לפעמים הייתי נכנסת אל מיטת הסוכנות המתנדנדת, במדים מלאים, מתכסה בפוך העצום שהבאתי מהבית, ונרדמת. ככה הייתי ישנה מחמש עד שבע, שינה עמוקה וכבדה שכאילו נגרמה ממהלומה. הייתי מתעוררת רק כשהיו מתחילות לחבוט בסירים במטבחון. שירה, הקצינה מהדירה הצבאית הצמודה שהייתה המפקדת של המד"ניות, גרה בקיבוץ קרוב, והייתה מביאה משם ספגטי יבש, קופסאות טונה ורסק עגבניות. אכלנו די הרבה פסטה עם טונה ברסק. לפעמים הייתי גונבת גושי גבינה צהובה מהבסיס המכוער שסופחתי אליו, וסבון נוזלי כיף ונייר טואלט מבית הספר שהייתי נוסעת אליו יום־יום. נתנו לנו מצה"ל משהו כמו 300 ש"ח הוצאות לחודש, זה לא הספיק.
כל הבנות נראו לי מבוגרות ומשונות וזרות, למרות שחלקנו את הדירה הצבאית כבר שלושה חודשים, אני הייתי החדשה ועוד מש"קית הוראה. ישנתי בחדר עם אסתר ועם ריקי המד"ניות. כל אחת תלתה מדפים ואיזה פוסטר על הקיר שלה, כמו בכלא ליברלי. היו לנו עוד כמה חפצים מהבית שהזכירו לנו שאנחנו לא בבית (בובת פרווה נוסטלגית; כיסוי מיטה פרחוני; אהיל מנורה). לא רציתי במיוחד להיות בבית, הלכתי לצבא בשביל לבקוע את הקרום שלי. לא קרום הבתולין, למרות שגם לזה לא הייתי מתנגדת עקרונית (זה לא קרה), רציתי לקרוע את הדבר הדק והעיקש שהפריד ביני ובין העולם. העולם האמיתי, שעולה ויורד מאוטובוסים ונכנס ויוצא מדיזנגוף סנטר, שמוכר וקונה ועומד איתי בתור. בצבא, חשבתי לי, בצבא אני אהיה חייבת לפגוש בכל זה וללמוד סוף־סוף איך מתקשרים עם אנשים נורמליים שלא ידעו שהם רוצים להיות נגן קלרינט כבר בגיל שמונה ומאז הקדישו לזה את החיים. בדיאלוג הקצת אלים שניהלתי עם עצמי לגבי זה, ציפיתי מהצבא לקחת את הפנים שלי וללחוץ אותן אל הקרקע שהיא המציאות. אלו הסינים שאומרים להיזהר מהמשאלות של עצמך? יפה מאוד, סינים. שוב צדקתם.
——
הייתי מש"קית הוראה בבית ספר באמצע בסיס חימוש, שעסק במרץ בהסללה של נוער היישר אל סדנאות הרכב והחשמל הצבאיות. בעוד שאני הגעתי מיד מהקורס למין שיבוץ משונות שלא ברור מה עושים איתן, שאר הבנות בדירה היו לקראת סוף השירות שלהן וכבר לא יכלו לחכות לשחרור. אסתר הייתה דתייה בערך, עם ידע נשי מעמיק בהלכות ורזי העולם שתמיד תפס אותי לחלוטין לא מוכנה. היא ידעה שללבוש גרביון על עוד גרביון מוריד מידה וחצי מההיקף. היא התאפרה כמו שרק באופרות סבון התאפרו, תוחם כהה מסביב לשפתיים ונקודת חן מצוירת והכל. היא ידעה ושנאה לבשל למשפחה שלמה, ולנקות את הבית מהר כמו ג'יני כעוס. בשנייה שהייתה יכולה לצאת מהמדים מיד החליפה לנעלי עקב ולתלבושת מלאה וחגיגית מדי. היא הייתה פוקדת באופן אדוק את כל שיעורי ריקודי העם שהתנהלו באוניברסיטה הסמוכה במטרה קולנית למצוא חתן דתי עם כסף, עדיף מהפקולטה למשפטים. פעם אחת הלכתי איתה, לנקב עוד חור בקרום הגולם שלי. אבל הייתי צריכה לתת יד לאיזה בחור עם יד רכה ולחה לכמה דקות של ריקוד, אז לא שבתי לשם. אסתר הייתה חוזרת לדירה מסוחררת, בפנים לוהטות ובתי שחי רטובים, מלאה סיפורים על הסטודנטים הרבים שרקדו איתה ולקחו ממנה טלפון. חוץ מזה היא ניהלה רומן לא מספיק סודי עם העובד הסוציאלי הנשוי שלא הבנתי עד הסוף מה תפקידו, אבל היה הבוס האזרחי שלה.
ואז הייתה ריקי. כשלא חייכה נראתה תמיד שהיא עומדת לפרוץ בבכי, והיא לא חייכה הרבה. היא הייתה גדולה ממני בשנה וחצי וזה נראה לי המון. עדיין חשבתי במונחים של גדולה ממני ושל חצאי שנים, ואם זה לא מסביר מה ומי הייתי בגיל 18 אז אני לא יודעת מה. לא ידעתי על ריקי הרבה והתביישתי לשאול, היא הייתה גבוהה וגבעולית, וגרה בראשון לציון והיה לה חבר קצת מבוגר. ראיתי אותו רק פעם אחת (צחי? חזי? חצי?), היו לו אופנוע ואיזה עסק מפוקפק ליבוא בגדים מתאילנד ופנים שנראו שעוצבו במהלומות קורנס. לא הצלחתי להאמין שיש אנשים שנראים כמו דמות של תסריטאי מרושל, ובכל זאת הוא לא יהיה האדם האחרון מהסוג הזה בדיוק שאפגוש בחיי.
חוץ מהחבר הבעייתי שעליו הייתה מסתודדת לפעמים עם אסתר, שהייתה מביאה לשיחות ביניהן פופקורן ושוקולד פרה וסוגרת אחריה את הדלת, הייתה לריקי גם משפחה בעייתית. גם כאן לא ידעתי יותר מדי פרטים, רק שהיא לא מתכוונת לחזור לגור בבית כשתשתחרר בעוד חמישה חודשים. היא תעבור עם הבעייתי או תיסע לחו"ל או משהו. מדי פעם היא הייתה נשתלת בספה השבורה שהייתה לנו לדקות ארוכות, בוהה בקיר השפריץ האפור איפה שהייתה אמורה להיות טלוויזיה אבל לא הייתה. לפעמים שאלתי אם היא רוצה תה, לפעמים סתם התעגלתי לידה כמו חתול.
——
אסתר שכנעה אותי להביא בגדים יפים מהבית, אולי נלך איזה ערב לדיסקוטק, זה חינם לחיילות. לא רציתי שום דבר מזה אבל רציתי לרצות כבר דברים אחרים, אז הבאתי את החצאית הכי יפה שלי. חצאית קצרה אפורה וארוגה ממין צמר דק, שנעטפה על המותניים בכפתור מוכסף שנראה כמו מטבע רומי. זו הייתה חצאית יפה והיא הייתה יפה לי, אפילו אני ידעתי לראות את זה. הראיתי אותה לבנות האחרות והן היו מספיק נדיבות בשביל להתפעל יחד איתי. לא הספקתי ללבוש את החצאית האפורה לשום מקום, אפילו לא לריקודי עם. ריקי נעלמה ולא חזרה לדירה באיזה יום ראשון, ואיתה נעלמה החצאית שלי. אני לא אומרת שהיא לקחה אותה ואני לא אומרת שהיא לא לקחה. אני רק יודעת שבשבוע שריקי לא חזרה לדירה הצבאית, חיפשתי את החצאית והיא כבר לא הייתה.
היה לי קל יותר לדמיין שאולי בכלל החזרתי את החצאית הביתה, שאולי בכלל לא הבאתי אותה לדירה אף פעם. התרגלתי למיטה הריקה של ריקי בחדר, והייתי מודאגת לגביה באיזה אופן כללי של מי שעדיין חושבת שיש בעיות של גדולים שיגיעו מתישהו, אבל לא עכשיו. אחרי שלושה שבועות היא חזרה כדי לאסוף את החפצים המעטים שלה ואז ביקשה שנדבר. חשבתי שאולי היא תתוודה על שלקחה את החצאית שלי, ואז תחזיר אותה וזה יהיה בסדר ואני לא אכעס. ישבנו בגינה הציבורית עם המתקנים השבורים, היא רצתה שנשב בישיבה מזרחית זו מול זו על הדשא, והסכמתי כי קצת הייתי נבוכה. היא אמרה, "אני יוצאת לחופשת שחרור ארוכה עד השחרור שלי, כי זה מה שאמר הפסיכיאטר", אני הנדתי בראש במה שחשבתי שהוא ניד ראש בוגר. היא החזיקה לי את שתי הידיים ואמרה, "שתדעי שהיו כמה פעמים שרציתי למות ואז הייתה לנו שיחה ובגלל זה החלטתי לא לעשות כלום בינתיים". הייתי מאוד לא טובה במילים בעל פה, ולא ידעתי מה אומרים במקרה כזה, ועדיין חשבתי בראש על החצאית ומתי היא תעלה, והכל היה מפתיע ופתאומי ובוגר. היא קמה והלכה ויותר לא ראיתי אותה. נשארתי לשבת עוד איזה זמן שם, מנסה להיזכר מתי בכלל הייתה לנו שיחה קודם. באותו יום נכנסתי למיטה בחמש עם המדים. מכוסה בפוך, נפלתי לשינת הלומים ולא התעוררתי אפילו כשבמטבח קרקשו בסירים.
איור: וליה רוזנצוויג
רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
