כשהחליט בנימין נתניהו על הקדמת הבחירות, בעצה אחת עם שותפיו הקואליציוניים, ריחפה בחלל האוויר הפוליטי הדחוס שאלה מרכזית אחת: מה יעשה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט והאם יודיע על החלטתו בתיקי נתניהו עוד לפני הבחירות?
מכאן נגזרה שאלת השאלות, שנדמה היה אז שתטביע את מערכת הבחירות כולה: האם החלטה על העמדת ראש הממשלה לדין, בכפוף לשימוע, תהווה פקטור מכריע במערכת הבחירות? לכולם, כולל נתניהו, היה ברור שאביחי מנדלבליט הוא שחקן משמעותי במערכת הבחירות הזו.
לא ייאמן שכמעט ארבעה חודשים אחרי פיזור הכנסת ולמעלה מחודש אחרי שמסר את כתב החשדות נגדו, הנושא כלל לא הפך לציר מרכזי במערכת הבחירות. בניגוד למקובל, אקדח שהונח במערכה הראשונה, יצא כמעט מכלל שימוש במערכה השלישית.
נתניהו, כמובן, שמח להוריד את העניין מסדר היום. רק חסר היה לו שקמפיין "מושחתים נמאסתם", ששיחק לאחרונה תפקיד בבחירות 1992, ישוב במהדורה מעודכנת לאחר 27 שנים. כחול לבן קיבלה החלטה אסטרטגית, שעל פניה כבר נראתה תמוהה, שלא להציף את עניין כתב החשדות בקמפיין. הנימוק שהסתתר מאחורי ההחלטה היה שאם מנסים לבנות על כמה מנדטים של מה שמכונה "ימין רך", הם עלולים לברוח לזרועות הליכוד אם כחול לבן תדגיש את עניין השחיתות.
וכך נותר לו הד"ר מנדלבליט מיותם כאילו לא היה שם מעולם. כתב החשדות היה כלא היה.
–
בחלוף ארבעה חודשים של קמפיין ניתן לקבוע בצער שאלה היו בחירות ללא תוכן. בנשף המסכות המעורפל ששרר כאן, שום גוף לא הציע לבוחרים תוכנית חדשה, חלופה אמיתית או תוכן מעניין.
כחול לבן כמשל. במשך שבועות נדמה היה שהקמפיין שהציגו, "רק לא ביבי", מתחרה בקמפיין אחר מבית היוצר של אותה רשימה: קמפיין "Me Too". נתניהו יוצא נגד ההסכם עם איראן? גם אנחנו. נתניהו מנהל מדיניות זהירה מול חמאס? טוב מאוד. הפופולריות של ראש הממשלה בציבור כאילו שיתקה במשך שבועות את ארבעת ראשי כחול לבן. לאורך רוב מערכת הבחירות הם התקשו לקבוע סדר יום ונאלצו להיגרר אחרי נתניהו. רק אחרי פרשת הצוללות הצליחו גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי לדחוק את נתניהו לפינה ולגרום לו להגיב.
יו"ר העבודה אבי גבאי מתח ביקורת על התקשורת, שאינה עושה את עבודתה ואינה מסקרת את המצע שהעבודה הציגה לציבור. גבאי עושה לעצמו הנחות. לתקשורת יש אמנם חלק במערכת בחירות מאוסה, אבל ניהול קמפיין אין פירושו רק פרסום מצע. הוא יכול היה להתעניין אצל עמיר פרץ. כשרץ פרץ בראשות העבודה בבחירות 2006, הוא ניהל קמפיין מסיבי וממוקד על העלאת שכר המינימום. הוא בחר נושא מרכזי אחד והפך אותו לדגל. הדגל העיקרי שליווה את גבאי במערכת הבחירות היה הפרידה המכוערת מציפי לבני. דגל מיותר.
במערכה הזו הפתיעו לרעה גם המפלגות היותר אידיאולוגיות – מרצ והימין החדש. דווקא שם ניתן היה לצפות לשיח עם הרבה יותר תוכן, אבל זה לא קרה. ואי אפשר לקרוא לסרטון שבו דגמנה איילת שקד כדוגמנית, סרטון תוכן.
כך קרה שהמפלגה היחידה שהציגה תוכנית נרחבת הייתה זהות של משה פייגלין. הוא הציע מצע מסודר, עטף אותו בארומה של קנאביס ושיווק אותו להמונים.
כשיתעוררו מהסַטלה יגלו שמתחת אפם ייבנה בית המקדש השלישי. פייגלין הניח בפני הבוחרים מצע. תוכן. חלקו אמנם מופרך ובלתי ישים בעליל, אבל הוא השכיל לשלוף מתוכו שני אלמנטים שקנו את לב הבוחרים: הלגליזציה של הקנאביס והפרדת הדת מהמדינה. הוא היחיד שבידל את עצמו מהקקופוניה ששררה ברשת, ונהיה אטרקטיבי.
–
ונתניהו? גם הוא הרי לא הציע תוכנית. הוא המשיך בקמפיין, שמלווה אותו מאז התמודד לראשונה על ראשות הממשלה, לפני 23 שנה: "רק לא שמאל". אלא שנתניהו יכול להרשות לעצמו מה שגנץ, גבאי, הרב רפי פרץ, משה כחלון, נפתלי בנט ותמר זנדברג פחות יכולים. נתניהו ראש ממשלה ברציפות כבר עשור. הציבור מכיר אותו. היכולת שלו להמעיט בפרטים בקמפיין לא בהכרח פוגעת בו.
בשורה התחתונה – גנץ התחפש לביבי, ונתניהו לא הציע דבר. השאלה כן ביבי/לא ביבי שיחקה כמובן תפקיד, אבל נתניהו ויתר על הצגת נושאים שמעניינים את הציבור. וכך הפך הטלפון של גנץ לנושא מרכזי בפי נתניהו ואנשיו. היו שראו בזה נקודת שפל במערכת הבחירות. אפשר לראות בזה אלמנט ממחזות האבסורד. ראש ממשלה, שניהל מערכות יחסים מחוץ לשלוש מערכות נישואים, הופך את הסוגיה לנושא בקמפיין שלו.
מה שבטוח פה שהמהות היא אאוט, והעיסוק האובססיבי בפרסונות, באנשים – אִין.
נושאים חשובים ומטרידים כמו יוקר המחיה, מחירי הדירות, מצב מערכת הבריאות, הרכבת והפקקים לא הטרידו את המתמודדים. אפילו דו"ח קטלני של מבקר המדינה על מצב התחבורה הציבורית לא הצליח לעורר את מפלגות האופוזיציה.
בנשף המסכות הזה השתתפה בחדווה גם התקשורת. היא התמכרה לסקרים ולסרטוני התעמולה ברשת. הצעה שעלתה באחת מתוכניות האקטואליה, לערוך עימותים בין נציגי מפלגות לפי נושאים – תחבורה, בריאות, יוקר מחיה – נפלה כלעומת שבאה בפיהוק רועש. התקשורת עסקה בספינים של המועמדים ואיפשרה לסוגיות כמו הטלפון של גנץ או פרשת הצוללות לשלוט במשך ימים בסדר היום הפוליטי.
הצרה היחידה כמובן הייתה שזה לא נוגע לאזרחי ישראל. הם טרודים בבעיות אחרות.
מערכת הבחירות המוזרה הזו לא הורגשה ברחובות. לא בצמתים. מישהו ראה שלטים, שכיסו פעם את רחבי הארץ? מישהו נתקל בעצרת בחירות בכיכרות? הבחירות עברו למגרשי הטלוויזיה והרדיו ולסרטונים ולדיונים ברשתות החברתיות. מעגל סגור של עיתונאים ופוליטיקאים. אלה היו בחירות במעמד צד אחד. העם, למרבה הצער, לא היה שותף בהן.
–
