בגיליון הקודם הציג מיכה גודמן שמונה צעדים לצמצום הסכסוך הישראלי־פלסטיני. למרות הסכמתי עם כמה מהמלצותיו, שלמיטב הכרתי את המציאות בשטח כבר נמצאות מזמן במגמת יישום, המחלוקת שלי עמו רחבה. גודמן מזהה תכלית בעבודתו כמיקוד מאמץ "לנסח את האידיאולוגיה הבלתי מדוברת של המרכז הפוליטי". מצויה כאן הזדמנות לבירור עומק של המרחק ההולך וגדל בין דרך המרכז הישראלי לבין חזון הציונות החלוצית של בן־גוריון.
בגישת גודמן, המלכוד שבו נתון כיום הנרטיב הישראלי נובע מן המתח בין צורכי הביטחון הישראליים לבין השאיפה לסיום הכיבוש. בכך הוא מתכחש לשתי טענות עקרוניות. האחת: הכיבוש ברובו המכריע הסתיים מכבר – במאי 1994 ברצועת עזה ובינואר 1996 ביו"ש, עת הועברו 90% מהפלסטינים לשליטת הרשות הפלסטינית. המאבק הממשיך להתקיים אינו עוד על סיום הכיבוש כמו על השליטה בירושלים ובמרחב הפתוח שנותר בשטחי C.
הטענה השנייה משמעותית יותר, והיא שביטחון בחזון הציוני הוא אמצעי, ואינו מטרה כשלעצמו. לטענת גודמן, גם בגישת הימין "הרעיון המארגן אינו האוטופיה של הגאולה אלא הקטסטרופה של הנסיגה". לאחרונה אכן פרסמתי מחקר מקצועי מקיף על האיום הביטחוני הטמון בנסיגה, אולם עבורי כמו עבור רבים בציבור, עם כל חשיבות הביטחון, כמיהת הגאולה הייתה וממשיכה להיות מטרת־העל, כדברי בן־גוריון: "הגשמת הציונות היא יותר ממדינה יהודית (…) המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות קוממיות לאומית" (במערכה א').
בין ערכי הציונות הבסיסיים המוצגים על ידי גודמן בשאיפה ל"חירות וביטחון", לבין שאיפת בן־גוריון ל"גאולה וקוממיות לאומית", יש יותר מהבדלים סמנטיים. מי שמתכחש לפער בין הגישות, לא רק שאינו מתחיל להבין את הסיפור הציוני בעשרות שנותיו הראשונות, ויש לכך כמובן משמעות להבנת דרכנו כיום, הוא גם רחוק מהבנת הגיונם של המנהיגים הפלסטינים, במיוחד מנהיגי חמאס הדבקים בחובתם הדתית למאבק ("אל־מוקאוומה") כמאבק אמוני.
גם בתורת הביטחון הלאומי, משוואת הביטחון הלאומי רחבה בשיקוליה מעבר להיבטים הביטחוניים הטכניים, כפי שמוגדר בספרות תורת צה"ל: "ביטחון לאומי הוא התחום העוסק בהבטחת היכולת להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים". ואמנם המחלוקת בשאלת האינטרסים הללו ביהודה ושומרון, כסוגיית יסוד לחזון מדינת ישראל, ממשיכה להיות שורש המחלוקת בין ימין ושמאל בנוגע לעתידנו במרחב. המחלוקת אינה בין גודמן הדוגל בפרגמטיות תבונית לבין הנאחזים בחזון אידיאולוגי מנותק מאילוצי המציאות. כולנו מחויבים לניווט פרגמטי, עוקף מכשולים, אלא שלא רק היעדים שלנו שונים – נראה כי גם המצפנים שלנו מכוילים אחרת.
גודמן ממליץ על גישה פרגמטית שתאפשר לאוטונומיה להתרחב, מבלי שהביטחון הישראלי יתכווץ. הוא אמנם מבהיר כי לא מדובר בוויתורים אידיאולוגיים גדולים כפינוי יישובים, אך כאן מתגלה הממד המעשי של המחלוקת. ישראל, המתרכזת לרצועת החוף, הופכת מנהריה עד אשקלון לרצף עירוני צפוף ובלתי נסבל. בעיית הצפיפות כבר הגיעה לנקודת הרתיחה. לדוגמה, רשות התכנון הונחתה לתכנן לקראת 2040 תוספת של 2.6 מיליון דירות חדשות, כולן בתחומי הקו הירוק. הבשורה המרחבית מצויה במרחב הפנוי – במרחבי בקעת הירדן, מקו הירדן ועד גב ההר – להושבת מיליוני יהודים בשדרה מזרחית מקבילה לרצועת החוף.
לפיכך, בממד המעשי המחלוקת בינינו מתמצה לשתי נקודות: (1) לא אסכים למסירת חלקים משמעותיים משטחי C לשליטת הפלסטינים. (2) מתוך חיוניות השימור של מומנטום ההתנחלות במרחב הפתוח, לא אוכל להסכים להפסקת התרחבות ההתיישבות שמחוץ לגושים הגדולים.
–
