התפתחותו האישיותית והפוליטית של נתניהו, בדרך לאקורד הסיום הרועש שבדרך
צריך להתבונן היטב בקדירה של בחירות 2019. מעבר לכל הסרטונים, השערוריות, חדשות הכזב, השנאה ברשת, שמתערבלים כולם בתוכה לתקרובת מעוררת בחילה. לא צריך להיות מגדת עתידות כדי לראות מעבר לאדים המהבילים מתוך הקדירה הזו, ולהבין שהבחירות האלה הן הסערה שלפני הסערה. רגעי השיא הרעים עוד לפנינו. כמו במשל הצפרדע, נקודת הרתיחה שעלולה לחסל את דמותנו הדמוקרטית עדיין איננה כאן. כך גם הרעש הנורא. השאון הגובר משנה לשנה כשנתניהו בשלטון; חוגת הדציבלים הזו עדיין איננה בקצה האדום שלה. אחרי הבחירות, לכאן או לכאן, היא תתקרב אליו – לסוף צורם במיוחד. בנקודת הזמן הזו ראוי לחזור אחורה ולהתבונן מעט במה שנהיה ממי שכנראה ישבור בקרוב את שיאו של בן־גוריון כראש הממשלה בעל הכהונה הארוכה ביותר.
ב־1986 העניק שגריר ישראל באו"ם ריאיון ל'מעריב'. הדיפלומט־כוכב נתניהו היה אז בן 37 בלבד. "מה מפחיד אותך?", תהתה המראיינת. "שנאת אחים", אמר נתניהו. "ומה מרגיז אותך?", המשיכה, ונתניהו ענה: "שנאת חינם".
באותה שנה יפרסם חנן קריסטל טקסט נבואי בעיתון 'חדשות', ובו יסמן את נתניהו הצעיר כמתמודד לראשות הממשלה עשור לאחר מכן, ב־1996, מול אהוד ברק. נתניהו אכן התמודד ב־96', אך מול פרס. הנבואה תתגשם במלואה ב־1999, כשנתניהו יפסיד למפקדו מסיירת מטכ"ל.
——
מה קרה בין נתניהו של 86', שפוחד מ"שנאת אחים", לבין נתניהו של 96'? לא כל שכן, לבין נתניהו של 2019?
נתניהו הוא אדם הניזון מסביבתו. הוא סופח תכונות ויכולות מאחרים. הוא משכלל אותן מחד, מקצין אותן מאידך. כך מסביבתו הפוליטית, אבל גם מהאישית. הנשים שלהן היה נשוי הן משל חשוב לעניין זה. מיקי ויסמן הייתה מלכת הכיתה. יפה, חכמה, שאפתנית. נתניהו חי אז בין שני עולמות. אמריקה וישראל. מערכת היחסים החלה בנעוריו, בקיץ שבו הגיע לחופשת מולדת. יחד ימשיכו ללימודים בארה"ב. הרצינות והרצון להצליח אצלה התאימו לאופיו. הפופולריות שלה בקרב החבר'ה הירושלמים, שראו בתלמיד התיכון האמריקאי צעיר רציני ומתנשא מדי, עזרה לו להתחבר במובן מסוים חזרה לישראליות.
פלייר קייטס, אשתו השנייה, התאימה ככפפה לפריצתו הדיפלומטית, כציר מדיני בוושינגטון וכשגריר באו"ם. משכילה, נעימת הליכות, מצליחה. חיה חברתית משוכללת. הולמת בדיוק את חייו של מה שמכונה הכוכב העולה בשמי וושינגטון וניו יורק.
שרה בן ארצי, הדיילת שהכיר בטיסה, היא סיפור אחר לגמרי. נתניהו ביקש לנתק את הקשר, אך היא הייתה בהיריון עם בנם הראשון. בלחץ המשפחה ומחשש לפגיעה ציבורית, ככל הנראה, החליט להינשא. זה קרה ב־1991, ארבעה חודשים אחרי הטקס הצנוע נולד יאיר.
פרשת הבגידה עם רות בר ו"הקלטת הלוהטת" סופרה לעייפה. איש אינו יודע באמת, מלבד פולקלור ושמועות, מה היה בתהליך שהוביל לשלום בית; תהליך שבו היו מעורבים עורכי הדין יעקב נאמן ודוד שמרון. האם אכן נחתם הסכם שלפיו היא בעלת זכות וטו על מינויים שונים, מצורפת אוטומטית לכל נסיעה ועוד ועוד? האם מדובר בדינמיקה שנוצרה מעצמה, ככניעה של נתניהו – שבאותה עת התמודד לראשות הליכוד לראשונה ולא רצה לפגוע בדהירתו לצמרת? כך או כך, מערכת היחסים השלישית, והארוכה ביותר, היא שהגדירה מחדש את נתניהו – הנתניהו שאנו מכירים כיום – יותר מכל. הוא הפך אטום למה שקורה בסביבתו המיידית – לעניינים שבהם רעייתו מתערבת, או מבצעת עוולות כלפי אחרים. "תחקירי שרה נתניהו" מתפרסמים כבר יותר משני עשורים. התבנית העולה מהן ברורה. מתפיסתה את עצמה, דרך יחסה לעובדים ועד חיבתה למתנות. כך נכתב בתחקיר המוסף '7 ימים' ב־1997, שהעלה בין השאר טענות קשות על התעמרות בעובדים: "אחת ממזכירותיה: 'כולנו יודעים את האמת, וכולנו מסתירים אותה'. מעבר לפן הרכילותי, שממנו מצטיירת רעיית ראש הממשלה כאישה קפריזית עם בעיה ביחסי אנוש, מהווה שרה נתניהו אתגר לסדרי הממשל התקין בלשכת ראש הממשלה. חיבתה למתנות ונטייתה שלא לשלם עבור שירותים שהיא מקבלת, מעלות חשש לאי־סדרים ולקבלת טובות הנאה". מדובר בשנתיים ויותר לפני "פרשת המתנות", פרשת עמדי והחקירה הפלילית הראשונה; וכ־20 שנה לפני פרוץ תיק 1000 לחיינו.
נתניהו הרחיק עצמו מהעניין. בהמשך יגלם את הפרסומים האלה – מה שבכל תאגיד פוליטי אחר היה נחשב ל"נכס רעיל" – לחלק אינטגרלי מהמניה. חלק מ"מסע הציד" המתמשך נגדו. תחושת ה"מגיע לי" שלה אינה רחוקה מזו שלו. מגיל צעיר חי על חשבונם של עשירים אמריקאים ואחרים, מתוך תפיסת חשיבות עצמית, שתתעצם ותתעוות. מעין מקבילה אנושית מודרנית למה שהיה "היישוב הישן". הוא שומר על ארץ ישראל; ועשירי הגלות, ראוי שיממנו זאת.
במערכת נישואיו השלישית פיתח את הסממנים שהפכו אותו מהבטחה ציבורית ענקית – לכזו שתקומם עליו שונאים, שתייצר חשש אדיר מפני מה שהוא הופך להיות, שנה אחר שנה, קדנציה אחר קדנציה. פרסונה המוטמעים בה סממנים של מונרך ואילוזיות של משיח. שרה הפכה להיות המעריצה, החברה הטובה ביותר, שותפת האמת היחידה שלו. גוף סימביוטי זוגי, שנלחם יחד נגד כולם. ומנצח. בנם הבכור, בחור אינטליגנטי מאוד, שמעריץ את אביו לא פחות, משפיע עליו בשנים האחרונות גם הוא. ככל שיאיר נתניהו מתבגר, הופך בולט יותר אך גם קיצוני יותר, נתניהו האב סופח גם ממנו. התנהלותו ואמונותיו של נתניהו זזו לכיוון של ימין פופוליסטי ושל פוליטיקה חסרת עכבות, יותר כנראה בגלל בנו מאשר בגלל רעייתו.
התמורות של 1993
פרשת הקלטת התפוצצה ב־1993. שנה קריטית, שתשנה את החברה הישראלית, את הפוליטיקה והתקשורת מהיסוד. בשנה הזו ייבחר נתניהו הצעיר לראשות הליכוד. בספטמבר ייחתמו הסכמי אוסלו – מהלך אמיץ, שבבסיסו ראיית עולם נכונה ורצון טוב, אך למרות אלה, היה שגיאה היסטורית קשה. ב־1993 תיכנס גם הטלוויזיה המסחרית לחיינו, ותשנה לחלוטין את האופי התקשורתי והעיתונאי בישראל, ולא רק על המסך. תקשורת תחרותית מוטת רייטינג עובדת מלכתחילה מתוך רגש ואינטואיציה, כדי להתאים עצמה לצרכניה. המעניין ינצח את החשוב. האמוציונלי יביס את הרציונלי. התקשורת חגגה את אוסלו, באופן שרמס כמעט את הלגיטימיות הפוליטית של מתנגדיו. מהצד השני, הפכה כל פיגוע לשידור מתגלגל ומדמם, באופן שיעצים אצלנו חרדות קיימות ויגביר את השנאה שאנו מנסים להבליע. ב־1993, בין שרה נתניהו, תהליך אוסלו והמפץ התקשורתי, נולד הביבי החדש.
מתנגדיו של נתניהו אוהבים לערוג לדמותו של מנחם בגין. לבכות את זכר הג'נטלמן החרותניקי, שוחר הדמוקרטיה – מי שנתניהו, לכאורה, חירב את מורשתו. מי שיצר ליכוד אחד – רק כדי שנתניהו יהפוך אותו לליכוד "הפוך", רע ואפל. במובנים רבים, זוהי איוולת. כמו בגין (אם כי בנסיבות שונות לחלוטין), נתניהו רכב על "ברית הדפוקים" כל הדרך לניצחונו הראשון. והוא עושה זאת עד היום. ב־96', כשחצי עם חש שמצביעים עליו כאשם ברצח רבין, כשתשדירי העבודה הסריחו מכל מה שתל אביבי ולבן ומתנשא, נתניהו עבד על הפחדים, על הקיפוח, על שנאת אלה שמתנשאים מעלינו. זהו בגיניזם במיטבו. נתניהו מחזיר את הקמפיינים שלו כל הזמן לבייס של בגין. ברית הדפוקים קוממה את מהפך 77', ושימרה אותו ב־1981. הניצחון השני של בגין הוא הדומה ביותר לניצחון הרביעי של נתניהו (2015). ניצחון מתוך אמוציות, שמבעבעות באיטיות, עד לרתיחה ביום הבחירות עצמו.
2019 מסמנת 20 שנה לתבוסתו הראשונה. מה השתנה מאז? הקדנציה הראשונה, האסונית והמיוזעת של נתניהו, הייתה כזו כי היה אדם חלש ומוחלש. שרה החלישה אותו. עמיתיו השונאים מהליכוד החלישו אותו. המריבות עם הימין החלישו אותו. ואלה עם התקשורת. ועם הבית הלבן. הוא הלך למחוזות לא לו. התקדם בהסכמי אוסלו עם ערפאת. בחן ברצינות ירידה מהגולן. הוא היה חלש מול כולם. מבית ומחוץ.
הרעש שיצרה הקדנציה ההיא היה בלתי נסבל לאוזני רוב הציבור. הרעש שנתניהו מייצר כיום גבוה יותר, אבל פני הדברים השתנו מהותית. הווליום הכללי השתנה, ורובנו התרגלנו לחיים בקקופוניה פוליטית. נתניהו צבר מעריצים. וחשוב מכל, הפך ליצור פוליטי משוכלל בהרבה משהיה. את תפקידיו הציבוריים הבאים יבצע לאחר גלות קצרה שבה צבר ממון, ורזרבות בדמות שמות של תורמים ומקורבים בפנקסו המתפקע. והוא יבצע אותם באופן מושלם. קדנציה מבריקה כשר אוצר, ולאחר מכן כראש אופוזיציה קטלני ביכולותיו. כזה שמרים עיתון חצר בתפוצה של מאות אלפי עותקים ביד אחת, ומחולל הפגנות ענק נגד ראש הממשלה ביד השנייה.
באותה השנה שבה נולד החינמון שנועד לשרתו, 2007, נחשפו לראשונה הישראלים לתופעה המכונה "פייסבוק". בעשור שלאחר מכן, המנטליות התקשורתית תשתנה באופן דרמטי, ואיתה הפסיכולוגיה של האומה. כשלמד נתניהו לתואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת MIT, בשנות ה־70, הוא הכין עבודה שכותרתה "השפעת המחשבים על תעשיית התקשורת". אולי הקולגות לספסל הלימודים ידעו אז שמחשבים צפויים לשנות את העולם. אבל בתעשיית התקשורת? כמעט אף אחד. אנחנו מדברים על תקופה אנלוגית, של ערוצים לינאריים הנקלטים דרך אנטנה. אפילו CNN עוד לא הוקמה.
נתניהו, בפירוש, תמיד ראה רחוק יותר מכל אדם בפרופסיה הפוליטית. לפחות במגרש הישראלי. כשהיה מנהל שיווק ברהיטי רים, הטמיע בדיקה ממוחשבת שבודקת את האפקטיביות של פרסומי החברה. זה היה לפני כמעט 40 שנה. בחברות המתחרות עוד לא שמעו בכלל על מחשב. עשורים לאחר מכן, הטכנולוגיה תדביק את החזון של נתניהו, ובאופן לא מפתיע הוא יעשה בה את השימוש הטוב ביותר, הקטלני ביותר, שפוליטיקאי יכול לעשות.
הדמוקרט שבחר בדרך האפלה
תניהו היה מכור לתקשורת בכל ארבעת העשורים שבהם הוא ממלא תפקידים ציבוריים. בהתחלה היא ליטפה אותו, אחר כך סלדה ממנו, בהמשך חבטה בו ולעגה לו. הוא הפסיק לנסות לפייסה, והחל להילחם בה באופנים שונים. ניסה לשנותה בדרכים מקוריות, שחלקן ימצאו דרכן לכתב האישום המתגבש נגדו; וגם למד לתפעל ולטפלל אותה, כמו שאיש לא ידע לעשות קודם לכן. בארבע השנים האחרונות, לפני ההגעה הבהולה לאולפן חדשות 12 ב־23 במרץ, לא העניק ריאיון לכלי התקשורת הגדולים. נוהגים לחשוב שנתניהו מחזיק במספיק שופרים תקשורתיים, מגופי מדיה ופרסונות עיתונאיות (או פסאודו עיתונאיות) ועד כלי מדיה חברתית בעלי עוצמה אדירה, כדי "לנצח" את תקשורת המיינסטרים, שברובה עוינת אותו. נתניהו משתלח בתקשורת כאויבת, אך היא החברה הטובה ביותר שלו. שימו לב לבדיקה שערכה עבור 'ליברל' חברת יפעת בקרת מדיה. רק בשנתיים האחרונות, קטעי השידור שמעביר נתניהו לתקשורת האלקטרונית ומשודרים ללא הפרעה וכמעט ללא סינון, עמדו על 5,130 מופעים. קרוב ל־7,000 דקות שידור (!), ללא ריאיון אחד – הכל קטעי וידיאו שנתניהו מפיץ מתוך מערך המדיה האישי שלו. בלי להתראיין, הוא מופיע יותר מכל פוליטיקאי אחר – בפער ניכר.
אל מול מה שעברנו בידי נתניהו בקדנציה האחרונה, תופעה כמו שלט הבחירות שעליו בין השאר התנוססו רביב דרוקר ואמנון אברמוביץ' כאויביו של השליט, הפכה במהרה לנון־סטורי. לפני ארבע שנים, מעטים יכלו לחשוב על תופעה כזו. במטותא, נחזור לקטע מטקסט של הח"מ במגזין זה, שהתפרסם לפני בחירות 2015:
"הוא איל תקשורת, בפורמט שאפילו ברלוסקוני לא יכול היה לדמיין. נתניהו לא באמת פוחד מנוני מוזס. הוא יודע שניצח אותו מזמן, (…) הוא יודע לצנזר מרחוק ידיעות באחד מאתרי האינטרנט הגדולים. (…) דמיינו מצב שבו נשיא ארה"ב משתלח במו"ל של ה'ניו יורק טיימס'? (…) ומה שהיה היום השתלחות במו"ל, יהיה בקדנציה הרביעית השתלחות אישית, מסיתה, בעיתונאים. אמנון אברמוביץ' ורביב דרוקר הם מועמדים לספתח המבהיל הזה". מעציב אותי שהנבואה התגשמה. שהרמיזה שנכתבה בשורות אלה למה שהתחולל אז בוואלה, תהפוך לתיק 4000. שאברמוביץ' ואחרים אכן הפכו לטרף קל בידי נתניהו וגדודיו. לא ידעתי לנבא בשום צורה שאכן יהיה נשיא אמריקאי שישתלח כך ב'ניו יורק טיימס'. וּודאי לא שנתניהו יתבונן על אותו נשיא, הנחות ממנו בהרבה באינטלקט וביכולות – ויאמץ את שיטותיו. את הסגנון הברוטלי (אם כי לנתניהו עדיין יש הרבה יותר "קלאס"). ובעיקר – את שיוף שיטת השקר לדרגת־על. שיטה שממילא תמיד הייתה חץ ראשון באשפתו.
כותרת המאמר ההוא מ־2015 הייתה "קווים לדמותו של הדמוקרט הנעלם". תהיתי שם על מסוכנותו של נתניהו. אם מערכת פחדיו המובנית בתוכו, היא זו שמונעת ממנו להיות מסוכן באמת. כך סיכמתי: "המדינה לא תתמוטט על ראשינו בקדנציה הרביעית שלו. (…) אולי יהיו לו אפילו כמה הישגים. אבל הסכנה היא בשחיקתו האיטית והשיטתית של המרחב הדמוקרטי, בידיו ההופכות גסות מקדנציה לקדנציה. הוא יהפוך לאדם מסוכן יותר, ככל שכוחו ישתמר והאילוזיה המונרכית שבראשו תתרחב. כי כוח משחית. הוא משחית כל אחד שגומע ממנו מנה גדושה לאורך זמן".
אז, לא ידענו לחזות את תיקי האלפים וההתנגשות עם רשויות החוק. את הפרנויה הגוברת. פרנויה, נזכיר, היא תכונה קלאסית לדיקטטורים. נתניהו עדיין אינו דיקטטור. אבל התעקשותו ללכת ימינה יותר מהנדרש (הרוב הישראלי לא רוצה ולא מצפה למדינה פלסטינית בעת הזו, וגם לא בעת הנראית לעין), היגררותו למרחבי הפולמוס התמידי, ההאשמות העקביות כלפי חצי מדינה, התיוגים, השיסוי וההתקרבנות; כל אלה מביאים את הנישואים הארוכים של ישראל לנתניהו למקום רע מאוד. גם בן־גוריון בשנותיו האחרונות היה אדם בלתי נסבל. עקשן, עתיר שגיאות, רווי שנאות. אלה התמצו, למזלנו, בעיקר בתוך המרחב המפלגתי שלו.
–
בעולם הקומיקס פוגשים לעיתים נבלים שהיכולת לנצח אותם נראית בלתי מושגת. דמויות שגם אם מכים אותן, הן מתחזקות. נתניהו יודע – ברוב המקרים – לרתום את המכות שהוא מקבל לטובתו, בין אם מדובר בנשיא דמוקרטי עוין ובין אם מדובר בתקשורת חוקרת ועצמאית. ודאי שהוא יודע להעצים את הישגיו לממדים גרוטסקיים מבחינה יחצנית. נזכיר רק את צ'אד, כמשל. הוא ביסס פיצול אישיות ייחודי, שאין לאף שליט במדינה דמוקרטית כיום. מנהיג חזק בצורה בלתי רגילה מצד אחד, ומהצד השני רדוף באופן עקבי. בין אם זה בראשו, ובין אם זה בדמות שהוא מציג לציבור. לכאורה, "רדוף" ו"חזק" אמורים להיות קווים מנוגדים. נתניהו שרטט אותם לתוך אישיותו. לסימביוזה מבעיתה למדי. יין ויאנג ייחודיים ומוזרים. ככל שהוא רדוף יותר, נדמה שזה מחזק אותו. וככל שהוא חזק יותר, הוא הופך רדוף יותר (לדידנו, מנטלית. לדידו, מעשית).
כך בהתנגשות שלו מול מערכת המשפט. בתוכו, הוא משוכנע באמת ובתמים שמדובר ברדיפה לשמה. בניסיון בלתי הוגן להדיחו מהשלטון, שאליו נועד. בניגוד למה שחושבים רבים בשמאל, נתניהו עלול להיות מסוכן יותר למהותה הדמוקרטית של ישראל ולמערכת המשפט מאשר איילת שקד. הוא שליט עוצמתי, שמקעקע את רשויות אכיפת החוק, מזין "מתחת" לקו באמצעות מעריציו־שופריו את סנטימנט ה"דיפ סטייט" הקונספירטיבי. שקד מבקשת לעשות שינויים מרחיקי לכת במערכת. גם אם אפשר לחלוק עליה, ואפשר, זוהי אידיאולוגיה לגיטימית. תפיסה של ראשת מיניסטריון, שרוצה לשנות מלמעלה – למטה. נתניהו משחק משחק אפל בהרבה. הוא ישוב בקצה הפירמידה, ומתסיס את הקהלים שמתגודדים למרגלותיה.
בעת כתיבת שורות אלה, קשה לחזות מצב שבו בני גנץ הוא זה שירכיב את הקואליציה הבאה. אולי ההנחה הזו שגויה. אבל הבחירות הנוכחיות, כפי שנכתב בפתח דברים אלה, הן הסערה שלפני הסערה. האקורד הבא בסימפוניה הציבורית של בנימין נתניהו יהיה הצורם והקשה ביותר. בין אם ינצח – כך או אחרת – את מערכת המשפט, ובין אם היא תגבר עליו. בשקט, זה לא הולך להיגמר.
איור: דניאל גולדפרב
רוצים לקבל את ליברל בכל חודש עד הבית? לפרטים על מבצע מנויים – גיליון ראשון במתנה – לחצו כאן
