על הקשר בין הקרמלין להשתקות ורציחות עיתונאים, שכירי חרב באפריקה ובמזרח התיכון, ומשאבים יקרי ערך במדינות נחשלות. כך פועלים שליחיו של פוטין בעולם השלישי, כדי לחזק את האינטרסים של רוסיה ולהעשיר את קופת הנשיא ומקורביו

"בין חוקים דרקוניים לחסימת אתרים, הלחץ על תקשורת עצמאית גדל באופן הדרגתי מאז שובו של ולדימיר פוטין לקרמלין ב־2012", ציין ארגון 'עיתונאים ללא גבולות' כאשר הציב את רוסיה במקום ה־148 מתוך 180 מדינות במדד חופש העיתונות העולמי לשנת 2018. "בעת שערוצי טלוויזיה ממשיכים להציף את הצופים בתעמולה ממלכתית, האווירה הפכה למדכאת יותר עבור מי שמטילים ספק בשיח הפטריוטי והניאו־שמרני החדש או רק מנסים לשמור על עיתונאות איכותית".

אחד מכלי התקשורת הבודדים שמנסים להציג את המציאות שאינה מוכתבת על ידי הקרמלין הוא עיתון האופוזיציה 'נובאיה גאזטה', שאף הופיע בשנים האחרונות ברשימת המועמדים לפרס נובל לשלום. העיתון, שהוקם ב־1993, פרסם תחקירים רבים שלא נעמו לשלטון ולמקורביו. בין היתר על המלחמה בצ'צ'ניה, על הפלת טיסה 17 של מלזיה איירליינס מעל מזרח אוקראינה ועל "מסמכי פנמה". לפחות חמישה עיתונאים שעבדו עם 'נובאיה גאזטה' שילמו בחייהם, הבולטת שבהם היא אנה פוליטקובסקיה שנרצחה לפני 12 שנה, בהתנקשות שעוררה תדהמה ברחבי העולם.

באוקטובר האחרון שוב ניצב צוות העיתון מול איומים מפורשים. תחילה הגיע זֵר הלוויה יחד עם פתק שבו נכתב כי הכתב דניס קורוטקוב "הוא בוגד במולדת". למחרת התקבל סל שבו היה ראש כרות של כבשה ועליו שלט: "לעורך הראשי של 'נובאיה גאזטה'. ברכות לך ולקורוטקוב!". השיא הגיע בסוף החודש, כאשר מול בניין העיתון הוצבו שלושה כלובים עם תשע כבשים שהיו לבושות בווסטים שעליהם נכתב "עיתונות, 'נובאיה גאזטה'".

–

המיצגים הבלתי סימפטיים הגיעו על רקע פרסומו של תחקיר חדש שעליו היה חתום קורוטקוב, שלא פעם פרסם כתבות בנושא המעורבות הרוסית בסוריה. הפעם עסק התחקיר באחד האישים המקורבים ביותר לנשיא הרוסי – יבגני פריגוז'ין, בעלים של מסעדות ושירותי קייטרינג שזכה לכינוי "השף של פוטין" מאחר שהוא עמד מאחורי ארגון ארוחות שקיים פוטין עם מנהיגים זרים.

אולם שמו של פריגוז'ין לא נקשר רק לאיכות המטעמים שהוא מניח על שולחנו של המנהיג הרוסי. הוא הוזכר כאיש של פוטין למשימות רגישות ומורכבות, כחלק מהמלחמה ההיברידית שמנהלת מוסקבה נגד מדינות המערב. בדצמבר 2016 הטיל משרד האוצר האמריקאי סנקציות על פריגוז'ין, אחרי שהאשים אותו בקשרים עם משרד ההגנה הרוסי ובבניית בסיס ליד הגבול האוקראיני שאיפשר העברת כוחות לתוך השטחים הבדלניים במזרח אוקראינה.

בפברואר 2017 הגיש משרד המשפטים האמריקאי כתב אישום נגד 13 אזרחים רוסים, בהם פריגוז'ין, על התערבות במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית. לפי כתב האישום מימן פריגוז'ין, באמצעות חברת הקייטרינג שלו, את פעילותה של 'הסוכנות למחקר אינטרנטי', השם הרשמי של מפעל טרולים אינטרנטיים בסנט פטרסבורג, שלפי החשד הפעיל חשבונות מזויפים ברשתות החברתיות והפיץ חדשות מזויפות, במטרה לעורר מתיחויות ותסיסה בחברה האמריקאית – ולסייע להיבחרו של דונלד טראמפ לנשיא.

התחקיר של 'נובאיה גאזטה' התבסס על עדותו של ואלרי אמלצ'נקו, שטען כי הוא היה מעורב פעיל בהתקפות אלימות בשירות צוות האבטחה האישי של פריגוז'ין. לטענתו של אמלצ'נקו, הוא סייע לפגוע במתנגדים של האוליגרך, עזר להזריק חומר רעיל לפעיל זכויות אדם ואף תכנן את הרצח של בלוגר מהאופוזיציה, וגם היה מעורב בניסוי הרעלה שבוצע על חיילים סורים.

אמלצ'נקו נעלם באופן מסתורי זמן קצר לפני פרסום התחקיר, אולם בחודש שעבר סיפק אנדריי מיכאילוב, מקורב לפריגוז'ין שסייע לגייס את אמלצ'נקו, פרטים נוספים על התנהלותו של "השף של פוטין". בין השאר הוא סיפר כיצד ביים הרעלה המונית באירוע של חברת קייטרינג מתחרה, וקידם פרסום חדשות כוזבות בכלי תקשורת. הוא אף טען כי הקמת מפעל הטרולים הייתה רעיון של פריגוז'ין עצמו וכי "מעולם לא הגיעו פקודות מהקרמלין – הכל הגיע ישירות מפריגוז'ין".

–

קרב במדבר

אחד הקשרים המיוחסים לפריגוז'ין עם משרד ההגנה הרוסי הוא באמצעות חברת שכירי החרב הפרטית 'קבוצת ואגנר' המקושרת לפוטין ולאנשיו. לפי ההערכות, האוליגרך הוא אחד המממנים המרכזיים של פעילותה, וזאת על אף שפריגוז'ין עצמו מכחיש זאת בתוקף.

צבא שכירי החרב הפרטי הוקם על ידי דמיטרי אוטקין, קצין לשעבר ב־GRU (סוכנות המודיעין של משרד ההגנה, שבין השאר מואשמת גם היא במעורבות בבחירות בארצות הברית, וכן בניסיון ההתנקשות בסולסברי, של המרגל לשעבר סרגיי סקריפל ובתו). השם 'ואגנר' הופיע לראשונה בהקשר של מעורבות במלחמת האזרחים באוקראינה. "קבוצת ואגנר היא חברה צבאית פרטית שגייסה ושלחה חיילים להילחם לצד הבדלנים במזרח אוקראינה", נמסר ממשרד האוצר האמריקאי, כאשר הטיל סנקציות על החברה ועל אוטקין ביוני אשתקד.

זירה נוספת שבה הופיעה קבוצת ואגנר הייתה בסוריה. לפי דיווחים של עיתונאים וממידע שפורסם ברשתות החברתיות עולה כי אנשי ואגנר שהו במדינה עוד לפני תחילת המעורבות הרשמית של רוסיה בספטמבר 2015, וכי הם לא רק אימנו את הכוחות הסוריים אלא אף השתתפו בלחימה פעילה, בין השאר נגד דאעש באזור העיר העתיקה של פלמירה (תדמור).

האירוע הבולט ביותר של פעילות ואגנר בסוריה התרחש בפברואר האחרון, כאשר אנשי ואגנר היו שותפים לקרב הגדול ביותר בין לוחמים אמריקאים ורוסים מאז תום המלחמה הקרה, ככל הנראה במהלך ניסיון להשתלט על אתרי נפט וגז במזרח סוריה. לפי הפרסומים, אחד היעדים של ואגנר בסוריה היה להחזיק בשדות האנרגיה הסוריים, וכי מי שגוזר מכך את הקופון הוא פריגוז'ין שמבקש להשיג חוזים להפעלתם לקראת היום שאחרי המלחמה.

תחקיר מקיף שפורסם ב'ניו יורק טיימס' תיאר את הקרב הנדיר. עשרות לוחמים של יחידות עילית אמריקאיות פעלו יחד עם הכוחות הדמוקרטיים הסוריים, מיליציה של לוחמים כורדים וערבים, בעמדה סמוכה למתקן גז ליד העיר דיר א־זור. זה קרה בבוקר ה־7 בפברואר, כאשר צילומי אוויר זיהו כ־500 לוחמים פרו־סורים, שבהמשך התברר כי מרביתם היו אנשי ואגנר, מתקדמים לעברם עם טנקים ומשוריינים. בשעות הלילה נפתחה הפצצה ארטילרית על העמדה והחלו חילופי אש.

גורמי צבא אמריקאיים יצרו קשר עם עמיתיהם הרוסים ואלו טענו כי לא מדובר בחיילים רוסים, ובעקבות זאת נשלחו לאזור מטוסי קרב ומסוקים אמריקאיים שבמשך שלוש שעות פגעו שוב ושוב בכוחות התוקפים. במקביל נשלחה תגבורת של לוחמי מארינס והכומתות הירוקות שירו לעבר הכוחות העוינים וכיוונו את המפציצים האוויריים. רק בשעות הבוקר המוקדמות של 8 בפברואר נסוגו התוקפים והאזור נרגע.

לא היו נפגעים בקרב הלוחמים האמריקאים, אולם בשעות ובימים הבאים החלה להתברר התמונה של המכה הקשה שנחתה על הכוחות הרוסיים. בקרמלין הודו כי "עשרות" אזרחים רוסים או אזרחים של רפובליקות סובייטיות לשעבר נהרגו או נפצעו בלחימה, אך הכחישו שמדובר בכוחות צבא סדירים של רוסיה. מנגד, במסמכים שהגיעו לידי ה'ניו יורק טיימס', כמו גם מפרסומים בכלי תקשורת רוסיים עצמאיים, נטען שמספר ההרוגים בצד הפרו־סורי עמד על 100 עד 300 לוחמים, מרביתם שכירי החרב של ואגנר. עם זאת, לא פורסמו שמות או צילומים של ההרוגים.

סוריה אינה זירת הלחימה היחידה במזרח התיכון ששמה של קבוצת ואגנר נקשר אליה. מוקדם יותר השנה דווח כי לוחמי ואגנר פועלים בתימן, שם מתנהלת מלחמת אזרחים בין המורדים הח'ותים השיעים שנתמכים על ידי איראן, לבין הממשלה המוכרת על ידי האו"ם – שזוכה לתמיכה של קואליציה בהובלת סעודיה. בנובמבר, על אף העמדה הרוסית הגורסת שפריגוז'ין הוא אזרח פרטי, הוא תועד יושב לצד בכירי משרד ההגנה הרוסי שנפגשו עם חליפה חפתר, שעומד בראש הצבא הלובי הלאומי, ובכך גברו ההשערות כי חברת ואגנר החלה לפעול גם במדינה הצפון אפריקאית שעדיין מתמודדת עם מאבקי כוח פנימיים ועם לחימה נגד חמושי דאעש.

הגרסה הרוסית הקבועה היא שייתכן כי ישנם אזרחים רוסים שמגיעים לאזורי הלחימה, אולם אלה אינם קשורים לצבא הרוסי. עם זאת, חוקרים ואנשי מודיעין במערב, כמו גם אנשי אופוזיציה ברוסיה, סבורים שקבוצת ואגנר היא למעשה זרוע ישירה של משרד ההגנה שנועדה לקדם את האינטרסים הרוסיים תוך יכולת הכחשה, בין היתר מאחר שהחוק הרוסי אוסר על פעילות של שכירי חרב.

"באמצעות השימוש במספר גדל של צבאות פרטיים כמו קבוצת ואגנר, רוסיה יצרה כלי נשק עוצמתי ונוח של לחימה בלתי ליניארית וכלי עבור האליטות הרוסיות להשיג את היעדים הגיאו־כלכליים שלהן", ציין מאמר של מכון המחקר קרן ג'יימסטאון. "חשוב מכך, הצבאות הפרטיים מספקים למוסקבה יכולת הכחשה ואפשרות להסתיר את האחריות שלה למקרי מוות של חיילים רוסים במבצעים בחו"ל. כמו כן, צבאות פרטיים, ובמיוחד ואגנר, מאפשרים שילוב אפשרי של זרים, וזה מספק לקרמלין עוד כלי רב־עוצמה של השפעה בחו"ל". 

תחקיר שעלה בחיים

ניסיונות של עיתונאים רוסים לחשוף את האמת סביב פעילותה של קבוצת ואגנר ולפרסם תחקירים עליה לא תמיד הסתיימו באופן חיובי. האיומים נגד דניס קורוטקוב וצוות 'נובאיה גאזטה' היו מתונים למדי לעומת גורלו של מקסים בורודין. תחקירן, שבאפריל האחרון נהרג אחרי נפילה מדירתו בקומה החמישית של בניין מגורים בעיר יקטרינבורג. הרשויות קבעו שמדובר בהתאבדות, אולם מקורביו של בורודין ומעסיקיו בעיתון 'נובי דן' הטילו בכך ספק, במיוחד מאחר שהמוות המסתורי הגיע אחרי שהוא פרסם שמות של חלק מאנשי ואגנר שנהרגו בקרב בסוריה.

המקרה שעורר את הזעזוע הגדול ביותר התרחש בקיץ האחרון, עם רציחתם של שלושה עיתונאים רוסים ברפובליקה המרכז אפריקאית. בסוף 2017 הודיעה רוסיה לאו"ם כי היא שלחה 175 "מדריכים" לרפובליקה המרכז אפריקאית לבצע מגוון משימות, ובהן ליווי שיירות ואימון כוחות המשטרה, אולם ההודעה ציינה כי רק חמישה היו מהצבא בעוד ש־170 הם אזרחים פרטיים. בעקבות זאת, גברו ההערכות כי מדובר בשכירי חרב של ואגנר.

בסוף יולי הגיעו שלושת העיתונאים – אלכסנדר רסטורגואב, קיריל רדצ'נקו ואורהן דז'מאל – לרפובליקה המרכז אפריקאית, על מנת לצלם סרט תיעודי על פעילותה של קבוצת ואגנר. השלושה השתייכו למרכז לניהול תחקירים, גוף תקשורת עצמאי שממומן על ידי מיכאיל חודורקובסקי, מי שהיה האיש העשיר ברוסיה והפך לאחד ממבקריו הגדולים ביותר של הנשיא פוטין. חודורקובסקי נמצא בגלות בחמש השנים האחרונות, בלונדון. זאת אחרי שנכלא בידי פוטין למשך עשור, במה שנתפס על פי רוב כהאשמות שווא, לאור העובדה שהמנהיג הרוסי תפס אותו כאיום פוליטי וחמד את חברת 'יוקוס' שבשליטתו.

לפי הפרסומים הגיעו השלושה לבירה בנגי ב־28 ביולי ויצאו מערבה, לעבר ברנגו, שם פעל המחנה הראשי של היועצים הרוסים. מאבטח אפריקאי דובר רוסית מנע את כניסתם ודרש מהם לקבל אישור רשמי לביקור מטעם משרד ההגנה המקומי. לאחר מכן יצרו העיתונאים קשר עם עיתונאי בסוכנות ידיעות שקשורה לפריגוז'ין והוא המליץ להם על איש קשר מקומי ("פיקסר") שיוכל לסייע להם בהמשך התחקיר. בגרסה אחרת נטען כי הנהג המקומי הוא שארגן את הפגישה עם הפיקסר.

ב־30 ביולי נסעו העיתונאים מזרחה, לעבר העיירה סיבוט, כ־200 ק"מ צפונית־מזרחית לבנגי, שגם בה היו דיווחים על הימצאותם של יועצים רוסים. אולם לאחר רדת החשכה שינו העיתונאים באופן פתאומי את כיוון נסיעתם והחלו להתקדם צפונה. לפי עדויות הנהג, סמוך לשעה עשר בלילה יצאו חמושים מתוך השיחים ופתחו באש ושלושת העיתונאים נהרגו במקום. גופותיהם התגלו כשהן מנוקבות בקליעים, כ־20 ק"מ מסיבוט.

הגרסה הרשמית של הרשויות המקומיות הייתה שהעיתונאים נהרגו במהלך שוד מזוין, וזאת על אף שכלי רכב אחרים שנסעו באותו כביש לא היוו יעד להתקפות דומות. במשרד החוץ הרוסי דווקא הטילו את האשמה על שלושת הנרצחים, מאחר שהם לא נשאו עמם אישורים רשמיים ועל כן נחשבו לתיירים ולא לעיתונאים.

–

מקורביהם של שלושת העיתונאים הטילו ספק בגרסאות הרשמיות והציגו את החשד הברור – מדובר בהתקפה מכוונת שנועדה להשתיק אותם, בייחוד לאחר שהגיעו במפתיע למחנה הרוסי בברנגו. טענות נוספות שהועלו הן כי כוחות המשטר או מורדים מקומיים הם שביצעו את הרצח בשליחות שכירי החרב. העיתונאי רומן פופקוב אמר ל'אינדיפנדנט' הבריטי כי "השודדים" לכאורה השאירו בזירה חפצים יקרים וכי עדי ראייה סיפרו כי במכונית שעברה במקום דקות ספורות לפני ההתקפה נראו שלושה חמושים "בעלי מראה אירופי" יחד עם שני מקומיים.

חודורקובסקי עצמו – אשר הודה כי "גם לי יש חלק באחריות למותם, כי נתתי כסף לפרויקט" – מיהר להאשים כי היה מדובר בהתקפה מאורגנת ומימן חקירה עצמאית שנועדה לגלות את האמת. נכון לכתיבת שורות אלה עדיין לא פורסמו הממצאים הסופיים של החקירה, אם כי חודורקובסקי כבר מיהר להצהיר כי היו פגמים בבחירתו של איש הקשר המקומי.

הדרמה נמשכה כאשר בספטמבר אושפז פטר ורזילוב, חבר הרכב המחאה המוזיקלי פוסי ריוט, בבית חולים רוסי במצב אנוש, אחרי שאיבד את ראייתו ולא הצליח לדבר או ללכת. ההערכות המיידיות של מקורביו היו שהוא הורעל וכעבור ימים אחדים הוא הועבר לטיפול בברלין, שם השתפר מצבו והרופאים העריכו כי אכן מדובר ברעל מסתורי שהוחדר לגופו.

לאחר שהתאושש אמר ורזילוב כי הוא מאמין ששירותי הביטחון הרוסיים הם שניסו להתנקש בחייו, לא בגלל שהיה אחד מארבעת חברי ההרכב שסיפקו מבוכה לקרמלין כאשר פרצו לכר הדשא בעיצומו של גמר המונדיאל ברוסיה ביולי האחרון, אלא בגלל התחקיר העצמאי שביצע סביב הרצח המשולש באפריקה.

גם חודורקובסקי קשר בין האירועים וציין כי הפגיעה בורזילוב התרחשה מיד לאחר שקיבל פרטים על עדי ראייה ברפובליקה המרכז אפריקאית. "אני מודע לכך שיש מספר קבוצות שמעורבות בחקירה", אמר. "אני רוצה להזהיר אותן שהמצב הנוכחי מסוכן מאוד ומסירת שמות אמיתיים – כפי שעשה פטר בדו"ח וגם חבריו הזכירו אותם – עלולה להוביל לקורבנות חדשים".

השיבה ליבשת השחורה

בימי המלחמה הקרה הפכה גם יבשת אפריקה לאחת מזירות המאבק בין מזרח למערב, בין ברית המועצות לבין ארצות הברית, כאשר כל מעצמה תמכה בצדדים יריבים במדינות שונות ברחבי היבשת – לעיתים שלטון פרו־מערבי מול תנועות אופוזיציה שזכו לסיוע סובייטי, ולעיתים התפקידים התהפכו. בין המדינות שבהן השיגו הסובייטים השפעה היו אתיופיה, סודן, אנגולה, מוזמביק, מאוריטניה ומאלי.

דו"ח שנתי של הפנטגון על "העוצמה הצבאית הסובייטית" מספטמבר 1989, סקר את יכולותיה הצבאיות של ברית המועצות, כמו גם את פעילותה המדינית ברחבי העולם. כחודשיים בלבד לפני נפילת חומת ברלין ציינו במשרד ההגנה האמריקאי כי ברית המועצות עדיין מהווה "איום משמעותי" על הביטחון הלאומי, על אף צעדי הפתיחות והרפורמות של מיכאיל גורבצ'וב.

בהתייחסו לאפריקה שמדרום לסהרה, ציין הדו"ח כי יש לה חשיבות משנית עבור האינטרסים הסובייטיים ביחס לאזורים אחרים בעולם, אולם ברית המועצות "מבקשת להרחיב את ההשפעה באזור. […] ברית המועצות רוצה לשמור על כל האופציות פתוחות, במונחים של קשרים עם ממשלות אפריקאיות ותנועות פוליטיות רבות, ושימוש במגוון רחב של כלים – כולל סיוע צבאי, שיתוף פעולה כלכלי, תעמולה, דיס־אינפורמציה ואמצעים גלויים וחשאיים אחרים", סיכם המסמך.

סיום המלחמה הקרה וקריסתה של ברית המועצות שינו את המצב הגיאו־אסטרטגי והרחיקו את רוסיה מהמתרחש ביבשת אפריקה, בדומה לאזורים אחרים. אולם בשנים האחרונות, תחת מנהיגותו של פוטין, מנסה מוסקבה להשיב לעצמה את תחומי ההשפעה הישנים, וכפי שניתן לראות זאת במזרח התיכון (כדוגמת סוריה ומצרים), גם אפריקה שוב החלה למשוך את תשומת הלב הרוסית.

המסמך הרשמי של מדיניות החוץ הרוסית מדצמבר 2016, שעליו חתום הנשיא פוטין, מצהיר: "רוסיה תרחיב ממשקים רב־ממדיים עם מדינות אפריקה בזירות הדו־צדדיות והרב־צדדיות על ידי שיפור הדיאלוג הפוליטי וקידום קשרי סחר וכלכלה שיועילו לשני הצדדים, הגברת שיתוף פעולה מקיף שמשרת אינטרסים משותפים, תורם למניעת סכסוכים אזוריים ומשברים, כמו גם קידום של הסדרים אחרי סכסוכים באפריקה".

כפי שהכאוס במלחמת האזרחים בסוריה סיפק הזדמנות לרוסיה להציב יתד מוצקה בשכנתנו הצפונית, כך חוסר היציבות ברפובליקה המרכז אפריקאית היווה זרז להעמקת המעורבות הרוסית באפריקה. ב־2013 כבשו מורדי 'סלאקה', קואליציה של מיליציות מוסלמיות ברובן, את הבירה בנגי והדיחה את הנשיא פרנסואה בוזיזה, ולאחר מכן החלו לטבוח באוכלוסייה הנוצרית. מיליציית אנטי־בלאקה של הנשיא המודח הגיבה במתקפות נקם נגד כפרים מוסלמיים, ואלפים נרצחו בדרכים מזעזעות ועוד מאות אלפים נאלצו לברוח מבתיהם בעוד שני הצדדים המשיכו בטיהור אתני.

בשנה שעברה פנה הנשיא פוסטן־ארקנז' טואדרה, שנכנס לתפקידו בתחילת 2016, לקהילה הבינלאומית בבקשה לסייע לשלטון המרכזי להתמודד עם המיליציות שעדיין שולטות בשטחים נרחבים במדינה. ההצעה הועלתה לדיון במועצת הביטחון של האו"ם מאחר שהרפובליקה המרכז אפריקאית הייתה תחת אמברגו נשק מאז 2013, וצרפת, ששלטה במדינה האפריקאית עד לעצמאותה ב־1960, הציעה להעביר 1,400 רובי קלצ'ניקוב שנתפסו בסומליה.

הרוסים ניצלו את ההזדמנות והביעו התנגדות לכך בטיעון שהרובים נתפסו במסגרת האמברגו על סומליה, ובמקום זאת הציעו לתרום רובי קלצ'ניקוב ורובי צלפים, משגרי רימונים ומכונות ירייה, והאישור ניתן. תחילה הגיעו 175 היועצים המסתוריים ולאחר מכן נחתו גם משלוחי הנשק בשדה התעופה בבנגי, אם כי דו"ח של האו"ם ציין כי "מאחר שכל הטיסות נחתו אחרי השקיעה, לא היה אפשר להמשיך עם בדיקה ראויה של המטען". סיוע רוסי נוסף הגיע בדמותו של ואלרי זכרוב, שמונה ליועץ הביטחוני של הנשיא טואדרה.

–

פרשת הרצח של שלושת העיתונאים לא עצרה את היחסים המתהדקים בין שתי המדינות. שלושה שבועות בלבד לאחר שהשלושה מצאו את מותם באופן מסתורי, נחתם במוסקבה הסכם לחיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני. הסכם שבמסגרתו תרחיב רוסיה את אימוני כוחות הביטחון המקומיים ובנוסף תשלח עוד כלי נשק ועוד מדריכים. הרוסים לא הסתפקו בכך ואף יזמו שיחות שלום בין מיליציות המורדים היריבות בסודן, שבו הצדדים הסכימו לפעול למען שלום ויציבות פוליטית.

בחודש שעבר פרץ עימות במועצת הביטחון בין רוסיה לצרפת סביב ההתרחשויות ברפובליקה המרכז אפריקאית. הצרפתים האשימו כי ההתערבות הרוסית אינה תורמת למאמצי השלום אלא מפריעה לתיווך של האיחוד האפריקאי, ומנגד טענו הנציגים הרוסים כי הם מסייעים למדינה "לעמוד על רגליה" וכי כל התושבים תומכים בהם. עם זאת, אחד ממנהיגי המורדים המוסלמים לא הסתיר את חוסר שביעות רצונו מהמשך הנוכחות הרוסית ודרש שמוסקבה "תסביר בפירוט את תפקיד שכירי החרב שקרובים לקרמלין". ברוסיה, שלא במפתיע, לא התרגשו והתעלמו מהדרישה.

האם רק הרצון לחזק את ההשפעה ולהשיג שלום עומד מאחורי ההתנהלות הרוסית ברפובליקה המרכז אפריקאית? ישנה תמימות דעים שהתשובה שלילית. על אף היותה של המדינה אחת העניות בעולם, יש בה עדיין מרבצים של משאבים טבעיים רבים, ובהם יהלומים, אורניום, זהב ונפט; והרוסים לא מסתירים את התעניינותם. הם אף קיימו שיחות עם מורדים על מנת לקבל גישה למרבצים שנמצאים תחת שליטתם. "אנחנו בוחנים את האפשרויות לפיתוח משותף של המשאבים הטבעיים שיביא תועלת לשני הצדדים", ציין ביובש דובר משרד החוץ במוסקבה, ארטיום קוז'ין, מוקדם יותר השנה.

מספקים חלופה

היחסים עם הרפובליקה המרכז אפריקאית הם רק דוגמה אחת להעמקת הקשרים של רוסיה עם מדינות היבשת. לפי המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים, הסחר הכולל בין רוסיה לבין מדינות אפריקה מדרום לסהרה גדל בשנים 2010 עד 2017 מ־1.6 מיליארד דולר בשנה ל־4.2 מיליארד דולר. אפריקה גם היוותה 13% מכלל מכירות הנשק הרוסיות בחמש השנים האחרונות, ובעוד שאפריקה הפכה לשוק עבור ציוד חקלאי רוסי, מדינות אפריקה הגבירו את היצוא של פירות וירקות לרוסיה.

בקיץ סיכמו רוסיה ואריתריאה – שהחלה לצאת משני עשורים של בידוד בינלאומי אחרי הסכם השלום עם אתיופיה – על הקמת בסיס לוגיסטי רוסי בנמל אסאב שבדרום המדינה, שלא רק יספק גישה לאוקיינוס ההודי ולמצרי באב אל־מנדב האסטרטגיים אלא גם לא ישאיר את רוסיה מאחור מול סין, ארצות הברית וצרפת שמחזיקות בסיסים ימיים בג'יבוטי השכנה. הרוסים גם מספקים סיוע צבאי לקמרון, המתמודדת עם האיום של ארגון הטרור הניגרי בוקו חראם, ויש להם קשרים ביטחוניים עם צ'אד, בורקינה פאסו, אוגנדה, אנגולה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ניז'ר, גינאה, סיירה לאון, גינאה המשוונית, בוטסואנה וממלכת אסוואטיני. כמו כן, יש להם עסקאות עם קניה ואוגנדה בתחומי הגרעין ועם גאנה וזימבבווה בתחומים של חיפושי גז, נפט ומינרלים.

לרוסיה גם קשרים ממושכים עם סודן, אחת הלקוחות הבולטות של ציוד צבאי, והשתיים גם חתמו על שיתוף פעולה בתחום הגרעין. בשנה שעברה אף התקיים ברוסיה ביקורו הראשון זה 29 שנה של הנשיא עומר אל־בשיר, אשר מבוקש על פשעי מלחמה. במהלך הביקור הציע אל־בשיר לרוסים להקים בסיס בארצו, ובקרמלין הביעו רצון להדק את הקשרים הביטחוניים עם חרטום. מכון המחקר סטרטפור טען כי בתחילת השנה נשלחו שכירי חרב של ואגנר לסודן על מנת להגן על מכרות זהב, אורניום ויהלומים, ולסייע במחלוקת באזור הגבול עם דרום סודן.

המאמצים הרוסיים באים לידי ביטוי גם בביקורים דיפלומטיים. הנשיא פוטין השתתף השנה בוועידת בריקס (ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה) שנערכה ביוהנסבורג, ובמהלכה נועד עם מנהיגים אפריקאים. במרץ ביקר שר החוץ סרגיי לברוב בחמש מדינות – נמיביה, מוזמביק, זימבבווה, אנגולה ואתיופיה – וביוני הוא הגיע לרואנדה. "היום אפריקה היא גורם חשוב עבור רוסיה, ומשתתפת במבנה העולמי הרב־מוקדי המתפתח", אמר לברוב בנאום בפני פורום רוסיה־אפריקה שנערך באוקטובר. "ליחסים שלנו עם מדינות ביבשת יש ערך משלהם והם לא תלויים בתנודות של המצב הבינלאומי. אנחנו יודעים שידידינו האפריקאים דבקים באותה עמדה".

–

מומחים מעריכים שהמגמה הרוסית של חיזוק המעורבות באפריקה תימשך בקצב מהיר. לפי קיריל אברמוב, עמית מחקר בפרויקט ללימודי מודיעין של אוניברסיטת טקסס, רוסיה מבקשת להראות למנהיגים האפריקאים כי יש להם אפשרות בחירה מעבר לסין או למערב. "זה נועד לשלוח מסר של 'אם מבקרים אתכם על זכויות אדם, אם מבקרים אתכם על הדברים שהמערב נתפס להם, תמיד יש לכם אפשרות אחרת'", אמר לקול אמריקה.

סרגיי סוכנקין, עמית בקרן ג'יימסון, הוסיף כי גם קבוצת ואגנר וצבאות פרטיים אחרים ימשיכו למלא תפקיד פעיל בקידום האינטרסים הרוסיים. "ממשלות במרכז אפריקה צפויות להסתמך יותר על קבוצות חדשות של שכירי חרב", כתב במאמר שפרסם בחודש שעבר. "הקבוצות האלה צפויות להיות משמעותיות במאבק של המעצמות המובילות להשפעה באזור – והדבר ייצור הזדמנות עבור רוסיה. הרודנים שם מעדיפים את הגישה הרוסית של מתן הגנה ואימונים בתמורה לזכויות במשאבים ובחוזי תשתיות. בשל כל הגורמים האלה, מספר הצבאות הפרטיים הרוסיים ויכולת הגישה המבצעית שלהם באפריקה רק יגדלו".

מאזן אינטרסים ואיומים מהמזרח הרחוק | המעורבות הסינית באפריקה

הפעילות הרוסית באפריקה אינה נובעת רק מרצון לשוב לאחד ממרחבי ההשפעה של ברית המועצות או למצוא לקוחות לשוק הצבאי־ביטחוני. במוסקבה רואים היטב כיצד סין הפכה בשנים האחרונות למעצמה המשפיעה ביותר ביבשת אפריקה ואינם רוצים להפסיד בתחרות על ההשפעה הפוליטית, כמו גם על אחזקות במרבצים היקרים של אוצרות הטבע האפריקאיים.

בחודש שעבר נחנך במוזמביק הגשר התלוי הארוך ביותר באפריקה, באורך של שלושה קילומטרים, שמחבר בין מרכזה של הבירה מפוטו לבין רובע קטמבה שבצד הדרומי של מפרץ מפוטו. "עם השלמת הגשר, מובטח החיבור בין דרומה של אפריקה לצפונה", הכריז הנשיא פיליפה ניוסי.

הגשר נבנה בארבע השנים האחרונות על ידי תאגיד כביש וגשר הסיני, בעוד שמלווים סינים מימנו 95% מעלות הבנייה שהגיעה ל־785 מיליון דולר. על כן, לא פלא שהנשיא ניוסי ניצל את ההזדמנות על מנת לכנות את סין "אחות וחברה" של מוזמביק.

הגשר החדש הוא רק אחת הדוגמאות האחרונות לפעילות התוססת של סין באפריקה, כאשר חברות סיניות נוטלות חלק במאות פרויקטים של הקמת תשתיות, מבני מגורים ומתחמים ציבוריים ברחבי היבשת, והמדינה הקומוניסטית אף מסייעת לכפרים חלשים להתחבר לטלוויזיה ולאינטרנט.

תהליך העיור המואץ באפריקה מביא להקמתן של ערי לוויין ליד הערים הוותיקות, ולא פעם הסינים לא רק עוסקים במימון או בבנייה, אלא אף מעצבים את האופי העירוני של אותם יישובים שנראים לעיתים כאילו הועתקו ישירות מסין. תחום נוסף שבו משקיעים הסינים הוא התחבורה הציבורית, וכמו שחברות סיניות מסייעות לכריית מנהרות הרכבת הקלה בגוש דן, כך גם היו מעורבות בהקמת הרכבת הקלה של אדיס אבבה והקימו מסילות בקניה, בניגריה ובין אתיופיה לג'יבוטי.

עדות נוספת ליחסים המתהדקים בין סין לבין יבשת אפריקה הגיעה באוגוסט אשתקד, כאשר הצבא הסיני חנך את הבסיס הראשון שלו מעבר לים, בג'יבוטי, ובכך גם חיזק את גישתו באזור האסטרטגי של קרן אפריקה. לשם השוואה, שלטונות ג'יבוטי סירבו לבקשת הרוסים להקים בסיס בשטחם, וזאת על אף שלארצות הברית, צרפת ויפן יש בסיסים במדינה המזרח אפריקאית.

סין היא גם שותפת הסחר הגדולה ביותר של אפריקה מאז 2009, כאשר השיא נרשם לפני ארבע שנים עם היקף כולל של 215 מיליארד דולר. בשנה שעברה הגיע היקף הסחר בין סין לאפריקה ל־170 מיליארד דולר, עלייה של 14% לעומת השנה הקודמת, ובמחצית הראשונה של השנה הנוכחית כבר עמד ההיקף על קרוב ל־100 מיליון דולר, עלייה של 17.3% לעומת התקופה המקבילה אשתקד.

החשיבות של אפריקה עבור סין גברה במיוחד לנוכח יוזמת 'חגורה אחת, דרך אחת', חזונו של הנשיא שי ג'ינפינג לפתח דרך משי מודרנית אשר תפתח נתיבים יבשתיים וימיים בין סין לבין אסיה, אירופה ואפריקה. בספטמבר האחרון נערך בבייג'ינג הפורום לשיתוף פעולה סין־אפריקה בהשתתפות יותר מ־50 מנהיגי מדינות אפריקאיות, ובמהלכו התחייב שי להשקיע 60 מיליארד דולר בסיוע, בהלוואות ובקרנות לפיתוח באפריקה, וכי ארצו תהיה מעורבת בעשרות פרויקטים של פיתוח ירוק והגנה על הסביבה. "שיתוף הפעולה של סין ואפריקה חייב לתת לתושבים הסינים והאפריקאים רווחים מוחשיים והצלחות שניתן לראות, שאפשר להרגיש", אמר שי.

–

• עקומת וושינגטון // התמודדות הנשיא טראמפ עם משבר הקורונה // מאת חיים איסרוביץ
• הכדור הוא מורכב // מהמונדיאל ועד האולימפיאדה: מאחורי הקלעים של הפוליטיקה והשחיתות בטורנירים הגדולים