fbpx

חבר'ה // הטור של לילך וולך

0

אני אף פעם לא בטוחה אם זה בגלל שאני מחזיקה במנטליות של דור שני למהגרים, או שזה פשוט בגלל הדבר הזה שהוא אני שהוא גם קצת חוצן בכל מיני עניינים, אבל יש דברים שלא הצלחתי לפצח לגבי ישראליות. אני נולדתי כאן, גדלתי כאן, זו השפה הראשונה שלי אחרי שספרדית נדחקה לירכתי התודעה שלי; נשלפת מדי פעם כמו זנב מצויץ בטיימינג הכי לא נכון. ועדיין, ישנם חלקים מהישראליאנה שלא עלה בידי לרכוש. זו חולצה קטנה מדי עם הדפס של קוקה קולה בעברית שאני לא מצליחה להידחק אליה.

 

יש הרבה דברים קטנים: ים, אילת, טיולים שנתיים, טיולים בכלל. אני לא מבינה אותם. אני מבינה אותם תיאורטית, כמו שקוראים על מאכל אקזוטי ואפשר לדמיין משהו לגבי הטעם. יש דברים גדולים יותר: ארוחות שישי, משפחתיות הדוקה, לא לצאת פראייר. חבר'ה. אין לי חבר'ה. רצועה נוכחת צפופה של אנשים, שמכירים אחד את השני, מכל מיני מקומות היפר־ישראליים: הצבא. התנועה. החוג לסיירות. המכללה. קבוצה של אנשים, שהביאו איתם בני זוג, ואחר כך גם ילדים, שמחבבים אחד את השני. מספיק כדי להיפגש בשבת בבוקר, בפארק שאין בו שום מקום נוח לשבת, בזמן שיכולת להסתובב בתחתונים בבית ולאכול בעמידה קורנפלקס מהקופסה. הם מחבבים אחד את השני, הם היו כולם בחתונות של כולם. כולם הביאו את אותו הצ'ק לכולם. הם יודעים דברים אחד על ההורים של השני: "איך אמא שלך? והירך? זה מבריא טוב? תודה לאל". אכפת להם כמו שלאנשים מבוגרים ומיושבים אכפת. הם חתכו מהתקופות הטיפשיות של פלורנטין ופיצה בארבע בבוקר. הם ניהלו שיחה עם עצמם מתישהו והבינו שזה הזמן לקחת אחריות. הם עובדים בעבודות אמיתיות, הם לא יושבים בבית קפה ביום שלישי ב־11 בבוקר. אחד מהם אמן, אבל. חייב להיות אמן. הוא מוזיקאי רבע מצליח, לפעמים עובד עם אולפנים, אבל זה לא ממריא. או שהיא מציירת. וגם ספרית חצי משרה, אצלה בסטודיו. הם כולם נכנסו להיריון באותן שנתיים. והם הרוגים מעייפות אבל גם מרוצים. אולי הילדים של שני זוגות הולכים לאותו פעוטון. זה רק הגיוני.

 

התנאי לחבר'ה הוא שצריך שכולם יכירו את כולם באיזושהי רמה. יש את הגרעין הקשה, הוא האחד היותר קולני וכריזמטי, הוא מניע את הכל לפעולה, וכשהוא לא נמצא לא בטוח אם אפשר בכלל לקרוא לזה חבר'ה יותר. הגרעין הקשה מביא איתו סגנים, שניים או שלושה. הם יודעים שהם מתחרים על ליבו, הם יודעים שהם מתחרים זה בזה, אבל יש ביניהם איזו מידה של שותפות גורל שיש לנערות חן בתחרות מלכת היופי. הם עצמם מביאים ספיחים – רווקים, מחפשים. הספיחים מתחלפים, מגיעים ונושרים, חלקם קבועים. חלקם נמצאים ברקע, שנים על גבי שנים, אף אחד לא בטוח מה הם עושים בחיים, או איפה הם גרים. הם פשוט מגיעים, כמו דמות מעגל שלישי בסיטקום. מעט משפטים, מעט רושם, הרבה התמדה. זה חבר'ה של בנים. הם מביאים איתם בנות זוג אל תוך מפת יחסי הכוחות הזו. הן כולן מסתדרות, חוץ מאחת. היא מגיעה רק לפעמים, חלק מהפעמים הוא ממציא בשבילה תירוץ וכולם מהנהנים במרץ, קצת הוקל להם. היא והפרצוף איכה שלה. שלא תעשה טובות, שלא תבוא, מי היא חושבת שהיא גם כן, סובלים אותה רק בשביל גיא. או יואב. או איתי.

 

ויש את החבר'ה של בנות. הן מכירות מהתיכון. איילה או רחלי או ניצן הצטרפו בשנה הראשונה של האוניברסיטה, ולמרות שהן כבר עשור, היא עדיין מרגישה החדשה. הן תוססות, הן חברותיות, הן תמיד במצב רוח טוב. יש להן דינמיקה שמסרבת להגדיר את עצמה, ובכל זאת יש בה ניואנסים של קדימות, רמזי רמזים של קאסטות. בינן לבינן הן מתמקחות לגבי המקום שלהן בלב החברות שלהן, מודדות בלי להודות שהן מודדות את ההצלחות שלהן, משוות רק לשנייה אחת בינן לבין האחרות, ומוחקות מהר את המחשבה לפני שתקנה לה מקום של קבע בתודעה. הן הביאו איתן, אל המפה הכתובה בדיו סתרים הזו, את בני הזוג שלהן. הם מספיק נוחים בשביל לשתף פעולה עם זה. מספיק כדי להיפגש בשבת בבוקר, בפארק שאין בו שום מקום נוח לשבת. הם חברותיים כמוהן, או לפחות אדישים מספיק כדי פשוט להיות שם, לאכול בזמן הנכון, לשתות בזמן הנכון, להשתרע על חתיכת דשא עוקצת ולהחליק מעל לאירוע הזה עד שייגמר.

 

*************

אין לי חבר'ה. זה לא קרה בשבילי, כמו שכל מיני דברים אחרים לא קרו, ודברים אחרים־אחרים דווקא כן. אני אפילו לא בטוחה מתי אמור להתחיל עידן החבר'ה. בחטיבת ביניים? בתיכון? אצלי אלו היו תקופות שצלצלו מחוסר ודאות, ממש אפשר היה לשמוע את הצליל מחריש האוזניים של פעמון בית ספר מכני, מנסה לעלות על זרם התודעה הנערי הפסימי ביותר שאפשר לייצר. בסיטואציה הזו, אין המון מקום לעוד אנשים, בטח שלא במסה. לא הייתי מספיק פנויה מעצמי כדי להצליח להיות יצור חברתי, בקושי אחד על אחד זה עבד. ידעתי שיש מסביבי התרחשויות אחרות – אלו ממגמת מוזיקה קלאסית נסעו לחו"ל לשבוע וחזרו כולם מאוהבים אלו באלו, צוחקים מבדיחות פרטיות, הם היו כמו דבוקה של צדפות על אותו סלע. המחולניקיות (ממגמת מחול) חבשו זו את רגליה הפצועות של זו, מאוחדות בסבל הכמעט צרוף שהיה לחיות בשיער מתוח מדי, עם מעט מדי פחמימות, ושעות על גבי שעות על קצות האצבעות. האם הם היו חבר'ה? קשה לי לומר, חלקם כן, חלקם פשוט שותפי גורל. אני נצמדתי לאלו שהיו מטורפי דרמה כמוני, בקאסטה הנמוכה של כיתת התיאטרון. התחברתי אל מי שכמוני היו נחושים לכלות שעות של חזרות על דיאלוג, המתענגים על הסיזיפיות הבילט־אין, על השנאה העצמית שמתחלפת רק בהזיות גדוּלה. זה לא בדיוק חבר'ה. ואם אחד התנאים לחבר'ה זה היכולת להינשא מעל לזמן ולמקום ולשמר לאורך שנים את הסנטימנט הבסיסי שמחזיק את רוח ה"חבר'ה", הרי שהחברים שלי ואני לא עמדנו בזה. אחרי התיכון התפזרנו. גם אם נפגשנו, זה היה ברחרוח חשדני. זה לא קרה גם בצבא, או באוניברסיטה. הייתה תקופה שבה היו לי חבר'ה בהשאלה, אבל גם לא בדיוק. קראנו לזה "החבר'ה" באירוניה מסוימת, הייתה שם יותר מדי מודעות, ובכל מקרה הייתי שם רק לזמן שאול. האם בסוף ידעתי לומר משהו על מה שישראלים קוראים לו "חבר'ה"? לא. ידעתי לומר רק משהו מוגבל בזמן על מי שהיינו אז.

 

כמעט מיותר לומר, אבל בכל זאת אבהיר – אני לא מהנשים שיוצרות חבר'ה. לא תכננתי מסיבות רווקות, לא הרמתי מסיבות הפתעה, לא הבאתי את בני הזוג שלי שיכירו את "הבנות". זה בקושי הולך לי באחת על אחת, אז חבר'ה של בנות – ובכן, זו ספינה שכבר הפליגה ואז התנגשה בקרחון ואז טבעה במצולות.

 

אני לפעמים נעצרת על זה, כשעוברים בפארק, ויש שם חבורה, גברים פרקדניים, נשים עסוקות, ושולחן פיקניק. כשעוברים בחוף, ויש שם חבורה, נשים פרקדניות, גברים עסוקים, ומנגל. מול שולחן גדול ורועש במסעדה, הרבה אנשים בני אותו הגיל שהביאו בייביסיטר והם נחושים ליהנות. זה משונה, ופתור, ונראה לי סיוט ונראה גם נחמה גדולה. וזה בעיקר נראה לי כמו שפה שתמיד אדבר בה במבטא זר.

 

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

איור: וליה רוזנצוויג

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook