ראשית, אני מודה מאוד למערכת של מגזין 'ליברל', על שהזמינה אותי לכתוב מסה רעיונית על הפוליטיקה הישראלית. זה לא מובן מאליו שבאמצע מערכת הבחירות הגועשת והמתלהמת, כשהקשב האינטלקטואלי מצטמצם, החליטו ב'ליברל' לאתגר את ציבור הקוראים ולהזמין אותם דווקא עכשיו להתרחב ולהעמיק, ודווקא בסכסוך הישראלי־פלסטיני.
במוקד המאמר "שמונה צעדים לצמצום הסכסוך" יש שלושה רעיונות שאני מקווה שייכנסו למחזור הדם הפוליטי הישראלי. הראשון הוא "צמצום הסכסוך". השמאל מציע לשנות מן היסוד את המצב הקיים על ידי הסדר מדיני כולל, הימין מציע לתחזק את המצב הקיים ולשמר את הסטטוס קוו, ומה מציע המרכז? הוא עוד לא הציע שום דבר מעניין. אבל הנה מה שהוא יכול להציע: במקום ניהול הסכסוך של הימין, ובמקום סיום הסכסוך של השמאל, הוא יכול להציע מסלול שיוביל לצמצום הסכסוך.
הרעיון השני הוא פרדיגמת ה"צעדים הקטנים והמצטברים". במקום המאמץ להגות וליישם תוכנית גדולה שתשנה מן היסוד את ההיסטוריה, כדאי שנתאמץ לחשוב על צעדים קטנים, זהירים ושמרניים, אשר האפקט המצטבר שלהם לא יהיה קטן בכלל. במאמר פירטתי שמונה צעדים מן הסוג הזה. יש עוד, ועל כולם כדאי שנדבר.
הרעיון השלישי הוא "היפרדות זוחלת". צריך לומר את האמת: תוכנית הצעדים הקטנים והמצטברים כבר מיושמת בשטח. בכל יום צועדת מדינת ישראל צעד קטן נוסף לכיוון סיפוח השטחים ולכיוון של מציאות דו־לאומית בלתי הפיכה. אפשר לשנות את כיוון הזרימה של ההיסטוריה ולהחליף תהליך של סיפוח זוחל בתהליך הפוך, תהליך של היפרדות זוחלת.
אלו שלושה רעיונות שיחד מעצבים שפה חדשה של מרכז. צעדים קטנים שמצמצמים את הסכסוך ומגבירים, צעד אחרי צעד, את הפרידה של ישראל מהפלסטינים. ולא פחות חשוב: את תוכנית הצעדים הקטנים ניתן להפעיל כבר מחר בבוקר. לא צריך לשבת ולהמתין להופעתו של נלסון מנדלה פלסטיני שיוותר על זכות השיבה ויחתור לפיוס לאומי, משום שאין כאן תוכנית מדינית להסדר קבע. גם לא צריך לשבת ולהמתין להופעתה של הסכמה ישראלית פנימית רחבה משום שאין כאן תוכנית לפינוי של יישובים. שני הגורמים שמעכבים ומשתקים את המעשה המדיני לא מעכבים את התוכנית לצמצום הסכסוך בצעדים קטנים ומצטברים.
המאמר "שמונה צעדים לצמצום הסכסוך" הוא ביקורת על המרכז אך הוא גם ניסיון לנסח את האינטואיציה הלא־מדוברת שלו. כיום איש המרכז הוא האדם שאדיש לסכסוך, לא האדם שמגלה מתינות בנוגע לסכסוך. אך אם הלך הרוח במרכז ישתנה, והוא יפסיק להיות המקום שאליו מתקבצים האנשים שהתייאשו מהסכסוך ויתחיל להיות המקום שבו אנשים חושבים מחדש על הסכסוך, ניתן יהיה להתחיל לפעול, ליזום ולעשות. אם המרכז יתעורר, יגלה עניין בסכסוך, יגיד בקול רם שהוא לא נאיבי, שהוא מבין שאין פתרון, אבל הוא גם מבין שהחלופה איננה תחזוק פסיבי של המצב הקיים – משהו אמיתי יוכל להשתנות. זהו מרכז אקטיבי, מרכז בעל עמדה. מרכז מן הסוג הזה, מרכז חדש, הוא הכוח הפוליטי שיכול לעשות דברים חדשים: לנצח בחירות, לשבור קיפאון ולצמצם את הסכסוך.
ולמי שפספס, המאמר פתוח לקריאה במלואו באתר.
