ממה שקראנו לו "מדורת השבט", כבר שכחנו מזמן. התהליך שמפרק את הקשב, את המרכז, הוא "פרגמנטציה" של התקשורת. אנחנו צורכים מידע – וגם את הפרשנות – מגורמים מוסמכים יותר ומוסמכים פחות, ממקורות אובייקטיביים ומגורמים בעלי אג'נדה, ממקורות מהימנים יותר ופחות, ותיקים וממוסדים וגם חדשים ומחתרתיים. יש המודאגים שההיצע הענק של מקורות מידע ושיתוף יעלים את התקשורת המסורתית, ומנגד יש שחושבים כי דווקא הצורך בגורמים אמינים יעצים את הכמיהה לסמכות המוכרת של כלי התקשורת הוותיקים.
לעידן שבו יש דרכים רבות לעקוף את כלי התקשורת, לדלג מעל המתווכים היישר אל הציבור, יש יתרונות וחסרונות. המונוליטיות וההגמוניה של אימפריות התקשורת הוותיקות נותצו. עד לפני מספר שנים לא היה אפשר להוציא סינגל ולסגור הופעות מבלי לעבור את משוכת גלגלצ. אירוע חדשותי היה מהדהד ברוב כלי התקשורת, באותה העת ובדרך כלל גם באותו היקף. הודעות דובר צה"ל היו נכנסות לכתובים כלשונן. היו ימים. עבודת הדוברים הייתה קלה יותר, מרוכזת יותר והניבה תוצאות ישירות – הציבור אכל מאותו מסטינג.
כיום הפוליטיקאים לא חייבים להשמיע את תגובתם במבזק השעתי, וגם השירים לא זקוקים בהכרח לעורכי רדיו שימנפו אותם. זה לא בהכרח הופך את העבודה לקלה או קשה יותר, אלא לעבודה אחרת. במובן הזה יש לעידן החדש מאפיינים מרעננים. הוא מאפשר גישה ישירה אל קהל היעד ותחרות אמיתית באמצעי המדיה.
לאמנים ולפוליטיקאים הייתה בעבר תלות גדולה בגורמי התקשורת, השאלטר הבלעדי להדהוד בתקשורת. הופעה אחת ב'סיבה למסיבה' של הטלוויזיה הישראלית בשנות ה־80 ושער ב'7 ימים' של 'ידיעות אחרונות' סידרו לאנשים את הקריירה. העורכים ומנהלי כלי התקשורת החזיקו בידיהם כוח רב וקבעו את סדר היום הציבורי.
העידן הזה הסתיים לפני שנים ספורות אבל את התוצאות האמיתיות אנו חווים בימים אלה. מיותר רק להלין על החלשתה של התקשורת ועל מצבם הכלכלי של הגופים, כי אסור להתעלם מהממדים החיוביים של המהפכה. הצד הטוב של מה שקרה הוא שאין יותר בעלי שררה בלעדיים ששולטים על סדר היום של כולנו. כולנו יודעים שחומרי תוכן טובים עדיין ממשיכים להגיע להכרה של כולם, עם זאת כבר אין מי שמחזיק יותר במטה הקסמים הבלעדי של התודעה הציבורית. הציבור יכול לצרוך מידע פחות מתוּוך ויותר מגוון בשל התחרות ובשל האג'נדות השונות, וגם לדוברים ומחוללי הספינים למיניהם יש יותר אפשרויות פרסום.
האובדן העיקרי הוא אובדן האימפקט. ההדהוד החזק שכולם מדברים עליו. העידן הזה מתפוגג. אפשר לספור על יד אחת אירוע מרכזי שצעירים ומבוגרים כמקשה אחת ידעו במה מדובר. פליטי ריאליטי עתירי צפייה יכולים לפסוע ברחוב וקהל שלם לא יכיר אותם, כוכבי רשת יכולים להרים קניון עם נערות צורחות על הרגליים, אבל להיכנס רגע אחר כך לחנות שקהל קוניה בני 35+, ואיש לא יעיף מבט. מועמד פוליטי שחורך מסכים יכול להכנס לארומה, והבריסטה ישאל לשמו כאחד האדם.
הכוכבים החדשים שנוצרים בימים אלה הם כוכבי אינסטנט, הם אולי מוּכרים בקרב הקהלים שלהם קצת יותר, הם מוערצים לא פחות, אבל האימפקט הוא שברירי. זמני ומפורז. מדודו טופז לדודו פארוק, כלי התקשורת עברו תהפוכות וטלטלות, כוחם לא תש והשפעתם לא תמה – אבל היא דורשת מיומנות והסתגלות אחרת ובעיקר הבנה אמיתית של שבריריות התודעה שלנו כיום.
צילום: Istock
רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
