הדרך לבחון את אירועי השנה האחרונה בעולם ובישראל, עוברת בהיסטוריה (מקוצרת בפראות) של מלחמות ותוצאותיהן, שהביאו את העולם כולו ומדינת ישראל עד הלום.
ואכן, 2018 הייתה אחת מאותן שנים מעניינות שהסינים מאחלים לאויביהם. והכל קרה וקורה בעקבות רגשות האשם, הפלצות ומיני פוסט־טראומה שצפים אחרי סיום כל מלחמה. אנשים חוזרים משדות הקרב לבתיהם דרך בתי קברות ועיי חורבות ונשבעים בפאתוס בגיני: No more war, No more bloodshed, ומיד מתחילים בהכנות למלחמה הבאה.
נשיא ארה"ב וודרו ווילסון הצהיר אחרי מלחמת העולם הראשונה כי "זו הייתה המלחמה שתשים קץ לכל המלחמות". הכרזת האו"ם אחרי מלחמת העולם השנייה דרשה כי "אסור שזוועות מלחמות העולם יחזרו על עצמן לעולם… מטרת הארגון היא להציל את הדורות הבאים מפורענות המלחמות"; אלא שאת כללי המשחק הכוחני שהיו אמורים אז למנוע מלחמות קבעו ארה"ב וברית המועצות, שפתחו מיד במלחמת עולם שלישית באמצעות שליחים, מדינות ששמרו בקנאות על גבולותיהן ונלחמו אלו באלו בהשראת המעצמות.
נפילת הסובייטים ב־1990 זעזעה לראשונה את המפה הגלובלית, ונדמה היה שאביב עמים אירופי בפתח, בחסות נאט"ו וארה"ב כמובן. ב־2010 פרץ האביב הערבי והחל מזעזע את המשטרים המלוכניים והדיקטטוריים בארצות ערב.
בהמשך, כחלק מהמהומה הכללית, החלו ארה"ב, ישראל וסעודיה לתמוך במורדים נגד אסד, במטרה למנוע התבססות רוסית־איראנית במזרח התיכון. ב־2014 החלה המתקפה של דאעש, בניסיון לכבוש את עיראק וסוריה. צונאמי של כ־10 מיליון פליטים שטף את אירופה וחשף יצרים אישיים, לאומיים, דתיים ושבטיים, שגרמו לתזוזה טקטונית לטובת מפלגות הימין ונגד החלטת אנגלה מרקל להכניס לארצה מיליון פליטים.
במקביל, באותה שנה, 2014, עשה ולדימיר פוטין את המהלך שלו, במטרה לכרסם באחדותה של אירופה ולהציב את עצמו כמתחרה לארה"ב על ההגמוניה העולמית. הוא כבש את חצי האי קרים והעלה את המעורבות הרוסית בסוריה למדרגה של אחיזה קרקעית במזרח התיכון.
ב־2016 עלה דונלד טראמפ עם הבדלנות של "אמריקה פירסט", כשהוא מנסה לקעקע את נאט"ו וגולש על גלי ההגירה מארצות המצוקה לארצות הרווחה. לכאורה, מדובר במדיניות הגירה. למעשה מדובר בגזענות.
שנת 2018 הייתה שיאו של הגל הפשיסטי ושל התוצרים הפוליטיים הנלווים אליו. ממשלת הדי"ל (דתית, ימנית, לאומנית) האולטימטיבי בישראל היא חלק בלתי נפרד מאותן נסיבות גלובליות, עם בונוס של טירוף שטחים אמוני. במדיניות הפנים, אגב, מדובר בהצלחה גמורה. בהכפפת המדינה לדת, בחקיקה אנטי־דמוקרטית, בהכנעת מערכת המשפט, בהמשך האחיזה בשטחים, בהעמקת הפערים הכלכליים והבין־שבטיים ושאר סממני פשיזם דוהר; מפוליטיקה של תרבות ועד התקרנפות של תקשורת.
במדיניות חוץ וביטחון מדובר בקריסה. החל מכישלון המלחמות בסוריה, באיראן, בעזה ובגדה, וכלה בתמיכה העולמית המוחלטת בהקמת מדינה פלסטינית, בניגוד גמור למדיניות אותה ממשלת די"ל. מדובר בסדרת כישלונות מהדהדת, ש(לכאורה) אין לה ביטוי במגמות ההצבעה של הציבור, אפילו שהאינתיפאדה נמשכת על אש נמוכה ואנשים עדיין נפגעים לעיתים קרובות. 2018 הייתה שנת תרגול לקראת בחירות 2019. התוצאות עד כה הן ימין שיודע להתאחד כדי לשמר את הקואליציה שלו ואת מדיניותו, ושמאל שיודע להתפצל כדי לשמר את מדיניות העמימות שלו ואת האופוזיציה שלו.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
צילום: קובי גדעון, לע"מ
