תלוי על הצלב // הטור של נדב איל

0

מה בעצם רוצה נתניהו?

 

בין שתי האסכולות הסוערות שניסו לפענח את נאומו הסוער של ראש הממשלה נתניהו בסוף החודש שעבר, מיד אחרי ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום (בכפוף לשימוע), אני נמנה עם הנאיביים. זאת אומרת, אני מאמין שכאשר קולו של נתניהו נשבר בעודו מדבר על רעייתו שרה ובנו, היה זה רגע אמיתי ולא מתוזמר ומשוחק היטב. אלף איש ויותר נחרו בבוז כאשר קראו את המשפט הקודם שקראתם, ואני אומר להם, לכם – עדיף להאמין שיש מקום אמיתי בנשמתו של נתניהו מאשר לא להאמין, ואני בוחר להאמין.

 

בעיקר, נתניהו נראה לי סובל. זה נשמע בנאלי, אבל אולי לא כל כך. הסבל הוא כמובן תגובה מובנת להחלטת התובע הכללי להעמיד אותך לדין, על מקבץ עבירות שתוצאתן עשויה להיות מאסר בפועל. אבל בערך החל מ־2015, נתניהו נראה כאילו הוא סובל באופן כללי. אנחנו חושבים על עצמנו ושואלים, מפעם לפעם, אם כיף לנו ללכת לעבודה. לנתניהו לא כיף, ולא כיף לו הרבה זמן. עניין הרדיפה, שבעבר היה זווית אחרת שהייתה מתעוררת מפעם לפעם בקריירה הארוכה שלו, הפך להיות חזות הכל מאז תחילת החקירות. ביבי חש רדוף הרבה לפני שהסתבך בפרשיות האלה, והחקירות היו כל מה שנדרש לו כדי לחצות את הקו לגמרי אל מחוזות הטקסטים ההזויים. מדובר, ללא ספק, באחד הפוליטיקאים המוכרים בעולם. בחודש שעבר הוא עמד מעל פודיום וציטט מידע (שגוי, אולי במכוון) על פרקליטה אחת בתביעה הכללית. הבוץ שזרק ניתז בעיקר על עצמו.

 

*******

 

באוטוביוגרפיה שלו כתב הארי טרומן על נשיאי ארה"ב שהוא עצמו העריץ, והראשון ברשימה הוא ג'יימס פולק. הוא היה נשיא אמריקאי בעידן שלפני מלחמת האזרחים (1845–1849), ודוגמה נדירה לנשיא של כהונה אחת שנחשב למוצלח מאוד. פולק רץ בקמפיין כאשר הוא מבטיח לפתור שורה של בעיות אסטרטגיות לארה"ב – האיום מצד מקסיקו, יצירת שיטת הפדרל ריזרב למעשה (אז Independent Treasury), פתרון בעיות סחר ועוד. זה היה קמפיין מלוכלך במיוחד, ופולק הואשם שהוא – במקביל – פחדן ואיש דמים. הופצה תעמולה שהציגה אותו כסוחר עבדים, שצורב על עבדיו את ראשי התיבות שלו. ניצחונו הימם לא רק את המערכת הפוליטית אלא גם את מפלגתו שלו, המפלגה הדמוקרטית. אחרי שנבחר, קרה לפולק דבר נדיר בתולדות הפוליטיקה. הוא, פחות או יותר, הגשים כל מה שהבטיח. הוא ניצח במלחמה את מקסיקו, צירף את טקסס לאיחוד, הסדיר את מעמדה של אורגון ושחרר אותה מהשפעה בריטית, פתר את בעיות הסחר, העביר את החקיקה שהבטיח – ואז, נאמן למילתו, פרש בתום קדנציה אחת. הוא מת כמה חודשים אחרי סיום תפקידו, כנראה מכולירה.

 

מה בעצם רוצה ראש הממשלה? האם הוא חושב, באמת, על מטרה מוגדרת שלשמה הוא נותר בשלטון? האם אפשר לאתר מטרה כזו אחרי עשור? האם תמצית התהליך שעבר עליו, באמת, הוא המעבר מקידום השקפה לקידום הכתובת, הכתובת שלו – ברחוב בלפור? ובכלל, מה מתחולל בנפשה של דמות כזו, שכבר זכתה לכבוד רב, להערכה עצומה. האם הוא לא מבין שאיכשהו, מתישהו, זה ייגמר? אם לא בגלל כתב האישום, בשל סיבות אחרות, פוליטיות ופרוזאיות יותר?

 

אני לא חושב שנתניהו סבור שהמדינה זה הוא (זה יהיה בלתי אפשרי. במדינה יש שמאלנים!). נתניהו חושב שתפקיד ראש הממשלה זה הוא עצמו; קשה לו לדמיין את עצמו מחוץ למסגרת התפקיד. בעקבות ההסתבכות הפלילית וכתב האישום שבדרך, יריביו הוותיקים בעולם, וגם יריבים שהיו חברים בעבר, התבטאו נגדו. זו דרכו של עולם; הם באו לגבות את נקמתם הקרירה.

 

ומשום שנתניהו הוא דמות בינלאומית ששלחה את ידיה לכל מקום, מהזירה ההונגרית הפנימית ועד לקמפיין של מיט רומני ב־2012, הוא ספג עלבונות מעיתונאים חשובים כמו ברט סטיבנס, מפוליטיקאים מוכרים מאוד כמו אליזבת וורן, ואפילו מג'ון קליז, אקס מונטי פייתון. הם התגודדו לחגוג את נפילתו; מבחינתם, נפילת אדם שהושחת בשל הכוח.

 

הנחישות לשמש בתפקיד ציבורי באה, כמובן, עם יכולתם הקבועה של אישים לגרור את שמך אל הביצות. אבל כאשר מדובר במנהיג שמשמש בתפקידו כבר עשור, חשוד במעשים פליליים, פטרונו הגדול הוא שלדון אדלסון והוא הפוליטיקאי הבינלאומי הקרוב ביותר לדונלד טראמפ, המשמעויות כבדות. תמיד יהיו אנשים שישמחו לשלם כדי לשמוע את נתניהו מדבר, אבל סביר להניח שהוא לא ייתן הרצאות אחרי פרישתו בענקיות הטכנולוגיה בעמק הסיליקון, וגם לא בחלקים נרחבים של מנהטן. במקומות האלה, שמו של נתניהו הוא "נשיקת המוות", אם לצטט משהו שאמר לי מוציא לאור מעט מרושע בבריטניה.

 

כתב האישום, אם יוגש אחרי השימוע, גם מרחיק את הנקודה שבה יהפוך ביבי ל"אלדר־סטייטסמן"; בסוף זה קרה אפילו לניקסון, לטריקי דיקי עם הפה המלוכלך. אבל ניקסון היה בן 61 כאשר התפטר בבושת פנים בשל ווטרגייט. נתניהו בן 69 היום. עם המאבק שהוא מבטיח, ההחלטות בבית המשפט, העתירות, הערעורים וכו', ראש הממשלה באמת עשוי לבלות בבתי המשפט עד הגיעו לגיל גבורות.

 

ברקע ישנו הרחשוש הקבוע על עסקה של פרישה מהחיים הפוליטיים וסגירת התיקים; ספק גדול אם זה עניין שניתן להשיג בשלב מאוחר כל כך (אני תמכתי בכך בשלב מוקדם, לפני שנתניהו החליט לגרור את רשויות החוק לקרב בוץ על אופי המשטר הדמוקרטי). בעיקר, עסקה כזו כבר איננה ראויה, והיא יכולה לפגום באמון הציבור במערכת שלטון החוק.

 

********

 

בבודהיזם מוזהרים התלמידים מהיקשרויות. היקשרות היא מצב תודעה הנובע משגיאה ברציונל, המפריז "בתכונותיו החיוביות של מושא ההיקשרות ובכוח משיכתו ומביאה לחוסר רצון להינתק ממנו" (מילון מונחים, ידידי הדהרמה). הבודהיזם קובע כי היקשרות, כל היקשרות, תוביל לבסוף לסבל.

 

זו כמובן איננה הערה רק על פוליטיקה, שכל כולה היקשרות אחת גדולה אל הכוח, ורוב בני האדם מזהים אותה היטב. אך במקרה של נתניהו נוצר מין סבך של היקשרויות – היסטוריות ורגשיות, עם הסיפור המורכב של משפחת נתניהו וחלקה באתוס המקומי, כלכליות לפי כתב החשדות, וכמובן ההיקשרות הגדולה אל הכוח. וכל ההיקשרויות האלה יוצרות סבל, גלוי למדי, ויריביו של נתניהו יאמרו: סבל לא רק עבורו, אלא גם לנו. ותומכיו הרבים יגידו את מה שהקמפיין שלו כבר אומר: הוא סובל עבורנו, צולבים אותו.

 

שימו לב לקמפיין: נתניהו הוא גם בעל הכוח וגם הסובל, גם זה שלא חטא, וגם זה שהחטאים כולם על גבו. כל הדבקות הזו, בסגנון נוצרי מובהק, מעט רחוקה מהמסורת היהודית, הספקנית, זו שמגיבה באדישות־מה כאשר היא שומעת פוליטיקאי החשוד בפלילים המזכיר את משפחתו.

הטור פורסם בגיליון מרץ 2019 של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

צילום: אוליבייה פיטוסי, הארץ

 

שתף