fbpx

מגדל בבל של הטלוויזיה // הטור של פיני אסקל

0

בשביל להיות מלך הביצה, אתה צריך לדעת לשחות. או לקנות מגפיים. זה החוק הכי בסיסי של הגיאופוליטיקה הישנה. אתה יכול להיות אדמירל עם תואר שני באסטרטגיה יבשתית, להסביר בישיבות המטבחון שצריך להשקיע בנעלי צבא, לחדד חניתות, לעבות מגינים, להשטיח את הקרקע. הקשתים יירו חיצים בוערים, הסוסים ירמסו, החיילים החסונים יתקדמו בקו אחיד, יחידת האיגוף תפתיע מאחור. הכל יתקתק ויפעל ויעבוד לפי הספר, עד שתגיע לשלולית הראשונה. כי בשביל לצלוח את השלולית צריך לדעת לשחות, צריך מגפיים. בשביל לכבוש את העולם, אתה צריך ספינה.

בעולמות הגיאוטכנולוגיה זה אמור לעבוד בדיוק אותו הדבר. אתה בונה את התשתיות שיאפשרו לך לצלוח את האוקיינוס, לכבוש גם את מי שנמצא ביבשת אחרת. אתה מדבר רחב ככל האפשר, אתה קורץ לקהלים שונים, אתה מסמן שפה אחרי שפה, ז'אנר אחרי ז'אנר. 

אתה אסטרטג הרבה יותר טוב מחניבעל. אתה נפוליאון עכשיו. אתה לא מסתכל על השלולית, אלא על מה שקורה בצד השני שלה. אתה לומד לשחות. אתה קונה מגפיים. יש לך מגבת. יש לך מייבש שיער. צי גדול ומרשים של ספינות.

במלחמה אתה צריך לעבוד חכם. אתה לוקח את כל מה שעבד בקרבות שכונתיים, מנתח את סוד הקסם וההצלחה, ומנסה לצלוח את השלולית. אתה רוצה להיות קולומבוס, לגלות עוד פיסת אדמה בעולם הגדול. זה קורה גם במלחמות הטלוויזיה על כל נגזרותיה – ערוצים ציבוריים, רשתות מסחריות, כבלים ובעיקר שירותי סטרימינג. 

'בית הנייר', למשל, היא בית ספר לטלוויזיה. נטפליקס לקחו סדרת פשע קטנה ודוברת שפה אחת והפציצו איתה קודם כל באמריקה הלטינית ואז במדינות שבהן השפה היא עוד שכבת צבע רומנטית ולא מגבלה.

ואם כבר מזמן 'משחקי הכס' דילגה בקלילות מהמדפים הפנטסטיים של הגיקים בדרך לנחלת הכלל, באה השנה 'החברה הגאונה', קפצה מתוך מדפי הספרייה הנשית ואומצה בחום על ידי מבקרי הטלוויזיה והקהל הגברי.

************

אבל כאן מתחיל ונגמר הפן החיובי של הגלובליזציה של הטלוויזיה. 'משחקי הכס' הוותיקה ו'בית הנייר' הצעירה הן דוגמאות שוליות של קונצנזוס תרבותי. מבט חטוף ברשימות הסדרות הכי טובות של השנה באתרי האינטרנט האמריקאיים, הבריטיים והישראליים חושף בעיקר את הכאוס המוחלט ואת אובדן ההשפעה של מתווכי התרבות במדיומים השמרניים. 

למעשה, אתה נמצא עכשיו על השפיץ של מגדל בבל מודרני. מישהו שנמצא בתחתית הסולם יעביר לך לבנה ולא יהיה לך מושג איפה להניח אותה. אין סוסים שמדברים עברית, בטח אם הם מאוירים באנימציה גסה. כשהמגדל יתחיל להתפורר, ההוא מלמטה יגיד לך "פיש" ולא תבין על מה הוא מדבר. הוא ירמוז לך בסוף, בלחש ובחוסר חשק של קוסם שהכריחו אותו לחשוף את הטריק, "בוג'אק הורסמן". זה יישמע לך מוכר, אבל לא תבין את הרפרנס. אתה תחייך ותשנא אותו בלב. הוא יחייך ויזלזל בך. המגדל יתמוטט, האנושות תתפזר לכל רוחות השמיים. פיש.

עולם של אפשרויות בלתי מוגבלות הפך לעולם של מוגבלות בלתי אפשרית. גוגל טרנסלייט מצליח לפצח מנות מורכבות בתפריטים יפניים, אבל לא יודע להתגבר על פערים תרבותיים בעידן ששואף לאפס בכל הנוגע למכנה משותף רחב.

התהליכים סותרים זה את זה והם מאוד מבלבלים. מצד אחד, לפני פחות מעשור כולנו נפגשנו במשרד כדי לדבר על הפרק מאתמול של 'מד מן' ו'שובר שורות'. מצד שני, השנה נפגשנו באותו משרד וכל אחד המליץ על סדרה חדשה אחרת ואז הנהנו ואז שמרנו באחד התאים האפורים של המוח ואז מחקנו ואז שמרנו שם סדרה יותר חדשה ויותר אחרת.

************

היום כולם כבר יודעים לספר על ז'אנר הדרמדי המיוסר שיצא מתוך הקומדיה, על התחזקות המיני־סדרות, על הסדרות הבנות שנולדות מתוך הסדרות המצליחות שמתקשות לגווע, על תחייתן של הסדרות המעובדות ועל ריבוי הסדרות האנתולוגיות, אבל אין להם מושג לאן תמשיך להתפשט תופעת הפיצול התוכני של הטלוויזיה ואין להם מושג באיזו סדרה כדאי להיות מושקעים כשהפנאי כל כך קצר ומוגבל ונזיל.

הרשימות השנתיות נאחזות עדיין בעולם הישן ובה בעת משתדלות לקחת חסות על העולם החדש. הן משמרות עונות מצוינות של סדרות כבלים שהסתיימו ('האמריקאים') או התבגרו ('סמוך על סול', יוצאת חלציה של 'שובר שורות'), אבל גם יודעות להעריך את 'ילדותי' ו'להרוג את איב' הרעננות. הן יודעות להמשיך לסמן את האיכות של עונת הגניבות של 'אטלנטה', אבל גם להתעלם ברוב המקרים מעונה בינונית של הסדרה המוערכת 'לא בטוחה' או מהבחירה האוטומטית מדי ב'סיפורה של שפחה'. 

אבל זה לא עוזר. אם בעבר היית מקבל רשימות מתומצתות של עשר סדרות, היום הסטנדרט השנתי הוא 50, 75, אפילו 100. המבחר האינסופי גורם לך בעיקר לחשוד, לפקפק, ובסוף לוותר. חכה חמש עונות, חכה שהיא תיגמר, בסוף תדע אם בכלל כדאי להתחיל.

הגלובליזציה חיזקה עוד יותר את האינדיווידואליזם. אמנם הרכבת יצאה לדרך ונפתחה עבור כולם האפשרות להיות פופולריים או ויראליים, אבל בסופו של דבר אתה מחפש בית, משפחה, מקום שבו חושבים כמוך, פיד שבו עושים לך לייק, בלוגר חסר חיים שיש לו טעם זהה לשלך ויודע לבטא את תחושותיך בצורה המדויקת ביותר, קבוצה סודית של מעריצי הסדרה שחשבת שהיא רק שלך, אנשים שמברכים אותך בבוקר ב"בלה צ'או" או מקללים אותך בערב ב"פיש". ואז אתה מבין שאתה בכלל לא צריך מגפיים, שאתה בכלל לא רוצה לצלוח את השלולית. אתה בסך הכל צריך שנורקל כדי לצלול לשלולית הכי עמוק שרק אפשר.

הטור פורסם בגיליון ינואר 2019 של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

שתף