פרשת דרכים // על סדרת התעודה 'פרשת ווטרגייט'

פרשת ווטרגייט וגיבורה האפל, הנשיא ריצ'רד ניקסון, פרנסו היטב את עולם התרבות. סדרות, מחזות, וכמובן סרטים איקוניים, בהם יצירות גדולות ('כל אנשי הנשיא', 1976), טובות ('פרוסט/ניקסון', 2008) או סבירות ('ניקסון', 1995). גם יצירות דוקו למכביר, ספרים ועמודי מגזינים חזרו שוב ושוב לפרשה. בדיוק כפי שאנו עושים כעת, הפעם בזכות סדרה תיעודית. 'פרשת ווטרגייט', שעלתה החודש בערוץ ההיסטוריה, מגיעה סמוך לציון 45 השנים להתפטרות ניקסון. היא מביאה את הקשת המלאה של ביוגרפים, עיתונאים, אנשי ממשל, שחקני מפתח בנשיאותו ובהסתבכותו של ניקסון; פאזל מרשים של דמויות ועבודת ארכיון מהוקצעת, שחזורים דרמטיים על פי אותן הקלטות מפורסמות מהחדר הסגלגל, ותמונה מלאה – של לפני, תוך כדי ואחרי ההסתבכות הגדולה ההיא, שנחשבת לנקודת השפל הפוליטית הגדולה בהיסטוריה האמריקאית. לפחות עד בחירתו של דונלד טראמפ. וצפייה בסדרה, כשבראש עוד מהדהדת החדשה האחרונה על טראמפ, או על בנימין נתניהו, מייצרת באופן טבעי קונוטציות מדהימות למדי. זה קורה כבר עם קריאת שמו של הפרק הראשון: 'הפריצה, או: איך למדנו לעצור נשיא שיצא משליטה'.

וכמו שצריך לחזור לעבר כדי להבין את נפילת נתניהו אל תיקי "האלפים" שלו, גם במקרה של ניקסון צריך לשוב אחורה כדי להבין איך ולמה הגיעה הנפילה. נשיא שעלה בכאוס שסבב את בחירות 1968, על רקע אמריקה מפולגת בעקבות מלחמת וייטנאם. לינדון ג'ונסון פורש מהמרוץ, סטודנטים נורים בידי חיילים בהפגנות, מרטין לותר קינג ובובי קנדי נרצחים. ועידת הדמוקרטים הופכת למיצג של אלימות ברחובות שיקגו. הדרום עורק מהדמוקרטים בהמוניו, לראשונה, בעיקר לטובת מועמד שלישי, ג'ורג' וואלאס הגזען. רוב המדינות הללו, שתחת קו מייסון־דיקסון, כבר לא יחזרו לדמוקרטים. הן ייצבעו באדום רפובליקני עז.

קו ישיר עובר בין הטרגדיה של וייטנאם לווטרגייט. טרגדיית וייטנאם הייתה מחרידה לא רק בממדי ההרג והכאב משני צידי האוקיינוס השקט, אלא גם באיוולת, כשם הכותר המפורסם של ההיסטוריונית ברברה טוכמן. האיוולת שבטרנספורמציה שעברה המלחמה הזו לאורך עשור וחצי. מלחמה שנשיא אחר נשיא נגרר אליה והרחיב אותה, ושהפכה ממערכה בין־גושית למניעת ההתפשטות הקומוניסטית באסיה – למלחמה על דבר אחר: הכבוד האמריקאי גרידא. "לא אהיה הנשיא הראשון שמפסיד במלחמה", אמר ניקסון. בעדות נוקבת, כואבת, ציטט אותו קצין הצי הצעיר ג'ון קרי בפני ועדה של הסנאט. אותו קרי שיהיה לימים מועמד לנשיאות ומזכיר המדינה.

"לילה ארוך וחשוך באמריקה עומד להסתיים", אמר ניקסון בנאום הכתרתו בוועידה הרפובליקנית. מי שהיה כישלון ובדיחה פוליטית, חזר מן הכפור והפך למושיע. בניגוד למה שאולי אפשר לדמיין (מבלי לחוות את אותן שנים), גם ליברלים ודמוקרטים שמחו על עליית ניקסון. דן ראת'ר, מבכירי העיתונאים בארה"ב ובאותה תקופה כתב בבית הלבן, אומר בסדרה ש"הוקל לו שג'ונסון הלך הביתה". בניקסון ראה מועמד ראוי ביותר: "הייתי אופטימי". ניקסון לא ראה את היד המושטת מצד התקשורת. הוא שנא אותה, את האליטות, את הליברלים, את היהודים העשירים. הוא שנא כמעט את כולם. חשדן להחריד, תככן ואלים, כמובן ברגעיו השפלים, אבל גם באלה הזוהרים. עד הסוף המר.

הצד האפל

יועצו המיוחד ג'ון ארליכמן וראש הסגל בוב הולדמן, שכונו "הרועים הגרמניים", סימנו את התקשורת – וגם את כל מי שלא היה נאמן מספיק או בעל עכבות חלילה במשטרם החדש. לתקשורת שיקרו תדיר. הנושא המרכזי היה כמובן וייטנאם. ניקסון הבטיח בבחירות לחתור לסיום "בכבוד" של המלחמה, אך בחשאי הרחיב אותה. הוא פלש לקמבודיה והעצים את ההפצצות חסרות הרחמים בווייטנאם. התנועה נגד המלחמה, בגיבוי חלקים בתקשורת, ביקרו את הנשיא. והוא, כמו שהיה מאבחן אולי ג'ורג' לוקאס, פנה בחדות ל"צד האפל". הצד ששלט בו ממילא רוב הזמן. אחד ממנהיגי המחאה, שהיה הומו בסתר, מספר בסדרה כיצד אנשי הנשיא סחטו אותו כדי שיעזוב את תפקידו, תוך איום להוציאו מהארון (אז – ב־1969 – הומוסקסואליות הייתה בלתי חוקית כמעט בכל מדינות ארה"ב). כשמיאן, הופיעו בפניו שני סוכנים פדרליים והציגו לו תמונות המתעדות אותו מקיים יחסי מין. הגבר שאיתו תועד ניהל איתו מערכת יחסים בת חודש ונעלם. כשחזר לאחר האיום לדירה שבה נהגו להיפגש, גילה שהיא ריקה מכל וכל. אותו איש, דיוויד מיקסנר, לא נכנע והיה ממארגני פעולת המחאה הנרחבת ביותר נגד המלחמה. 2 מיליון איש הגיעו באוקטובר 69' להפגנה נגד ההתבוססות בווייטנאם.

אבל מוחים עוד היו כסף קטן בארנק הפרנויות והעצבים של ניקסון. קו השבר סומן בהדלפת "מסמכי הפנטגון" על ידי דניאל אלסברג (שמתראיין גם הוא במסמך החשוב הזה). אלסברג, אנליסט מערכת הביטחון, הגיש ליועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר מחקר שערך לבקשתו. השורה התחתונה הייתה ברורה: אמריקה לא יכולה לנצח במלחמה. צוותו של קיסינג'ר הסכין למסקנה זו, שבשלב זה, לקראת סוף העשור, הייתה ברורה כמעט לכולם. ניקסון וקיסינג'ר, אפעס, לא היו מוכנים להשלים עם תמונת המצב. "מסמכי הפנטגון" היה מקבץ מדהים של 7,000 עמודים המתעדים עבודת מחקר פנימית של הממשל, המוכיחה את הכישלון במלחמה. אבן דרך בערעור האמון האמריקאי בממשלו מצד אחד, אבל גם בהעצמת תפקידה של העיתונות מצד שני. פרסומם ב־1971 ב'ניו יורק טיימס' ולאחר מכן ב'וושינגטון פוסט', העצים את השדים הקיימים ממילא אצל ניקסון לממדים מפלצתיים. הנשיא סימן סופית את התקשורת כ"אויבת העם". ושוב, רפרור לנתניהו את טראמפ של ימינו אנו, הוא על אחריות הקוראים בלבד.

'פרשת ווטרגייט' הולכת אחורה כדי לבנות ביעילות את דמותו של ניקסון ואת שורשי הפרשה, ומזכירה כיצד ניסה הנשיא הידוע לשמצה טקטיקות רבות של ריגול, פריצה ופגיעה בגופים שונים, עוד לפני זו שהתבצעה במטה המפלגה הדמוקרטית בבחירות 72'. שוב ושוב רואים כיצד ניקסון רווי השנאה והחשדנות סונט בתקשורת שמבקרת אותו. והפרשנים מצידם מבקרים אותו על הפילוג שהוא יוצר בעם. בפרפראזה על שלום חנוך, ניקסון היה לנתניהו כמראית הדז'ה וו. פט ביוקנן, אז יועצו של ניקסון, מודה כאן כי הוא היה מיוזמי התוכנית "למלחמה בתקשורת", וכי למעשה אז נולדה אותה מלחמה – שנמשכת עד היום, והפכה בשנים האחרונות בחסות מנהיגים כמו טראמפ ונתניהו ממלחמה קרה ומכובדת למלחמת עולם מטורללת. "'ניוזוויק', 'ניו יורק טיימס', 'וושינגטון פוסט', כולם נשלטים בידי יהודים", סימן ניקסון הרדוף והגזען את האויבים. עשו ניסוי קטן והחליפו את המילה "יהודים" ב"שמאלנים". נשמע גרוע פחות, אבל המהות אותה מהות מפחידה. אז, כמו היום, האשים ניקסון שוב ושוב בפני יועציו את התקשורת ב"קנוניה" נגדו. האשים, שאף והורה לעשות כל צעד מפוקפק כדי לנצח ב"מלחמה" הזו.

סיפור אלסברג לא נתן לניקסון מנוח. כמו גם הפרנויה המובנית שלו. ניקסון היה משוכנע שמצותתים לו. שעוקבים אחרי משפחתו. שבבית הלבן יש בכל רגע נתון מדליפים שעובדים נגדו. ארליכמן והולדמן הקימו עבורו צוות לעבודות מלוכלכות, כמו אותן פריצות מדוברות – לטובת ריגול, גניבה, מודיעין או חבלה. הצוות נקרא "השרברבים". והביוב המבאיש שאותם שרברבים יציפו אל הקרקע האמריקאית ייחשף בהמשך באותו מלון אפרורי בשם ווטרגייט. גורדון לידי, אחת מהדמויות המוטרפות שהובילו למען ניקסון את הצוות הפלילי הזה, הגה תוכנית לפרוץ למשרדו של הפסיכיאטר של אלסברג, למשל. לצד לידי פעלו אנשים מהבית הלבן, וגם "שכירי חרב" ממוצא קובני. במהרה עברו "השרברבים", בסידור מנהלתי, להיות חלק מהגוף המכונה 'הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא'. הארגון שהיה אמון על מסע הבחירות

של 72'. מי שינהל את מסע הבחירות הזה הוא ג'ון מיטשל, אז התובע הכללי (!) של ארה"ב, שבעצמו יודע על רבים ממעשיו הפליליים, הנכלוליים והמסוכנים של ניקסון. לידי ואחרים הגו תוכניות על גבי תוכניות, בהשראת הנשיא ואנשיו. אחת מהן מדברת על חטיפת מנהיגים של תנועת המחאה נגד המלחמה. "נחטוף אותם, נסמם אותם ונזרוק אותם מעבר לגבול המקסיקני". צ'אק קולסון, אחד מיועציו הצעירים וחסרי הרחמים של הנשיא (כולם היו במובן מסוים בבואות צעירות לצדדים המכוערים – וגם המוכשרים – של ניקסון), רקח תוכנית בהוראת הנשיא לפרוץ למכון המחקר ברוקינגס. קולסון תכנן לזרוק פצצת תבערה על המכון, כדי שפורצי ניקסון יחדרו אליו בחסות השריפה והמהומה שייווצרו. התובע הכללי מקשיב לעברייני ניקסון, מסנן פעולות ואומר ביבשושיות שהוא רוצה בעיקר לעקוב אחרי אנשי המחאה ואחרי המפלגה הדמוקרטית. גורדון לידי מארגן פעולה פשוטה לכאורה, של פריצה והצבת מכשירי האזנה במטה הדמוקרטי בווטרגייט, אבל מפשל. חמשת הפורצים נתפסים.

פעולת ווטרגייט הייתה אמורה להיות מהשוליות שבתוכניות ניקסון וצוותו המוטרפים. אחרי הדיווח היבשושי בחדשות הערב הגיעו שני עיתונאים לעבודתם בדסק של ה'וושינגטון פוסט'. בוב וודוורד וקרל ברנסטין (שמרואיינים גם הם בסדרה, כמובן). הם מתעניינים ברחש העולה מהדסק העירוני הזניח, שהיה אמון על סיקור הפריצה. משם הם לוקחים את זה, והשאר, כמו שאומרים, חתיכת היסטוריה. וודוורד מזכיר, אגב, שבאותה תקופה הוא היה רפובליקן רשום, ושהוא עצמו הצביע לניקסון לנשיאות. הרגע שבו ג'יימס מקורד אומר לשופט המעצרים כי הוא עובד ב־CIA, זוקף את אוזניו של וודוורד. זה הרגע שבו הגלגלים יחלו לנוע, ויביאו להתפטרותו בבושת פנים – רגע לפני הדחה, משפט ומאסר – של נשיא אמריקאי.

פרנויה כדרך חיים

ניקסון, שקרן מועד, הקרין והרגיל את סביבתו להתנהגות דומה. כך, קיסינג'ר, בניסיון להתנער מהאחריות להעסקתו של אלסברג, סיפר על האחרון שקרים מדהימים לניקסון. בכלל, לאורך הסדרה נחשפת דמותו המכוערת של קיסינג'ר, שהצליח במרוצת השנים לשקם את תדמיתו ולהיחשב למדינאי־על. קיסינג'ר סירב להתראיין ל'פרשת ווטרגייט', ובצדק. המסמך הזה מעלה באוב שלל פרשיות שבהן שיקר, איים, או פשוט עשה שגיאות מחרידות במסגרת סמכויותיו האדירות. בהמשך יעשה "תיקון", ואפילו יזכה על פועלו בפרס נובל לשלום בזכות המגעים לסיום מלחמת וייטנאם (זכייה שעוררה מחלוקת עזה). אבל גם אם ליבו היה בסופה של דרך במקום הנכון, גם קיסינג'ר היה דמות שהושחתה על ידי ניקסון, ודי בנקל. הקלטות נוספות שנחשפו מלשכתו הנכלולית של ניקסון לפני שנים אחדות הביאו בין השאר את המשפט המצמרר הבא שאמר לנשיא: "הגירה של יהודים מברית המועצות אינה מטרה של מדיניות החוץ האמריקאית. אם ישלחו יהודים לתאי גזים בברית המועצות, זו לא בעיה אמריקאית. זה אולי עניין הומניטרי". קיסינג'ר התנצל, ניסה גם לתרץ את הקונטקסט. אבל זו הייתה האווירה, זה היה הנשיא ואלה היו אנשיו.

ניקסון חשב שדניאל אלסברג הוא השטן. כך חשב גם על ג'ון קנדי. שורשיו של ניקסון, בבית נוצרי אדוק, פוריטני ועני, שבו התעמרו בילד יוצא הדופן בשכלו וכישרונותיו, תמיד ליוו אותו. כך גם העובדה שלא יכלו לממן לו לימודים בהרווארד. ניקסון ראה את אלסברג האמיד, האינטלקטואל, בוגר הרווארד (והיהודי) – ונטרף. ממש כמו שנטרף כשקנדי העשיר והמשכיל גנב לו לשיטתו את הבחירות. ושוב עולה ההקבלה למנהיג המוכשר אך הרדוף מהלבנט. גם ניקסון היה נגד האליטות, כשהוא האליטה האולטימטיבית – האיש החזק בעולם. אדם מבריק, בעל יכולות ביצוע אדירות. אבל יצור רדוף, מלין תדיר, מאשים ללא הפסקה. מנהיג ופוליטיקאי גדול, אבל כזה שדרש נאמנות מוחלטת והיה חסר עכבות. אדם שהקיף עצמו באנשים בעייתיים בלשון המעטה, ומהצד השני לא חשב לרגע כשדרך על מי שהיו נאמנים לו, למען הישרדותו הפוליטית. טראמפ, אגב, היה רוצה להיות ניקסון. הוא אולי דומה לו בעניין העכבות והמוסר, אבל רחוק שנות אור ממנו במובן האינטלקטואלי והפרקטיקה הפוליטית. נתניהו הוא כבר השוואה רלוונטית יותר.

רגע התשאול שמתאר סוכן ה־FBI דובר הספרדית, שנשלח לראיין את שלושת הקובנים מתוך חמשת הפורצים, מצמרר. "פול, אנחנו עובדים בשביל אותו אדם. כולנו עובדים בשביל הנשיא", הם עונים בנינוחות. המערך הפלילי שהקים ניקסון, המסוכן בנשיאים, היה רשלני. רשלנות שכנראה לא נבעה מארגון לקוי. הרי אפשר היה לייצר באופרציה קרימינלית כזו כמה מעגלי הפרדה, כשהחוליה הפורצת – הסופית – כלל לא תדע למה נשלחה. ההיבריס של ניקסון ואנשיו הוא שאחראי. הנפילה שלו קרתה הודות לניסיונות הטיוח שאחרי. הרשלנות הזו מחזירה אותנו להקלטות בחדר הסגלגל, שבהן מככבות שיחות של הנשיא עם ראש הסגל שלו. אלה עשויות לייצר קונוטציה מיידית להקלטות ארי הרו, ראש הסגל לשעבר של נתניהו, בתיק 2000, שיחות נתניהו־מוזס. נתניהו, גם אם הסאגה שלו תסתיים בהרשעה, הוא אדם חכם וזהיר בהרבה. הקלטות הרו הן יוצא מן הכלל בהתנהלותו, שאינן מעידות על הכלל. נתניהו, כמו ניקסון, לוקה במאפייני פרנויה, אך הוא מתוחכם בהרבה מהנשיא המנוח.

מוסד הנשיא האמריקאי הוא אדיר בכוחו. למי שחי בדמוקרטיה פרלמנטרית, קשה להבין זאת. נתניהו חלם פעם על הפיכת ישראל למשטר נשיאותי, במודל הדוד סם. בימים אלה, לא ברור אם נתניהו מייצר כוח ציבורי עודף, כשהמטרה הסופית היא סוג של עסקת טיעון שבה הכוח נמסר, הווליום הציבורי הצורם פוסק, והוא הולך הביתה ולא לכלא. מעולם לא נכלא נשיא אמריקאי. העובדה שניקסון לא הורשע וריצה מאסר, תיראה להדיוטות יותר מתמוהה. הוא היה ראש ארגון פשע. חייליו הנאמנים נשלחו לכלא. הוא עלה על מסוק ויצא לגלות אזרחית, בביתו המרווח בקליפורניה, תחת חנינה ממחליפו. יש סיבה שכמעט כל פרשה שלטונית מקבלת את הסיומת "גייט". ווטרגייט היא גילום ההשחתה השלטונית ותאוות הכוח, עד היום. ובקצהו של כל שלטון שבבסיסו תחושת מרמור, עלול להסתתר "גייט" אפלולי כלשהו.