הבחירות האלה הן גורליות ומכריעות, רק אם קואליציית המרכז־שמאל תזכה למכת מנדטים שתייתר את הגוש החוסם פלוס ערבים. מהפך או תזוזה טקטונית מעין זה מחייבים נס בסדר גודל של הודאה מפורשת של נתניהו "חטאתי עוויתי אשמתי בגדתי", וזה לא יקרה.
גם אם סיפור הצוללות יפגע בנתניהו אישית, הבייס הליכודי איתו באש ובמים, בשוחד ובהפרת אמונים, בבגידה בתושבי דרום תל אביב ובאווירת האשמות הבגידה נגד תושבי צפון תל אביב.
גם אם מפלגות הימין יתפסו טרמפ על הצוללות ויתקפו את נתניהו כדי להתחזק, הליכוד אולי ייחלש, מרבית קולות הנמלטים יזלגו ימינה והקואליציה הימנית־דתית תתחזק ימינה. המשמעות היא המשך הידרדרות תהומה, בואכה פשיזם בניחוחות של דת ושחיתות.
ברירת המחדל המועדפת והיחידה מצטיירת כממשלת אחדות לאומית. אמנם ראשי כחול לבן אמרו שלא יישבו עם נתניהו, אבל זיווג יכול להיווצר גם בעמידה, או "דברים שרואים מכאן", "שעת חירום" וכו'. הסיבה העיקרית היא שלא ניתן כיום להימנע מלהתמודד ברצינות עם הבעיה הפלסטינית. כדי להתחמק מהכרעה בנושא הפלסטיני ניהל נתניהו, בסיוע הקואליציה שלו, קרבות משנה בשתי חזיתות: הוא ניפח את הדמון האיראני לרמה של איום קיומי, וגיבה מדיניות לחץ ברצועה ובגדה שיצרה איום טרור יומיומי.
את שני המצבים הללו ניצלה קואליציית הימין כדי לדחוק הצידה את הצורך בפשרה טריטוריאלית בגדה, וזה הצליח להם. עם ציבור מפוחד מצד אחד וחבורת גנרלים נועזים כמו ראשי כחול לבן שחתרו למגע כשניהלו את צה"ל מצד שני, הפכה הבעיה הישראלית להיות הבעיה הפלסטינית. כיום, לאחר שהצמרת הצבאית התפכחה כמעט כאיש אחד, בחאקי של קבע או בכחול לבן במיל', נראה כאילו רק הרקע הביטחוני של החונטה הנוכחית בפוליטיקה עשוי להוביל למו"מ של ממש עם הפלסטינים.
ויש להם תשתית ציבורית רחבה. לכל סקר שעוסק ברצון הציבורי בהסדר שלום ושתי מדינות תמורת התנחלויות יש רוב מובהק, וגנץ אכן אמר את המילה "שלום" בנאום הבכורה שלו. מדובר כמובן בקשקוש. שתי מדינות בין הירדן לים במציאות הנוכחית הן אשליה, גם אם ישורטטו גבולות ויזיזו התנחלויות. הערבוב בין הישראלים והפלסטינים בתא השטח בין הירדן והים מחייב תנועה חופשית של אנשים, סחורות, תיירים וכו', וארץ ישראל ופלסטין בגבולות הקו הירוק זהו בסיס למו"מ – אבל לא להסדר קבע. מדובר בשיחות יסודיות ארוכות מפורטות – מעין תהליך תרפי מתמשך של הבראה, על מנת להתגבר על פערי השאיפות והפחדים.
——
במהלך אותן שנים של שיחות, לא האידיאולוגיה תדבר אלא השטח, כלומר יחסי שכנות וכלכלה משולבת ומשתלבת. הרגיעה הזו אמורה לייצר רגיעה נוספת שהיא החשובה ביותר – הרגיעה שמביאה לביטחון שהצד השני, יהודי או ערבי, לא יקום עלינו לכלותנו. תכליתן של השיחות המיידיות על שתי מדינות היא לפרק את המרעומים הקיימים כיום ולמנוע בטווח הקצר מלחמות מיותרות. כשמדברים (בחסות ובלחץ העולם כולו) לא יורים. הפעלת הכוח תתבצע רק מול קיצונים משני הצדדים, שינסו לטרפד את השיחות בפיגועים. מכאן ואילך ילכו ויתמסמסו גבולות (אי) הביטחון שהוקמו כדי למנוע פיגועים, וישורטטו אותם גבולות של מערכות אתניות אוטונומיות של ישראל ופלסטין.
הפתרון היחיד האפשרי הוא מדינה אחת, שיש לה שתי ישויות לאומיות עם הבחנות אתניות פורמליות ומערכות אוטונומיות. כדי להגיע למצב הזה חייבים לנהל כבר כיום שיחות על שתי מדינות לשני עמים מתוחמים בשטח שלהן, גם אם ברור שזה לא ניתן לביצוע. ואין דרך להגיע להסדר הזה אלא בממשלת אחדות.
כצפוי הימין בכחול לבן ובליכוד יאמר שמטרתו להשאיר את ההתנחלויות, השמאל יסתום ויתרכז בשיחות על שתי מדינות – וזוהי נקודת התחלה מצוינת להמשיך בשיחות אינספור, עד שהשקט בשטח יהרוג את שאריות חלום ארץ ישראל השלמה של הישראלים, ואת זה של פלסטין בגבולות 67'.
רק אז ניתן יהיה לשרטט מפות שתואמות יותר את רוח המאה ה־21: זרימה חופשית של דעות, אנשים וסחורות ללא מגבלות שטח, לאום או דת. בדיוק ההפך ממה שמנסה ומצליחה לעשות ממשלת ישראל, באמצעות משטר כיבוש בגדה והבטחות שווא לשתי מדינות.
בינתיים מנסים לטרפד כל אפשרות למימוש רעיון שתי המדינות. עשרות שנים של עבודת טרמיטים כרסמו ביכולת לשרטט רצף טריטוריאלי מבית היוצר של אריק שרון, יעקב כץ (כצ'לה), זאב "זמביש" חבר, והמשת"פים שהושתלו במשרדי הממשלה. עקרון הגדה כולה שלנו נשען על שבירת הרצף הטריטוריאלי של המדינה הפלסטינית העתידית, במקביל לכרסום שטחים בכל מקום שבו ניתן לקנות, לשחד, ללחוץ ולגרש. המכשיר העיקרי היה טריזים ("אצבעות", בלשון המתכננים) מחוברים בכבישי אפרטהייד שחותכים את הרצף הטריטוריאלי ממה שקרוי "גושי התנחלות". בעיקר מגוש אדומים (E1) שמנתק את צפון הגדה מדרומה ומנתק את מזרח ירושלים מהגדה המערבית, וטריזים נוספים מגוש אריאל וגוש קרני שומרון שחותכים מזרחה לעומק הגדה.
המסמר האחרון שנתקע בארון שתי המדינות הוא סיכום ההדלפות מ"עסקת המאה" של דונלד טראמפ. שליחיו, ג'ייסון גרינבלט, ג'ארד קושנר ודיוויד פרידמן, הגיעו למזרח התיכון כדי להתמודד עם משקעים היסטוריים מדממים, יצרים אידיאולוגיים ודתיים וטירוף משיחי. כעורכי דין יהודים ונדל"ניסטים ניו יורקים, הם ראו בקלחת המבעבעת הזו בעיית פרצלציה.
ברור שהסדר שיוצע לא יהיה רלוונטי עוד בטרם יוצע. הגרעין הקשה בישראל לא יזוז מילימטר, וכך גם הגרעין הקשה של הפלסטינים, שלא יזוז מעמדתו – שהיא רצף טריטוריאלי בגבולות 67' וחיבור לירושלים המזרחית שלהם. ונחשו מה? העולם כולל ארה"ב שלפני טראמפ וחצי מאזרחי ישראל עומדים מאחורי הדרישה הפלסטינית. נשארנו עם שתי אופציות: האחת מלחמה על כל הקופה בכל החזיתות, או מרתון של שיחות אינסופיות על שתי מדינות עד שהמדינה הדו־לאומית תהפוך למציאות.
גם אחרי בחירות 2019 עדיין לא תהיה דרך דמוקרטית לחתוך את הקשר הגורדי הזה במכת חרב אחת של מנהיג אחד, כך שממשלת אחדות מסתמנת כברירת המחדל. ותודה עמוקה, או קללה עסיסית, כל אחד על פי מזגו, לכל אנשי הימין הלאומני־דתי־משיחי שיצרו את הסבך הבלתי אפשרי שממנו תצמח המדינה הדו־לאומית.
