לגיטימיות. וכך גם הכינוי של נתניהו "מושחת" עוד טרם הסתיים ההליך המשפטי נגדו, הוא כבר חלק ממציאות חיינו.
ריבוי ערוצי התקשורת עם הבוחר מאפשר גם לקפוץ מעל ראשי העיתונאים ולכתוב מידע שלא ניתן לתקפו, פעמים רבות תוך שימוש בגורם שלישי לעבודה המלוכלכת. כמו במקרה התלונה נגד בני גנץ מעברו בכפר הירוק. הפוסטים, הגם שהם חייבים לעמוד במבחן לשון הרע, יכולים לכלול מידע אישי החומס את צנעת הפרט של המועמד, וּודאי שאין יכולת לאששו או לסתור אותו.
העיתונאים, מביאי הסיפורים, הופכים גם הם למטרה. עמית סגל, שהביא את ציטוטי גבי אשכנזי וסיפור הטלפון של גנץ, הפך להיות מטרה לחיצי תרעלה מצד השמאל. וכך, בהאשמות אישיות וברמיזות לגבי יחסים עכורים עם בני משפחה, הותקף גם העיתונאי בן כספית שכותב כדרך קבע נגד נתניהו. רבים אחרים הותקפו גם הם.
כחלק מהמהלך הזה בחר בנו של ראש הממשלה יאיר נתניהו לעבוד יום ולילה לענות לפוסטים שמתפרסמים, בלי לבחול בשום אמצעי לתקוף את יריביו של אביו ואת אנשי התקשורת, ובכלל זה גם שימוש בשמועות זדוניות, סיפורים אישיים לא מאומתים ושלל תופינים. אין כאן ילד סורר, יש כאן שימוש מניפולטיבי ושיטתי בטון השיח.
גורם נוסף שהביא להקצנה והסלמה בשיח הוא אובדן הוויכוח האידיאולוגי והעיסוק באישי. הצורך בפנייה לקהלים רבים מכל הגוונים הפוליטיים הסיט את הוויכוח מזירת הנושאים והעמדות לזירה האישית. מכיוון שמפלגות רבות שאינן נמצאות בקצוות הפוליטיים משמרות עמדות עמומות לגבי סוגיות רבות, כל שנותר הוא להתווכח על ה"מי" ולא על ה"מה" וה"איך". במקום ויכוח נוקב על עתיד השטחים, או על טיפול ביעדי הצמיחה וצמצום הפערים החברתיים, הוויכוח הוא על השירות הצבאי של המועמדים, על מקורביהם ועל סיפורים אישיים מעברם. קשה לקבוע מה תרם למה יותר – קץ האידיאולוגיה לשיח הנמוך, או השיח הנמוך לקץ האידיאולוגיה. מה שבטוח, במערכת הבחירות הזו שבה הפשיזם הפך לבושם, כולנו מריחים רע.
–
- אמנות ההלבנה // הלבנת מושגים בפוליטיקה הישראלית // מאת שרון כידון
- דמוקרטיה לא ייצוגית // הטור של שרון כידון
