יש לא מעט ביקורת על הדרך שבה אנחנו מתייחסים לאינפלציית המפלגות בישראל. אנחנו נוהגים להשוות את השיטה לזאת הנהוגה בארה"ב ובבריטניה, ולצפות שהבוחרים יצופפו שורות וימצאו עצמם בעיקר באחת משתי המפלגות העיקריות, המקבילות לחלופות בארה"ב ובבריטניה: שמרנים או לייבור, רפובליקנים או דמוקרטים. זו אכן שיטה נוחה להרכיב ממשלה, וזו ללא ספק יכולת לתפוס את התמונה פוליטית כברורה יותר. אבל האם הדרך לכנס דעות פוליטיות בתחומים מגוונים מציאותית? והאם המארז הזה לא מרוקן את התוכן האמיתי של המפלגות? בואו ניקח לדוגמה את השאלה – עד כמה דונלד טראמפ הוא אכן רפובליקני.
אם מנסים לענות עליה, על פי תפיסת רוב חבריו למפלגה, טראמפ איננו בשר מבשרם. אמנם הוא איש עסקים קפיטליסט באופיו, על גבול הליברטריאני ביסודו, אבל באמונותיו הגלויות – ואלה שהסווה לטובת היבחרותו – בכל הקשור לזכויות להט"בים או בשאלת ההפלות השנויה במחלוקת והרגישה בארה"ב, אפשר היה לשייכו דווקא לצד הדמוקרטי־ליברלי, ביתו הפוליטי בעברו. כך גם במסריו הסוציאליסטיים כמעט למדינות שהביאו לו את הניצחון ב"חגורת הפלדה", בזכות מצביעים ממעמד הצווארון הכחול. ועדיין, טראמפ ניצח את הבחירות מטעם המפלגה הרפובליקנית, משום שבארה"ב יש שתי מפלגות שדרכן ניתן לרוץ ולנצח. לפני – ואחרי – הוא התחמק ומתחמק כשעולות סוגיות הנוגעות לדעותיו האחרות, כאלו שלא מתיישבות עם תפיסת העולם השמרנית ההיסטורית של המפלגה. המותג המפלגתי מהווה רק אריזה חיצונית וכבר לא, במקרה של טראמפ, הגדרה מהותית הנוגעת לתפיסת עולם עקבית.
האם ניתן ליישם זאת בישראל? על אף הקריאה המתמדת למפלגות להתאחד ולנסות לשנות את השיטה לשתי מפלגות ענק, ואולי עוד שני לוויינים בצידן, קשה להאמין שזה יכול להיות מיושם אצלנו.
קיימת נטייה לחשוב שהימין והשמאל נקבעים בעיקר על פי סוגיית השטחים והביטחון, וכי הבחירות בהתאם מוכרעות על השאלות הללו. אבל יש לא מעט סוגיות משפיעות שלא יכולות להתכנס לאריזה יחד עם ימין או שמאל מדיני. דת ומדינה, היחס למיעוטים, תפיסת עולם כלכלית; לא חסר. גם ברור שלמגוון האוכלוסיות – מיעוטים ומגזרים החוסים תחת המטרייה של "מדינה יהודית" – חשוב שיהיה ייצוג בבית הנבחרים, וקשה לראות במצב הדברים התכנסות שלהם תחת גוש מרכז־שמאל ציוני.
באמריקה מסתפקים בייצוג המגזרים השונים בבית הנבחרים כדי להביא לידי ביטוי את השתתפותם בממשל, אבל בשיטה הקואליציונית הנהוגה בישראל, אפשרותם למקסם את כוחם ולהביא הישגים לקהלים שלהם, גדולה יותר.
כך במקרה הקמת מפלגת כחול לבן, שמאגדת תחתיה שלוש מפלגות אמצע שהאידיאולוגיה המדינית שלהן משתרעת מ"העצמת ההתנחלויות" ועד "שתי מדינות". כלומר התכנסות של דעות מגוונות תחת קורת גג אחת. אבל במקרה הזה, בסיס ההתאגדות היה הרצון להביא שינוי שלטוני; לא נערכו בדיוק דיונים אידיאולוגיים רבי־משמעות טרם החבירה. האם זה בסיס שיכול להחזיר מעמד לאורך זמן? האם אפשר היה לכנס את הימין והשמאל לשתי מפלגות המהוות גושים על פי המודל הזה? לא בטוח, אם כי גם הליכוד הוותיקה מרכזת תחתיה קולות פוליטיים מגוונים יחסית.
ועוד דבר. למרות הקריאה החוזרת לבוחרים לא לבזבז את קולותיהם ולרכז כוחות במפלגות הגדולות, נראה שבישראל השיקולים הם בסופו של דבר תועלתניים. היכן ניתן להרוויח יותר. לפעמים דווקא למפלגות "שוברות שוויון" יש יכולת להביא תשואה גבוהה יותר עבור ציבור הבוחרים, אבל הדרך לשם עוברת דרך אחוז החסימה.
♦
רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
צילום: תומר אפלבאום, "הארץ"
