הסופרמרקט הפוליטי של הציונות הדתית // הטור של מנחם הורוביץ

0

"סופרמרקט של דעות" – ככה המפלגות הקטנות האידיאולוגיות מתייחסות אל המפלגות הגדולות, או אל אלו שרואות את עצמן כגדולות. יש בזה מן האמת, אבל את מה שאותם מבקרים רואים כאופורטוניזם ושטחיות אפשר לראות גם כפלורליזם ומגוון. "מה פתאום מגוון?", אומרים האידיאולוגים, "מה זה פה, שוק?". הם כמובן מתגאים במסר ייחודי ובקו בלתי מתפשר, בונים בית שיתאים בדיוק למידות הערכיות והרעיוניות שלהם – ואחר כך מתפלאים שאף אחד לא מגיע לבקר.

 

אז דעות הן באמת לא מוצר מתחלף, אבל אם אנשי הציונות הדתית מסתכלים על הפוליטיקה המגזרית הם מרגישים ממש בסופרמרקט: הבית היהודי, האיחוד הלאומי (שבעצמו מורכב מתקומה, חרות ומולדת), עוצמה יהודית, יחד, זהות של משה פייגלין – וגם הימין החדש – כולן מתמודדות על הקול הדתי בבחירות האלו.

 

בטח תגידו שלא כל מי שחובש כיפה חושב באותה צורה, נכון? ומה בין פייגלין הליברל לאלי ישי החרדי־לאומי, ובין יפעת ארליך (שהספיקה לפרוש) לברוך מרזל? אתם בהחלט צודקים: כל אחד מהם מדבר על דברים אחרים, מדגיש זהות אחרת ובעיקר מפריח הבטחות בכיוונים שונים: "עונש מוות למחבלים!", "סיפוח יהודה ושומרון!" ועוד דברים שכבר שמענו ובטח נשמע בשבועות הקרובים.

 

אבל בואו נהיה ריאליים לרגע: הציונות הדתית לא תעמוד בראש קואליציה בישראל, כך שאין באמת תסריט שבמסגרתו אחת מההבטחות האלה תיבחן בשטח. ממש כמו שבמרצ מדברים על תחבורה ציבורית מלאה בשבת או על פינוי ההתנחלויות והכרה סמלית בזכות השיבה, כך ההתפלפלות הכאילו אידיאולוגית בציונות הדתית היא עקרה לגמרי. כפי שראינו בקואליציה האחרונה, בצלאל סמוטריץ' ואורי אריאל הצביעו כמו מירב בן־ארי ויפעת שאשא־ביטון, כי זה מה שקורה בפוליטיקה.

 

אם אני מביט על הפוליטיקאים הדתיים בכנסת ומחוצה לה – נפתלי בנט, בצלאל סמוטריץ', הרב רפי פרץ, משה פייגלין, איתמר בן גביר – אמנם כל אחד מהם מדבר בשפה שונה, אבל במבחן התוצאה הם יגיעו בדיוק לאותה נקודה: המקום הזה שבו מה שאתה רוצה לעשות נפגש עם מה שאפשר לעשות. ומה בכל זאת משותף לכולם? פשוט מאוד – שמירה על חלקי ארץ ישראל, התנגדות לפינויי יישובים, חיזוק האופי היהודי של המדינה. בנקודות הבסיסיות הללו אין ביניהם שום ויכוח.

 

רגע, אז למה איתמר בן גביר, שהוכיח את עצמו כעורך דין אנרגטי ומוצלח, נחשב כסמן הקיצוני ונפתלי בנט נחשב למתון יותר? אולי זה, חלקית, עניין של מיתוג ותדמית: בזמן שאחד עושה פרובוקציות באום אל־פחם, השני מעניק פרס לדויד גרוסמן ועושה סלפי עם נוער חילוני.

 

ועם כל הניואנסים הקטנים והרצון לחדד מסרים, יש בכל זאת חלל שהפוליטיקה הדתית לא הצליחה למלא וציבור שאליו היא לא הצליחה להגיע: אנשי ימין שחשובים להם גם נושאים כלכליים־חברתיים כלליים; אנשים שישמחו לפגוש רבנים, אבל לא ישמחו לראות אותם בוחשים בקדירה הפוליטית.

 

המשפט הידוע אומר ש"במקום שבו יש שני יהודים, יש שלוש דעות שונות", ובציונות הדתית מקפידים לשדרג אותו לשני יהודים, שלוש דעות שונות וארבע מפלגות עם "תהום אידיאולוגית פעורה ביניהן", אבל גם מיקרוסקופ פוליטי משוכלל יתקשה להבחין באמת בהבדלים המהותיים בין כל אחת מהן.

 

יכול להיות שלבוחרים הדתיים כבר נמאס מכל הלוליינות (ולפעמים גם הליצנות) הזו ובסופו של דבר הם יצביעו למפלגות חילוניות. ככה זה בסופרמרקט – בסוף מוצאים מה שמחפשים.

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

צילומים: מגד גוזני, ניר קידר, אילן אסייג, אוליבייה פיטוסי, מוטי מילרוד, אמיל סלמן, "הארץ"

שתף