fbpx

סאמבאדי/נובאדי // דמות אחת בחודש מאת גדי להב

0

על יהודה לוי ב'איש חשוב מאוד 2

 

אחרי צפייה בכל הפרקים אפשר לומר: 'איש חשוב מאוד' עוברת בהצלחה את מבחן העונה השנייה, שהסתיימה בחודש שעבר. אין זה עניין של מה בכך. סדרות טלוויזיה רבות, להקות אינספור ואפילו מפלגות לא הצליחו לצלוח את מבחן הפעם השנייה. במקביל, 'איש חשוב מאוד' רושמת עוד הישג, צנוע יותר: זו הפעם הראשונה שטור זה עוסק באותה הדמות בפעם השנייה. 55 טורים, 55 דמויות (יחס שניתן להתגאות בו). והסיבה שבחרתי לדון שוב ביהודה לוי, הוא "יהודה לוי", קשורה בטבורה לעונה הראשונה.

 

"יהודה לוי" של העונה הראשונה, כך נכתב פה לפני ארבע שנים וחצי, הוא התגשמות החלום של הישראלי הממוצע. הוא כמו טיילר דירדן לאדוארד נורטון ב'מועדון קרב', הוא האלטר־אגו של הישראלי. הוא גר איפה שהישראלי רוצה לגור, הוא נוהג באוטו שהישראלי רוצה לנהוג בו, הוא מרוויח כמו שאנחנו רוצים להרוויח וחשוב לא פחות: את הכל "יהודה לוי" מקבל בלי לעבוד יותר מדי קשה במקרה הרע, או בלי לעבוד בכלל במקרה הטוב. עושים לו, סוגרים לו, מכינים לו, דואגים לו – אמא שלו, הסוכנת שלו, המלצרית. מקסימום דגדוג במינימום מאמץ. יהודה לוי הוא כמו ילד שחושב שהעולם נועד לשרת אותו, וכמו שישראלים רבים מתייחסים לצאצאיהם: הנסיכות והנסיכים. רמז אפי מקדים.

 

מהעונה הראשונה, דרך יהודה לוי, למדנו משהו על עצמנו כישראלים. מרוכזים בעצמנו, קפריזיים, כמהים להיות הילד במרכז העולם שמניע את העולם בעזרת כוח אגו־צנטריפוגלי. כזו היא גם העונה השנייה. זוהי שוב התבוננות פנימה עלינו כאומה – רק בשינוי הנסיבות.

——

 

יהודה לוי הוא עדיין האלטר־אגו של הישראלי, אבל עכשיו הוא רוצה "לשחק אותה בעולם". גם זו תכונה ישראלית טיפוסית, תוצר מתבקש של סמול קאנטרי מוקפת אויבים שעורגת לאמריקה. יהודה לוי רוצה לעשות את זה בהוליווד, כמו שכל ישראלי רוצה לעשות את זה בעולם – מאסף גרניט, דרך הלפטופ של כל סטארטאפיסט, ועד נעלי הכדורגל של כל ילד במכבי נתניה נערים. יהודה לוי מסמל את החלום שלנו, רק שבניגוד לעונה הראשונה – שם הוא היה החלום שהתגשם – פה הוא בדיוק כמו רובנו: בתפקיד הוואנבי.

 

מה שיהודה לוי חווה בהוליווד אינו שונה במהות ממה שחווים ישראלים שעוברים לחו"ל. כל הישראליות הצפופה מהעונה הראשונה שהרגע הזכרנו – האגוצנטריות, הדרמה, החוצפה, הבוטות – הופכת מיתרון במקרה הטוב או משהו שקוף במקרה הסביר, למכשלה שצריך להתגבר עליה. עכשיו תגידו: ל"יהודה לוי" זה יותר מסובך. הוא היה כוכב בארץ, הוא רגיל שעושים לו, הוא סאמבאדי, הוא לא רגיל להיות נובאדי. אבל גם כל ישראלי שעובר לחו"ל הופך ליותר נובאדי ממה שהיה בארץ. נכון, אין להם סוכנת, אבל יש להם חברים וקשרים ואמא. כל דג מחוץ למים הוא דג מחוץ למים.

 

"יהודה לוי", כמו ישראלים רבים בחו"ל, קשור קשר גורדי לישראל. במהלך העונה הוא מבין שכדי להצליח, עליו לוותר על חלק מהישראליות שלו. הדוגמה הקיצונית שעומדת לפניו היא אלי. היא ההצלחה האולטימטיבית, והיא, באופן מובהק, ישראלית לשעבר, עד כדי כך שהיא בזה לכל דבר ישראלי, כולל משפחתה שלה. ועניין המשפחה הוא קריטי. רמז אפי מקדים 2.

 

אלי היא המסר: כדי להצליח, עליך להשיל מעצמך את נשל הנחש. ובגדול, זה נכון – ישראלים בחו"ל יכולים לבחור איזה שיעור מחבריהם יהיו ישראלים, איזה אוכל הם יאכלו ואם יראו טלוויזיה מקומית או ערוץ 2 דרך האינטרנט. בגדול, ככל שהאלמנט הישראלי בחייהם גדול יותר, כך גדולים הסיכויים שיחזרו לארץ.

 

לפי 'איש חשוב מאוד', אם כן, מה שעומד בפני הישראלי וחלומו "להצליח בחו"ל ולהראות לכולם" הוא ויתור על הישראליות. אבל זוהי סתירה פנימית: כשמוותרים על הישראליות, מי הם כולם שצריך להראות להם? אחד הדברים שמאפיינים את "יהודה לוי" הוא קבוצת ההתייחסות. זו הייתה ונשארה ישראל לכל אורך הסדרה. הוא לא חוזר לארץ בגלל מה שיגידו, והוא מזמין את רוני קובן בגלל מה שיגידו, והוא חוזר באמצע העונה מחמת הבושה. הוא צריך כל הזמן לספר לחבר'ה. לאלי אין שום קבוצת התייחסות בישראל.

 

הגיע הזמן לפרק את שני הרמזים האפיים המקדימים: הדבר החשוב ביותר שעושה 'איש חשוב מאוד' הוא להגדיר את הישראליות. על השאלה "על מה בתוכנו עלינו לוותר כדי שנפסיק להיות ישראלים?", עונה הסדרה במילה אחת: ילדים. אין כמעט פרק שבו לא דנים בילדים. העובדה שלאלי אין ילדים היא אחד ממאפייניה החשובים ביותר. היחסים בין ילדים להוריהם – בין יהודה לאמא שלו, בין יהודה לסוכנת שלו אסנת – נמצאים שם לא במקרה. כך גם הפרק על אסנת והלידה שלה, סייד קיק שאין לו שום הצדקה אחרת. הטריגר לפרידה של יהודה ואלי ולחזרתו לארץ היא הפלה. שירלי מושיוף, יוצרת הסדרה, רוצה לומר: ילדים = ישראל. בזקפה ובזרע נפדה את ציון.

——

 

אינני יודע אם לכך התכוונה המשוררת, אבל 'איש חשוב מאוד' היא אחת הסדרות הישראליות הפטריוטיות ביותר. "יהודה לוי" עובר ב־12 פרקים את האודיסיאה שלו, שבסופה חזרה נרגשת הביתה, למרות ששום פנלופה לא מחכה לו. פנלופה היא ישראל עצמה. הוא יוצא כדי להשיג תהילת עולם. הוא עובר דברים שהוא לא ציפה לעבור בדרך, אבל בסופו של דבר הוא מצליח להשיג את מה שהוא רוצה: לשחק ב'נרקוס' לצד כריס נות' זה כמו לכבוש את טרויה, הוא כמו האמא של האקזיטים. ושם, כשהוא נוגע בחלום, הוא מגלה כמה ריקים הם החיים של "המצליחים". כמה הוא למעשה מעדיף את הביצה הקטנה והחמימה.

 

מה שמביא את "יהודה לוי" למסקנה הזו היא אותה הפלה + הסבר של כריס נות' כמה הבת שלו לא סופרת אותו. או במילים אחרות: משפחה. וזוהי הרחבה, או זיקוקה, של המשוואה של 'איש חשוב מאוד': ישראל היא משפחה אחת גדולה, וזה הדבר שצריך להקריב כל מי שחולם "להצליח בגדול": הצלחה אינדיבידואלית או משפחה. תהילת עולם או דור המשך. יש במסר הזה משהו מאוד שבטי. בעולם של טראמפ, ויקטור אורבן או נתניהו. בעולם שבו הלוקאלי גובר יותר ויותר על הגלובלי, זה לא מסר מפתיע.

 


צילום: אייל נבו, באדיבות HOT


 

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

שתף