טוען (נגד) הכתר // מאת רונית ורדי

0

הסיפור של שי ניצן, פרקליט המדינה – פרופיל

 

ועכשיו זהו תורו של שי ניצן. הפרקליטה הממונה על תיקי "האלפים" של נתניהו, ליאת בן־ארי, כבר מזרימה את המלצותיה לירושלים. וכעת, ולפי הסדר הבירוקרטי, הגיעה שעתו של פרקליט המדינה לגבש את המלצותיו. לחתוך. ולגלגלן מחדרו, שני חדרים הלאה, ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט.
החומרים, זה ברור, מוכרים לשניהם. ועכשיו כבר יש צוות חדש, רענן, שעובר עליהם בלשכת היועץ. סורק את העובדות במסרקות דקיקות. תר אחר פרצות. בולש אחר איזשהו סדק. חריר. איזה בדל מידע שסותר את המלצות המשטרה להעמיד את ראש הממשלה לדין. בתהליך שייחתם, על פי התכניות, במחצית הראשונה של 2019.

 

אבל חכו עם החגיגות. הניחו לתופים. במשרד המשפטים הבטיחו כבר מזמן ש"כמה חודשים וזה ייגמר – לכאן או לכאן. חצי שנה בערך… לקראת ראש השנה" (שחלף). ובינתיים כבר חורף, והאמון נסדק. וכבר מותר לתהות אם זה בכלל יקרה עד ראש השנה הבא. אבל אז עולה פקטור חדש: פרקליט המדינה, שי ניצן, עומד לסיים את תפקידו בתום השנה הקרובה. וטבעי שירצה להיות שם כשהסיפור ייחתם. לקחת אחריות.

 

ומעבר לכך: הסחבת מרעילה. פוגעת בפרקליטות. מכרסמת באמינותה. הופכת את השוויון בפני החוק לבדיחה. ועוד מעט אולי נתניהו ינסה להעביר שוב את 'החוק הצרפתי'. ואפשר שיצליח. וכך לא ניתן יהיה להעמידו לדין. מה תעשה אז? לוחצים על ניצן בכל יום מחדש.

 

"שטויות", הוא עונה. "שינוי כזה פירושו הפיכתה של ישראל לדיקטטורה. נראה לכם שדבר כזה אפשרי?".

 

הטוען של המדינה

שי ניצן הוא "טיפוס". מבריק. רהוט. ערכי. וקצת מוזר. קשה לפענוח. יש בו אפס נכונות לעמוד ב"מקובל". האיש ספון בעולמו. מסור לערכיו. למסגרותיו. למטרותיו. אדם מתוכנן. מאוד־מאוד מתוכנן. תמיד היה כזה. מעולם לא התפתה לסמטאות חשוכות. לא לדרכים צדדיות. לא נוגע ביין, באלכוהול בכלל. וזה מוזר כשנזכרים שמדובר באדם שעשה שנים, במצטבר, בטיולי תרמילים אקזוטיים. אך מעולם לא עישן. ועיקר מזונו בלילות הארוכים במשרד מושתת על שאריות שהותירו אחרים ברחבי הבניין: "יש אולי משהו קטן במקרר?" ישאל ויחטוף איזה בייגל עבש. הקפה בסיסי. המים מהברז. איזו שקית עם טייק אוויי מפנק? זה מתאים לפרקליטות התל אביבית. פחות לניצן.

 

המלצות בתיקי שוחד בפרופיל גבוה, ודאי של ראש ממשלה, פתוחות תמיד לדיון. תקציבי ההגנה עצומים. העניין הציבורי בשמיים. הסניגורים המגינים על החשוד מגיעים תמיד מן השורה הראשונה. זריזים, חדים, נטולי עכבות. כתמנונים בעלי אלף זרועות. עם קשרים בתקשורת ובצמרת המשפטית. יכולות אינסופיות. הגם שתמיד קיימת השאלה המשפטית – הספק ההוא – ומה אם לא? בהחלטות המתקבלות בתיקים כאלה קשה להצביע על טעות קולוסאלית.
משפטנים שונים יאמרו דברים שונים על אותה מסכת עובדתית. פרקליט המדינה הקודם, משה לדור, המליץ להעמיד לדין את אביגדור ליברמן. אבל היועץ שמעליו, יהודה וינשטיין, חשב אחרת. לבסוף הורה לסגור את התיק המשמעותי ולהעמיד לדין בתיק זניח. שי ניצן הגן על החלטת וינשטיין בבג"ץ וניצח. הדברים הבאים פורסמו על ידי יובל יועז בשעתו ב'גלובס': "בתום הדיון נקלע ניצן לשיחה פרטית על סתירות שהתגלו במסגרת מעורבותו בכתיבת החלטתו המפורטת של היועמ"ש, לסגור את תיק החקירה נגד ליברמן. ניצן השיב בלי להניד עפעף: 'אז יש סתירות פנימיות, מה קרה? יש חוק נגד סתירות פנימיות?'".

 

ניסיונו הפלילי דל משהו, לעומת מה שאפשר לצפות מאדם בתפקידו. אבל יכולתו לטעון – אין שני לה. בצדק נחשב ל"טוען של המדינה". שמסוגל להפוך שבריר של ספק לוודאות מלאה.

 

מה זה אומר על המלצותיו בתיקי האלפים של נתניהו? נוכל אולי להעריך זאת אם נלמד על מקורותיו. האופן שבו הוא חושב. מהו עולם הערכים שלו. מהו העניין הגובר על הכל בעיניו? יש בכלל דבר כזה? את כל אלה ניסיתי לברר בשבועות האחרונים. מי אתה, שי ניצן?

 

נתיב מאיר, כמובן

ישעיהו (שי) ניצן נולד ב־1959. השנה יציין 60. בן זקונים במשפחה בת חמישה ילדים. ובהפרש שנים ניכר מאחיו הבוגרים. "ילד טוב ירושלים". שקדן, מסור, נאמן. מאלה שדודות קשישות אוהבות לאהוב. תמיד הציג עצמו כך. גם עתה. בגדיו פשוטים. לחייו נוצצות. ועיניו קורנות כשל מדריך חדור אמונה בתנועת בני עקיבא. כפי שאכן היה. רוב שנותיו הגיע לעבודה בסנדלי שורש. מכנסיים זרוקים. שרוולים מקומטים. רק כשמונה לפרקליט המדינה הצטייד בנעלי משרד תקניות. שחורות ופשוטות. עם שרוכים. וחגורה שחצייה פרום. חולצת כפתורים. ובקיצור, האיש די "זרוק". באופן יחסי, כמובן.

 

הורתו בציונות הדתית. תורה ועבודה. מצוינות לימודית. חוגי העשרה לבנים ובנות במעורב. טיולים משותפים בכנרת. ריקודי עם. פעם היה מורה לריקודים. הוריו התפרנסו מעבודת כפיים. אביו בבנייה. אמו בטיפול בילדי אחרים. ולא ייפלא שהתקבל ללימודים בישיבה התיכונית הנחשבת בציונות הדתית. נתיב מאיר בירושלים. במקום שבו אולפו נערים לסגפנות. צניעות. נדיבות. חריצות והתמדה. תחושת השליחות הוטמעה בנפשם. וערך עצמי שאין שני לו. הם המצוינים. הם המוכשרים. הם המנהיגים. וכל השאר, בהתאם, פחותים. 12 שעות ביום למדו שם גמרא, משנה, מדעים וכלכלה. וגם ספרות והיסטוריה של עם ישראל, כמובן.

 

כל זה נסדק בחורף אחד, 1975, כשהרב לוינגר הוביל את הצעירים הראשונים להתנחלות בסבסטיה. אירוע שהוביל למהפכה הגדולה של הציונות הדתית. הקצנתה תוך סיפוח תווים משיחיים. היפוכו של ערש הולדתה המתון. ראש הישיבה, הרב אריה בינה, הפסיק לפתע את הלימודים. וכינס ישיבה בהולה עם השביעיסטים והשמיניסטים. התלמיד ישעיהו ניצן בתוכם.

 

"יש תלמידים", זעק, "שברחו מכאן כדי להתחבר למי שהולכים לגבעות השומרון. אני אוסר זאת בתוקף! (…) כאן זו ישיבה, ויש כאן מרא דאתרא (הרב המקומי), ובשבילו הפגנות הן לא חלק מהלימודים". תפיסת העולם ההיא מפעילה גם היום אנשים כמו שי ניצן. רוני אלשיך. וגלעד ארדן. שלושתם בוגרי הישיבה ההיא. ניצן המצטיין והממושמע, מכל מקום, סיים את הישיבה והתגייס לחטיבת הצנחנים, גדוד 890.

 

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. רוצים לקרוא את המשך הכתבה? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

איור: דניאל גולדפרב

שתף