התערבות זרה, הצבעה אסטרטגית, פייק ניוז, סקרים, תועמלנות בשידור, זיופים. דברים שכדאי לדעת (או לשאול את עצמכם) בדרך לקלפי

על מה הבחירות האלה?

רעידת האדמה הציבורית כבר כאן. גם אם הדחקנו. עצמנו עיניים. סתמנו אוזניים לנהמות העולות מבטן האדמה הפוליטית. גם אם הצלחנו ליהנות מעוד כמה דקות של אילוזיה. הדחקה וטשטוש.

זה כל כך פשוט לחשוב שיש לנו כאן שקט נפלא ובטוח. שהחיים כל כך נוחים. צריך רק להתעלם מכמה דברים בלתי נסבלים. המשמעויות האמיתיות של פרשת הצוללות, למשל. או המציאות המתגלגלת מעבר לקו הירוק, שמולה מזמן טמנו אלה שבתוך הקו הירוק את ראשם בחול.

ליהודים נוח לחיות בישראל. הטיסות זולות. המסעדות מצוינות. תרבות הפנאי משגשגת. אנחנו לא הומלסים (אפילו שהדיור יקר). די בריאים (אפילו שהרפואה הציבורית מתרסקת לאיטה, בתהליך זוחל אך בטוח). התרגלנו. לכל דבר אפשר להתרגל. כמו שלמדנו בחוג לפסיכולוגיה, בשיעור על פסיכולוגיה חיובית – אנחנו בדרך כלל שמחים ב"יש". ואם יגיע רגע קשה – תמיד נוכל לעלות לטיסה במחיר תרי זוזי. לפראג. או לברצלונה. וכשנחזור, נמחא כף לטייסים. ונצהל: "יש לנו ארץ נהדרת".

מהפכות, כך הקלישאה, לא פורצות על בטן מלאה. הן גועשות רק כשהארץ מזה רעב. ובכל זאת, המהפכה כבר בפתח. רעידת האדמה כבר כאן. כי לא חשוב מי ינצח ב־9 באפריל 2019. ביבי או גנץ. נתניהו או "הגנרלים". כך או כך, בשעה עשר בלילה תיכנס הדמוקרטיה הישראלית לפרק חדש בתולדותיה. והאדמה תרעד. הו, כמה שהיא תרעד. כי כל השחקנים בפוליטיקה הישראלית ייכנסו ל"מלחמת אין ברירה". זה יהיה מלחמה של 0:1. מלחמת הכרעה. אין תיקו. ורק אחד יוכל לנצח. וכל השאר יימחקו.

אם כחול לבן תנצח – נתניהו יעוף והטוענים לכתרו יפרצו במלחמת ירושה אימתנית.

אם הליכוד ינצח, יהיה על יורשיו של נתניהו להאיץ עוד יותר את חיסולו הפוליטי. ספק אם ייכנע בקלות. יתרה מכך, זה יהיה רחוק מאוד מלהיות תהליך פשוט, ודאי לא שקט. מלחמת עולם כללית תפרוץ. כל אותם ראשי מפלגות הלוויין והמחנות הפנימיים (המוכחשים), שממתינים כבר שנים להיחלשותו של האדם החזק – אבל גם השנוא – ביותר במערכת הפוליטית. כל אותם מפוחדים, מלקקים ומלחכי הפנכה שהמתינו להיחלשותו, ממתינים לרגע הנכון.

–

מה שהם עדיין לומדים, ביבי הצעיר ידע לבצע כבר מזמן. כאשר הפוליטיקאי המתחיל נתניהו פילס את דרכו לראשות הממשלה, הוא היה אגרסיבי ומתוחכם מהם. גם אם שותפיו שרו את הפסוקים המתבקשים. ביבי צפה מקרוב בקרבות ההישרדות של הליכוד. שתה בקשית את דמו של המנהיג, יצחק שמיר, דאג באופנים שקטים ויעילים להחליש אותו במעגלים הנכונים ונתן לו את הדחיפה המתבקשת אל התהום הפוליטית.

ביבי קידם את התרסקות המפלגה ב־1992, מפלגה שאליה הצטרף רק ארבע שנים לפני כן. כשיצחק רבין ניצח בבחירות, באותו לילה לנתניהו כבר היה בפרוזדור את הסוס הלבן. כולם בכו. שמיר הלך. המפלגה כמעט פשטה רגל. הבור הכספי נראה בלתי פתיר. אבל לביבי כבר היו תורמים כבדים, בדולרים. הוא מומן מאמריקה, והריח אמריקה. ולכן היה "המשיח" הכי אפקטיבי באזור. המשיח, בניגוד לאמונה היהודית, לא בא ממזרח. עבור הליכודניקים הוא בא מקצה המערב. בבחירות הבאות כבר נבחר לראש ממשלה.

ולא נותר אלא לתהות אם נתניהו מתעורר בלילות. קולות ילדים ברקע. ומישהו צועק, הֵיי ביבי… וזיעה קרה עולה על פניו. הגב כואב. והצעקה מתחזקת: היי… ביבי… זוכר מה עשית לשמיר? אז עכשיו הגיע תורך. הכל עובר עליך… כמו ששרים הילדים. וההמשך, הו כמה שקשה להתמודד עם ההמשך. כש"החרא בידיך".

מידת האפקטיביות של מתחריו מבית איננה ברורה. אבל אפשר לחזות בביטחון יחסי כי מה שלא יהיה, איך שלא יהיה, הבחירות האלה יובילו לרעידת האדמה הפוליטית הגדולה. גם אם נתניהו יישאר שם – וגם אם יסולק במהרה. הבלגן כבר דופק בדלת. האדמה רועדת. כולנו נכנסים לפרק של חוסר יציבות. גם אם תקום ממשלת אחדות חזקה. שקט כבר לא יהיה כאן. לפחות לא בשנים הקרובות. "הקץ המתקרב" הוא סיפורה של מערכת הבחירות הזו. תקשיבו טוב. כבר אפשר להבחין בהדי הפיצוץ. 

למה "תוכנית המאה" עוד לא השפיעה על הבחירות?

הדיווחים על תוכנית השלום שהכינו חתנו של הנשיא טראמפ, ג'ארד קושנר, והשליח המיוחד למזרח התיכון ג'ייסון גרינבלט בוושינגטון, כבר מזמן היו אמורים לזרוע קצת קיני בעירה באזור. גרינבלט החל להכשיר את הלבבות הישראליים כבר לפני חודשים. הוא מנפנף בתוכנית "עסקת המאה" בפגישות שלא לציטוט עם מובילי דעת קהל. העבודה הסתיימה. הנשיא כבר אישר. "עסקת המאה" ערוכה בספר גדול. מפורט. "ככה כבד הספר הזה". זוהי תוכנית מרשל למזרח התיכון כולו. ולכל מי שיש לו רגל באזור. כולל מדינות המפרץ. להוציא האיראנים, כמובן. היא מבוססת על תקציב עתק. מיליארדים לרוב, בדולרים.

כחודש וחצי לפני הבחירות, ב־25 בפברואר, דיבר קושנר על התוכנית ברשת סקיי בערבית: "תוכנית השלום האמריקאית מפורטת מאוד ותתמקד בשרטוט של הגבול ובפתרון סוגיות הליבה. (…) יש היום פיצול גיאוגרפי בין הגדה לרצועה. אנחנו רוצים לראות את הפלסטינים מאוחדים תחת הנהגה אחת. הפלסטינים רוצים ממשלה לא מושחתת שדואגת לאינטרסים שלהם. מנהיגי האזור והעולם דואגים מאוד לעם הפלסטיני".

לו ברק אובמה או אחמד טיבי היו פורשים תוכנית מעין זאת – השמים היו נופלים על מערת המכפלה, כיכר רבין ויצהר. אז איך אפשר להסביר שאנחנו, כולנו, התעלמנו מכך?

וזה מוזר עד כדי כך שמתבקש לתהות: האם טראמפ, למרות מוקיונותו, כישוריו האומללים וחוסר המיקוד שלו, עושה עם צוותו מעשה רונלד רייגן? הנשיא הרפובליקני הנערץ הפיץ בתחילת שנות ה־80 דיווחים על תוכנית הגנה מתקדמת, עתירת תקציב, שארה"ב מפתחת. מערכת הנשק הזו כונתה "מלחמת הכוכבים", כסרטי הלהיט של אותה תקופה מבית היוצר של ג'ורג' לוקאס, שהציתו את הדמיון. טכנולוגיות מתקדמות, "שוברות שוויון" מול הגוש המזרחי.

ל"מלחמת הכוכבים" הייתה השפעה מאגית על דעת הקהל בכל העולם. והניתוחים בדיעבד מציבים אותה כנקודה קריטית שבה החלה ברית המועצות לקרוס. קריסה, שביססה את ארה"ב כמעצמת־העל האמיתית היחידה. מנהיגת העולם כולו. עברו שנים עד שהתברר כי במלחמת הכוכבים היה הרבה בדיון ופחות מדע.

–

האם "תוכנית המאה", למרות שאינה מלחמתית אלא דיפלומטית, ולמרות שהיא ממוקדת רק באזור המדברי המדמם שלנו, היא "מלחמת הכוכבים" של הדור הזה? האם אפשר שיותר משנועדה להביא את תוכנית מרשל למזרח התיכון, נועדה להביא/להותיר אצל נתניהו את המנדט או השניים שכבר מאסו והחליטו לעשות מעשה, אבל האפשרות שיש כאן אופציה ל"עסקת המאה" תשאירם אצלו?

הנה, אפילו העיתונאי החשוב תום פרידמן העריך לאחרונה בריאיון ל'גלובס' כי "טראמפ ונתניהו הם אדם אחד. הם אולי לא היו אותו האדם בשלב הראשון, אך שניהם מתמזגים לאותה אישיות. הם כמו 'דונלד נתניהו טראמפ', או 'בנימין דונלד נתניהו'. הם הנשיאים המשותפים של שתי המדינות שלנו, שניהם משחקים את אותו המשחק הפוליטי".

כך או כך, הבית הלבן הודיע כי בכוונתו לפרסם את התוכנית עד יולי הקרוב. קל לשער כי ההחלטה לפרסם – כולל שיופים מדויקים בתוך התוכנית עצמה – יותאמו לתוצאות הבחירות. ובכל זאת, כל אחד מאיתנו זוכר מה עוד עתיד להתרחש עד יולי הזה. השימוע שלפני ההחלטה הסופית על העמדה לדין של נתניהו.

הקיץ הזה יושקע, אם כן, בשני שימועים. האחד לתיק של "תוכנית המאה". והאחר לתיקי האלפים של נתניהו – שבעת כתיבת שורות אלה ישנו סיכוי ממשי שאליהם תצטרף חקירה בעניין מניותיו ו(אולי) פרשת הצוללות. שני אלה שזורים זה בזה. כמה סיכוי יש לתוכנית המאה לעבור את השימוע שלה במזרח התיכון? איזה סיכוי היה לתוכנית הכוכבים לצאת לפועל? ובכל זאת – הטכנולוגיות האמריקאיות הרוויחו מתוכנית הכוכבים. ומי יודע, אולי האמריקאים יפנו לתוכנית צנועה. שקטה. נוסח מה שכונה פעם "שלום כלכלי". לאט־לאט. יסייעו לפלסטינים לרכוש כבוד לאומי, כמו שקושנר הסביר. את תחושת הצדק. עוד כביש. עוד בית. עוד עז.